אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שירי מסע

אמוץ דפני

גיליון מס' 44 - תשרי תשע"ב * 10/11

רשימה זו היא תולדה של שיחה אודות "שירי מסע" בחוג החיפני של יוצרים כותבים. הכוונה אינה לסקור את הספרות הבלתי נדלית בסוגיה זו אלא לתת מבט אישי צר המנסה להתמודד, בדיעבד, עם הסוגיה מניין נבעו שירי המסע שלי.

סקירה מעניינת על שירי מסעות מובאת על ידי דבורה סילברסטון- גלעד בדגש על משוררות עבריות. במבוא נזקקת המחברת לדבריו של מאיר שלו המנסה לענות על השאלה מדוע יוצא אדם למסעות (שלו, 995 , עמ' 148-149). שלו מבחין בכמה טיפוסים של מסעות: "מסע משיכה" שיש לו "סוף נכסף, שהולך כמו הצליין המאמין, נמשך אליו" ;"מסע דחיפה" בו "הנוסע מבקש להתרחק...תכליתו להרחיק את הנוסע ממקום מסוים" ובעצם גם מגורלו ו"מסע שהוא התכלית עצמה". מעירה סילברסטון-גלעד" "זה המסע לצאת לדרך, לשנות, להשתנות".

במקרה הפרטי שלי מדובר בנסיעות מחקר קצרות ומתוכננות מראש כאשר התכלית המוצהרת היא הוראה ומחקר כמקובל באקדמיה. כאשר נדרשתי לדון בנושא גיליתי, להפתעתי הלא מועטה, כמה שירים הצטברו כרשמי נסיעות.

"מסע" הוא מונח טעון ביותר וכולל רובדי נפש מורכבים ביותר בין קווי הרוחב והאורך של המסלול הגיאוגרפי ("מסע חיצוני") לקווי העומק של עוצמת החוויה הפנימית ("מסע פנימי") וברור שהבחנה זו נועדה רק לנוחיות דיון מצומצם זה .
כאשר אספתי את כל השירים הנוגעים למסעות עלתה הקושיה כיצד למיינם ( בעברי עסקתי בתורת מיון הצמחים) בחרתי לחלקם בדרך שרירותית לארבע חטיבות: הכנות לפני הנסיעה, דיווח "עיתונאי", "דיווח אישי" ו"לאחר המסע".
בכל חטיבה מובאים מספר מצומצם של דוגמאות ועלי להודות ששלב זה של הבחירה היה לא פחות קשה מעצם החשיפה שבסוג כזה של כתיבה.
*
השאלה הראשונה שניסיתי לענות עליה היא בעצם מדוע לנסוע . עם השנים למדתי לזהות כמה מחשבות ותובנות אודות הבית והסביבה הקרובה שקרמו עור וגידים דווקא בהסתכלות מרחוק ובבידוד מהסובב היומיומי.

סוֹד נֶעֱלַם
מִיקְרוֹסְקוֹפּ הַזְּמַן
וְהַמֶּרְחָק
חוֹשְׂפִים עַד דַּק
חָכְמַת שָׁנִים
אֲשֶׁר תִּשְׁחָק,
בְּקַצְוֵי עוֹלָם
אַז נְגַלֶּה
סוֹד נֶעֱלַם.

הסוד הוא הבלתי נראה במחוזות הקרובים שיש להרחיק נדוד כדי להתקרב אליו ולהכיר בנוכחותו ובערכו במציאות היומיומית.

לפני כל נסיעה יש הכנות מרובות ובעיקר של עשרות פרטי ציוד קטנים שאין להשיגם במקומות נידחים (ואלו חביבים עלי במיוחד), השיטה הפרוזאית ביותר היא לערוך רשימה קפדנית ומחושבת לאור הגבלות המטען. אז עולה השאלה כבדת המשקל (בהגבלה של עשרים קילוגרמים מותרים) מה לא לקחת, למרות הציווי הפנימי הכמעט בלתי נשלט לקחת כדי "שיהיה"...

צִיּוּד לְמַסָּע
הִצְטַיַּדְתִּי לַמַּסָּע
אֲרֻכּוֹת,
עֶשְׂרוֹת פְּרִיטִים
מְחֻשָּׁבִים בִּקְפִידָה:
גְּלוּלוֹת וּמְשָׁחוֹת,
שִׁקּוּיִים וָאֲגָדִים
בְּכָל מִדָּה
נֶגֶד כָּל כְּאֵב,
וְתַּחֲלוּאִים
לַחָשׁ לְהַקְדִּים,
מִי יַעֲזֹר
לְאַלְחֵשׁ גַּעְגּוּעִים?

אפשר לטפל במחושים שונים ומשונים ועקיצות מוזרות שאפילו ביולוג מקומי לא יכירן. אך כיצד מטפלים סוג של מדווה נפוץ בשם געגועים שלא להזכיר את מצב דילול ה"חמצן הציוני", תופעה המוכרת ברפואה היותר הפנימית כחסר של הקרוב, המקומי והמוכר.
*
מעל המסעות זה להודו היה המטלטל ביותר, ממש "נרעשתי" מעוצמת החוויה הרב- חושית. שפע לא צפוי ומורכב של צבעים, ריחות, צלילים , מנהגים וטקסים מרהיבים. מתקפת גרויים שאינך יכול להישאר אדיש אליה. פתאום הבנתי מדוע הצעירים נמשכים להודו בחבלי קסם העשויים להפוך עד מהרה לכבלי- מלכודת. המושג המקראי " תחת כל עץ רענן" מתורגם כאן במלא עוצמתו למציאות ברת-קיימא. כל עצי הפיקוס נחשבים כעצים קדושים מאחר ובודהא זכה להארה מתחת לעץ ממין זה. רבים מהעצים האלו מהווים מרכזי פולחן פעילים ושוקקי מאמינים. עצים אלו (במיוחד עתירי הממדים אשר ביניהם) מעוטרים בפסלים רבי צבע ועזי מבע האפופים בענני קטורת ותפילות.

הַפִיקוּס הַקָּדוֹשׁ
עֵץ הַפִיקוּס
נוֹשֵׂא בְּצַמַּרְתּוֹ
תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם,
שָׁרְשֵׁי אֲוִיר -
קַבָּיִים
בְּמַסָּע כָּבֵד
אֶל הַשָּׁמַיִם.

פעמים רבות אתה עומד מול נוף עוצר נשימה כמו מפל אדירים או מול איש בודד המתמזג עם בית הגידול הטבעי שלו (מונח של ביולוגים) ועולה בך תחושה של התפעמות בנוסח "איך משמרים את הרגע" מעבר לתמונה המצולמת או האות הנכתבת. אלו רגעים של פליאה רבה המשאירה אותך מחוץ למסגרת, בבחינת זר שאינו מעורב במחזה הנגלה לעיניו.

שְׂדוֹת הָאוֹרֶז
שְׂדוֹת הָאוֹרֶז
מוּצָפִים מִדֵּי יוֹם
תִּקְווֹת חֲדָשׁוֹת,
צֶמֶד שְׁוָרִים
צְבוּעֵי קַרְנָיִים
חוֹלְקִים עוֹל בֵּינַיִים
מֵהַיּוֹם לְמָחָר.
זְקֵנוֹת חֲרוּשׁוֹת
כְּאַדְמַת קַיִץ
נוֹעֲצוֹת שְׁתִילִים
וּתְפִילָּה
בְּקוֹל נִיחַר
שֶׁיַּעֲלֶה כִּקְטוֹרֶת
לַשָּׁמַיִים.

באיזה מלון נידח בעיר קונמינג חצינו בכל בוקר בריכת דגים קטנה עמוסת דגי זהב בשלל גוונים ודגמים. המלווה הסיני הפטיר משהו בנוסח "כל דג זהב הוא אהבה לא ממומשת" ולא יסף. בכמה מקומות אחרים נתקלתי בבריכות הנושאות את השם האימתני "בריכת הדרקון" וכמובן שכל בריכה שוקקת לעייפה דגי זהב...

דְּגֵי הַזָּהָב
דְּגֵי הַזָּהָב
בִּבְרֵכַת הַדְּרָקוֹן –
הַבְטָחָה רְחוֹקָה
מִּגֶּשֶׁת.
נָשְׂאוּ עֲנָנִים
מַחְלְפוֹת הַנַּעֲרָה
מֵעֵבֶר לַקֶּשֶׁת,
דִּמְעוֹת הָעֶלֶם
קַשְׂקַשִּׂים חוֹמְקִים
מִבַּעַד לָרֶשֶׁת.

חבל יונאן בדרום מערב סין מצטיין בנופים שונים בתכלית החל ביערות טרופיים וכלה בהרים נישאים בשולי הרמה הטיבטית. כמה וכמה מסעות לא השביעו את עיני הרעבות מול הרב גוניות הנופית (שלא להזכיר את שפע מיני הצמחים והחיות הייחודיים אשר אינם נמצאים בשום מקום אחר בעולם).

בג'ונגל בשישואנגבנה (על גבול לאוס) קיים היער היחידי בדרום מזרח אסיה בו עדיין שועטים פילי בר הגורמים נזקים אדירים לכפרים מסביב והפגיעה בהם אסורה. דווקא כאיש טבע ושמירתו נקלעתי לסוגיה איך יש לספק מקלט לפילי הפרא מול ההגנה על האיכרים חסרי הישע בפני הענקים המחריבים עמל שנים במחי רגל.

יער האבן הוא תופעה קארסטית מדהימה, עמודי אבן, מפוסלי -גשם וזרמי מים שחרצו בגיר הקשה.

סלעים אלו מיתמרים לגובה של עד כעשרים מטר ולכל אחד מהם צורה ייחודית משלו. אנשי השבטים המקומיים מכנים רבים מהעמודים האלו בשמות ציוריים המבוססים על אגדות מקומיות , סיפורי אהבה ובגידה והמנסים לתאר את דמותו של אותו פסל טבעי. ה"יער" הוא חלק בלתי נפרד ממסורתם רבת השנים כתושבי המקום.

בצפון יונאן נוצר "יער העפר", אזור סחוף ומחורץ לעומק של עשרות מטרים, נחלים עתיקים פיסלו באבן הרכה עמודים וארמונות פאר שיש בהם לא מעט ממימד הפלא והכישוף אך איש אינו מתגורר שם.

יַעֲרוֹת חֶבֶל יוּנָאן
בַּגּ'וּנְגֶּל בְּשִׁישׁוּאַנְגָּבָּנָה
רוֹעֲמִים הַפִּילִים
בִּשְׁעִיטָה לְלֹא חַת,
יַד אָדָם
טֶרֶם גָּדְעָה חַט.

בְּיַעַר הָאֶבֶן בְּשִׁילִין
עֲנָקֵי סֶלַע בְּהַתְרָסָה –
סֵפֶר אַגָּדוֹת הַשֵּׁבֶט.
גִּבּוֹרִים, דְּרָקוֹנִים
וְאַהֲבָה מַסְעִירָה
מְפֻסְּלֵי אֶבֶן שְׁחוֹרָה.

יַעַר הֶעָפָר בְּיוּאַנְמוֹ -
עֲרוּצִים חוֹתְרִים
אֶל לֵב אֲדָמָה,
אַרְמוֹנוֹת וּמִקְדָּשִׁים
נוֹצְרֵי דְּמָמָה.
הַמַּיִם וְהַחוֹל
בִּשְׁחִיקָה סוֹחֶפֶת,
אֵין רוּחַ אִישׁ
מְרַחֶפֶת.

בתור בוטנאי נקלעתי להרי הקצ'קר בצפון מזרח טורקיה. הסתקרנתי ביותר להכיר צמחים חשובים (מבחינת ההיסטוריה של הצומח במזרח התיכון). מה שנגלה לפני באחד הכפרים היה עוצמה של פריחה שמעולם לא זכיתי לראות שכמותה. אותם הסוגים כמו בארץ אך הפרחים גדולים יותר, הצבעים עזים ויוקדים והכול בשפע לא ייאמן כאילו צוירו הפרחים על ידי צייר נלהב שלא נזהר בשפיכת הצבעים. מותר לציין ששבוע לאחר הפריחה חוזר ההר לצחיחותו האפורה והמשמימה עד לאביב של השנה הבאה.

הַדְּבַשׁ הַמָּתוֹק בָּעוֹלָם
עַל הַר נִידַּח וַזָּר
בִּצְפוֹן טוּרְקִיָה
יֵשׁ כְּפָר בְּשֵׁם אָנְזָר,
נִפְלְאוּ שְׁטִיחֵי פְּרָחָיו
עַיִן לֹא שָׁזְפָה כְּמוֹתָם-
מַלְאָךְ הַפְּרָחִים שָׁם
מְשׁוּגַת יוֹפִי חָתַם.
בִּכְפָר אָנְזָר נֶאֱצָר
הַדְּבַשׁ הַמָּתוֹק בָּעוֹלָם,
אָז תָּהִיתִי נִפְעַם
מַה כִּי נֹאמַר
וָיְנִיקֵהוּ דְּבַשׁ מִסֶּלַע-
אֵיךְ הָפַךְ הַר הַבֶּלַע
עִיקֵּש חָשׂוּף וָמַר
לִדְבַשׁ נִיגָּר.
וּמַלְאָךְ הַפְּרָחִים
מְחַיֵּך בִּשְׂחוֹק
אֵיךְ מֵעָז יָצָא מָתוֹק.
מעל שמי רומא מרחפת עננה כבדה, מעין מפל שוצף של גירויים, הגורמת לשיתוק שמתוך פליאה. כיצד אפשר להכיל את כל היופי המתפרץ הזה. אריאל הירשפלד כתב ספר מעורר השראה בשם "אל אחרון האלים" ,העוסק במזרקות רומא. בין היתר הוא כותב שעמוד כותרת אחד מוילה פרנזינה ( העשירה, בין היתר, בציורים בוטניים מופלאים) לו היה בכיכר בחולון וודאי היה מהווה אתר עליה לרגל ,ומה נעשה ויש ברומא אלפי מוקדי פליאה.
תוך כדי ההליכה בחפירות הארכיאולוגיות ובחורבות, נמשכתי אל צמחי החומות וקשה היה שלא להיזכר בשירו של יצחק שלו "שכרון זהוב" המתפעל כיצד יונק הצמח את לשדו מתוך חריצי חומות ירושלים ולמרות התנאים הקשים:

"לְרֹאשָׁהּ הָאָפוֹר שֶׁל חוֹמָה
קָשַׁר כֶּתֶר זָהָב
כֵּן עָשִׂיתִי אֲנִי"

תוך כדי "סקר בוטני" בלטו לעיני שיחי צלף עצומים המשתלשלים מהחומות באלפי פרחים לבנים, נפתחים לעת ערב ומאירים את החשכה רבת השנים.

זִכְרוֹנוֹת הַצַּלָּף
עַל חוֹמוֹת רוֹמָא
מַעֲמִיק צַלָּף עַקְשָׁן
שָׂרִיגִים כְּצֵל נוֹפֵל,
קְטִיפָה מְאֻבֶּקֶת
חֲלוֹם יָשָׁן
עַל קִיר אָפֵל.
מִדֵּי עֶרֶב
יַדְלִיק נֵרוֹת
לְהַעֲלוֹת זִכְרוֹנוֹתָיו
מֵאֵפֶר הַדּוֹרוֹת.
לעתים אין צורך להגיע למקומות נידחים ואקזוטיים כדי לחוות רגע מטלטל. עלי להודות שאיני חובב מוסיקה קלאסית אך ראיתי חובה לעצמי, בעת ביקור בכנס מדעי בלייפציג, לבקר בכנסייה בה חי ופעל יוהאן סבסטיאן באך.

במקום להתפעל מהמוסיקה השמימית צפו ועלו המלים הנוראיות שמאחורי הפסיונים ולאן הן הובילו את הנאורות של אותה אומה תרבותית. כך גם קרה לי שכאשר התפעלתי מהקתדראלה בלינקולן (באנגליה) . כאשר הסבירו לי ששם נולדה עלילת הדם הראשונה ( רק אחר כך הסתבר לי שאירוע זה התרחש בעיר יורק קודם לכן), הפכה כל ההנאה הצרופה לעלבון אישי- היסטורי עמוק. תחושה עזה ההולכת ומעמיקה עם כל ביקור באירופה, אך מה אעשה ורבות מיצירות המופת הן בחסות הצלב.

כך עמדתי למרגלות עץ אלון מקודש בלייפציג – האמור להגשים תפילות ומשאלות , ולא התאפקתי מלשאלו מה הוא עשה בימי ליקוי המאורות. העץ התעטף בשתיקת טבעותיו -האמורות לרשום את קורות הימים.

לֵיל הַבְּדוֹלַח
בַּכְּנֵסִיָּה הַמַּעֲטִירָה
שֶׁל יוֹהַן סֶבַּסְטִיאַן בַּאך
בְּלַיִפְּצִיג הַנְּאוֹרָה
עוּגָב פְּלָאִים לְתִפְאָרָה.
הֵיכָל מָדוּד בַּאֲנָךְ
נִדְבָּךְ אַחַר נִדְבָּךְ
אֵין מְתוֹם,
עוֹד מְהַדְהֵד הַפַּאסְיוֹן
מַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים
בְּרֶטֶט צָלוּל וְזַךְ.
אָזְנֵי הַזְּמַן הַנִּרְצָּח
אָטְמוּ מִשְׁמוֹעַ
מַפָּץ שְׁמָשׁוֹת
שֶׁל לֵיל הַבְּדוֹלַח.
*
לפני כמה שנים העברתי סדנה ללימוד יחסי פרחים וחרקים (זו התמחותי הרשמית), בג'ונגל בדרום הודו. בין היתר בחר אחד הצוותים לחקור האבקת לילה על ידי רפרפים (פרפרי לילה). כעבור כמה שעות הגיע אלי אחד הסטודנטים נושף כולו ומפציר בי להגיע אל לב היער מאחר ויש שם "משהו מיוחד". בלא חמדה השתרכתי אחריו ( למען האמת שמחתי שהייתה דרך סלולה ופנס הגון). כאשר הגענו אל היעד, לא האמנתי למחזה –אלפי גחליליות ענקיות אפפו עץ אחד בסחרורי זיקוקין מרהיבים. המחזה היה בלתי צפוי כאילו הייתה זו תפאורה מסרט מתקתק של וולט דיסני. באותו רגע מדהים ידעתי שיום אחד אורות אלו יבהיקו מתוך שיר שאהיה חלק ממנו .

גַּחְלִילִיּוֹת
גַּחְלִילִיּוֹת
בְּיַעַר עַד,
הֵבְזֵקֵי שָׁבִיט
חֲלוֹמוֹת בִּיעָף
זִיקוּקֵי הַבְטָחָה.
כֶּתֶם אוֹר-
נִיצוֹץ קְדוּשָּׁה
בְּלֵב חוּלִין
וַחֲשֵׁכָה.
בְּלִיקּוּי מְאוֹרוֹת
וְחוֹשֶׁךְ מְיָאֵש,
גַּחְלִילִיּוֹת
מִיַּעַר - עַד
אָז אֲבַקֵּשׁ-
גִּצִים
מֵעַמּוּד הָאֵשׁ.

טיול שגרתי ברחובות ברצלונה לעולם אינו כזה. כל פינה עטורת רבדים מתקופות שונות והבניה המודרנית מאפילה ,לעתים, על בתים ישנים. באחת הפינות ראיתי שעון שמש שכוח -דורות המצוי שנים רבות בצל מאיים של גורד שחקים וכאילו הצהיר על מותו של הזמן. בחלון ראווה שמתחתיו ניצב שעון חול כחלק מהתפאורה של חנות שעונים. אז תהיתי מה עלי להספיק ולעשות לפני שהזמן נעצר.

הַזְּמַן שֶׁנֶּעֱצַר
בְּבַרְצֶלוֹנָה
בִּרְחוֹב אָפֵל וְצַר
שְׁעוֹן שֶׁמֶשׁ
נְטוּל צֵל
בְּצַד שְׁעוֹן חוֹל.
כָּל גַּרְגֵּר
הוֹלֵךְ וְנֶאֱצָר
מְצָוֶה לִמְחֹל,
זְמַן נֶּעֱצַר
מוֹדִיעַ -
הַיּוֹם קָצָר.
*
בתחילת הרשימה רמזתי שלעתים רואים מרחוק את אשר לא רואים מהבית.
בזמן מסע לאמזונס היה לנו זמן נמנום רב על הספינונת שהייתה הן כלי התעבורה והן המלון הצף. באחת ההפלגות המשמימות שבין גיחה אחת לשנייה על החוף, עצמתי את עיני ארוכות. אז עלו בי הרהורים אלו נופים אנצור בעיני רוחי לימים בהם אזדקק לרגעי יופי בימים קשים . מטבעי אני אוגר גבישים בודדים של אושר ושמחה, בבוא יום אפל די יהיה בקרן אור זעירה כדי לזכות מחדש בקשת צבעונין. כך, בעת אותו מסע על הנהר, עלה בי הרהור מה לאצור בכמוסת הזמן הפרטית שלי ו נזכרתי בכלניות שבמגידו (שבעיני הן ״תמצית יופי טבע הארץ"), בתקווה שבבא היום הן תעדנה בעדי...

כַּלָּנִיּוֹת בִּמְגִידוֹ
כַּלָּנִיּוֹת שְׁלָל רִקְמָה
אֲֹשֶר בִּמְגִידוֹ,
עִם בֹּא יוֹם
תָּעֵדְנָה בַּעֲדוֹ.
בָּשְׁלָה קָמָה
וְֹשִבֳּלִים נִקְצָרוֹת,
חָבְרוּ שְׂדוֹת הַֹשֶּלֶף
לְדַבֵּר נֶגְדּוֹ.

כל מסע נגמר בשיבה לנמל הבית עד להרפתקאה (הרי אין נסיעה בלא הפתעות) הבאה. לעתים יש וצפה המחשבה השגרתית "כמה טוב לחזור הביתה" כדי לגלות שכל מסע מותיר בך את רישומו , ביודעין ושלא ביודעין. כאן נכון וראוי לצטט את ניקול בוביה ( ;Nicolas Bouvier 1929- 1998), סופר מסעות שוויצרי : " חווית המסע מובילה אותנו אל מחוץ לרקע המוכר שלנו, נדמה לך שאתה יוצא למסע ,אלא שהמסע יוצא וחודר אליך." (מתוך גלעד 2010 , עמ'208 ). יש בכך מן הניסיון לחפון את חמימות הבית המצפה לנו עם שובנו.

זְמַן עָלֶה
לַחֲזֹר הַבַּיְתָה
מִמַּסָּע אָרֹךְ -
קֵן מְרֻפָּד,
פְּלוּמָה רַכָּה
מְעוּף הַחוֹל.
עָלֵי שַׁלֶּכֶת
מְשַׁמְּרִים
חֹם קַיִץ
מְבַקְּשִׁים לִמְחֹל,
זְמַן עָלֶה
בְּקוֹרוֹת עֵץ הַחַיִּים
וְגִשְׁמֵי הַכֹּל יָכֹל.

ביום אחד נארוז בתרמיל הגב את יצר הנדודים , את כל המשחות והאגדים ונשגרם אחר כבוד אל מחוז הגעגועים . הפעם לא אל הבית אלא אל מחוזות החפץ הבלתי נלאים שהזינו את יצר הנדודים ואת המתנה היקרה להתפעם בכל פעם מחדש ממסע חדש הממלא את מצברי הפליאה והגילוי.

קֵץ הַמַּסָּעוֹת
מַדְרִיכֵי הַטִּיּוּלִים
כֻּנְּסוּ אֶל מַדָּף,
יוֹמָנִים הֻדְּקוּ
דַּף אֶל דַּף.
עֵינַיִם כַּלּוֹת
לָתוּר
נִסִּים
וְנִפְלָאוֹת,
לַחֲתֹר
בָּאֲוִיר וּבַיָּם
וְעַל דַּבֶּשֶׁת,
מִמְּרוֹמֵי הַכֻּרְסָה
עַל סַף יַבֶּשֶׁת.

עדיין לא עניתי על השאלה מדוע לצאת מדי פעם לעוד מסע כדי אי - רוויון הנפש. בסוגיה קשה זו אין לי אלא לצטט את ג'ורג' סמעאן, איש המנגינות והמכתמים , " העולם כולו מלא בחברים שעדיין לא פגשתי". חברים אלו הם אנשים, נופים, צמחים ובעלי חיים שחברו אלי בכל עת בחיים המכונים "מסע". גם אם הנוף מדהים,זר ומוזר בני אדם קושרים אותנו אל המציאות , אותם המאווים ואותן התפילות נמהלות בחוויה משותפת של הזדהות.

איך אפשר שלא לסיים רשימה חטופה זו במילותיו הנפלאות של קוסטנדינוס קוואפיס בתרגומו של יורם ברונובסקי:

"כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת , מְלֵאָה בְּדַעַת."

להזכירנו שאיתקה היא צור מחצבתו ממלכתו של אודיסאוס. חזרה הביתה היא סופו של מסע, גם אם הנוסע הוא כבר לא אותו האיש שיצא לדרך...

-------

השירים: "סוד נעלם", "שדות האורז", "ליל הבדולח", "הדבש המתוק בעולם" ו" גחליליות" מתוך: "היום הארוך בשנה", הוצאת הר-יער, בנימינה, 2008.
השירים:"הפיקוס הקדוש", "זמן עלה","קץ המסעות", "ציוד למסע", "גחליליות" ו" הזמן שנעצר" מתוך: "זמן עלה", הוצאת עתון77, תל-אביב, 2011.
השירים: "דגי הזהב" ו "יערות חבל יונאן". מתוך: "מעמקים" גליון 42, סיון תשע'א.
השיר:"כלניות במגידו" מתוך "לדבר אביב", הוצאת גסטליט, חיפה 2009 (צילום שי לוי).

בבליוגרפיה:
גלעד, מ. (2010) . מסע בלי קנה מידה.עם עובד, תל אביב.
סילברסטון-סיון, ד. (תשס"ח) . עיון בשיר מסעות מאת לאה נבנצל. "מעמקים" גליון 16
קוואפיס, ק. (1993). כל השירים. תרגום יורם ברונובסקי.כרמל,ירושלים.
שלו, י, (1975 ). שכרון זהב. לוין אפשטין ומודן, תל אביב.
שלו, מ. (1995). בעיקר על אהבה. עם עובד, תל אביב.
adafni@research.haifa.ac.il.