אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

השתקפויות נשים מקראיות בשיר "כתמר את"

שושנה ויג

גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006


כתמר את בקומתך/ ר' שלמה אבן גבירול
כַּתָמָר אַתְּ בְּקוֹמָתֵךְ / וְכַשֶמֶש בְּיָפְיָתֵךְ,
חֲשַבְתִּיךְ בַּעֲלַת צֶדֶק/ אֲבִיגַיִל בְּצִדְקָתֵךְ-
מְצָאתִיךְ כִּי הֲרַגְתִּנִי / כְּאִיזֶבֶל בְּרִשְעָתֵךְ.
כְּלִילַת הוֹד, יְפַת מַרְאֶה / אֲנִי חוֹלֶה בְּאַהְבָתֵךְ,
וְהַעְלִי מִשְּאוֹל נַפְשִי/ וְאַל אָמוּת לְעֻמָּתֵךְ!

השיר "כתמר את בקומתך" הינו שיר אהבה וחשק מימי הביניים. השיר כתוב במבנה של חמישה בתים כשכל בית נחלק לדלת ולסוגר על פי מסורת ימי הביניים. הבית הראשון פותח בתפארת הפתיחה, בו חריזה בין הדלת לסוגר, ותמצות הרעיון המרכזי של השיר. הפניה לדמות הנשית מחורזת באופן מוחלט לאורך בתי השיר באמצעות שזירת החרוז המבריח "תֵּךְ". זוהי פניה לנמענת נשית אנונימית בעלת אלוזיות מקראיות חזקות ביותר. הדמויות הנשיות הן: תמר, אביגיל ואיזבל. דמות בעלת אוב מופיעה בסיום השיר ללא ציון שם פרטי.

כמנהג שירי החשק האהובה הנחשקת נשגבת ביופייה. ר' משה אבן עזרא כותב בספרו "שירת ישראל" ('כתאב אלמחאצרה') שהטוב שבשירים הוא הכוזב שבהם - "מיטב השיר כזבו". הוא משווה את השירה לציור, והכוונה היא שבשניהם מעורבים מציאות ודמיון. בשירה ובציור מבטא האמן את האידיאל האסתטי בעזרת דימויים. לדוגמא: כאשר המשורר מהלל פני איש או אישה, הוא אומר שפניו או פניה מזהירים יותר מן השמש, או שרקותיה בדולח לח (לבנות), או שהוא אמיץ כארי וליבו רחב מני ים וכו'. כל אלו אינם אמת. המשורר והצייר משתמשים בצורות אומנותיות יפות לעיניים. הלשון הציורית המושאלת, מכונה בימי הביניים "לבוש" או קישוט" והיא לב ליבו של השיר.

השתקפות ראשונה: תמר
כַּתָמָר אַתְּ בְּקוֹמָתֵךְ / וְכַשֶמֶש בְּיָפְיָתֵךְ,
ואכן, מיטב השיר שלפנינו הוא בארמזיו. שמה של האהובה מחופש בתחפושות מקראיות רבות פנים. הדמות הראשונה היא תמר.
בבית ראשון הדובר מתייחס לקסם שהחשוקה הצליחה להלך עליו. יופייה כל כך הרשים אותו, והוא הסתנוור מנוכחותה של הדמות הנשית עד אשר הוא מדמה את נוכחותה לתמר ולשמש.
דמותה של החשוקה היא כדמות תמר.

התמונה שלפנינו של אמנית היודאיקה תמר מסר, מתאימה לצירוף הפותח את השיר.

אעלה בתמר, מתוך שיר השירים http://www.tamarsgallery.co.il/


יופייה של האישה כמטאפורה לעץ תמר משלים את הופעתו בשיר האהבה. האהובה משולה לעץ תמר בשל יופיו המרהיב, גובהו ואף מידת פוריותו. גובהו אף הוא בא לידי ביטוי גם בשיר וגם בציור. הציור אף מזכיר את מרכזיותה של האישה בחיי האהוב, היא נדמית אף כשמש המאירה את יומו של האהוב, ניתן לשים לב לצבע הצהוב שמעטר את הלבלוב של עץ התמר הנשי כל כך. אף שמבחינה בוטאנית העץ הוא דו ביתי מעניינת האינטרפרטאציה הבין דורית שמעניקים לדמות האישה באנלוגיה לתמר.

הרעיה בשיר השירים על פי הכתובים : "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו;" (שיר השירים, ז' 8). יש התאמה מאוד בולטת בין המקור המקראי לארמז בשיר שלפנינו. וברור שיש כאן משמעויות נוספות כי תמר המשובצת בשיר היא אחת משלוש נשים מקראיות המשולבות בשיר, ועל כן לא ניתן לפענח את השיר רק במובן הנחמד למראה של תמר הרעייה משיר השירים.

ואכן, תמר המקראית היא בעלת הופעות שונות ומגוונות:
תמר כלתו של יהודה (בראשית לח' 6). כאן בסיפור המקראי מודגש פן המחויבות של האישה לגברים במשפחת בעליהן. ליהודה בן יעקב היו שלושה בנים: ער אונן ושלה. ער נשא לאישה את תמר, אך הוא מת בטרם הספיק להוליד בנים, ותמר נותרה אלמנה וערירית. גם אחיו אונן שהיה אמור ליבמה - כלומר לשאתה לאישה ולקרוא לבן שייוולד להם על שם אחיו המת - גם הוא מת בטרם עת ובלא שנותר לתמר גואל. משעמדה כי גם שלה, צעיר הבנים, לא ינתן לה, התחפשה לזונה. ישבה על הדרך ב"פתח עיניים", וחכתה ליהודה חמיה שיעלה מגז צאנו. יהודה לא ידע שהיא כלתו, כי אז לא היה בא אליה. היה אז נוהג שמצוות יבום יכולה להתקיים גם על ידי קרובי משפחה שאינם אחיו של הבעל המת, ותמר ניצלה זאת בעורמה. יהודה, חמיה ואבי בעלה, שלא הכירה בשל התחפושת, בא אליה, והפקיד בידיה לדרישתה את החותם, הפתילים והמטה, שהם סמליו האישיים. כשהתברר כי תמר הרתה, פסק יהודה כי תוצא להורג, באשר סבר ש"הרתה לזנונים", שכן זה היה דינה של אלמנה שלא התיבמה. רק כאשר הוציאה תמר את הפיקדון: החותם, הפתילים והמטה, ששימשו עדות לכך שיהודה הוא אבי הוולד שבבטנה, הודה יהודה כי צדקה ממנו, דבר שגרם לביטול ההרשעה. לא כתוב שיהודה נשא את תמר לאשה, גם לא ברור אם המשיך לחיות אתה, אף שנולדו להם תאומים, ומאחד מהם- פרץ- נוסדה שושלת דוד המלך.

יכול להיות, שבחירת דמות האישה כתמר, אינה כדי לרמז על יופיה עוצר הנשימה, יופיה המחשק, אלא דווקא בשל היותה מקושרת לדמות של תמר המקראית המחויבת לגברים שבמשפחת הבעל. הרצון של האהוב להפוך את דמותה של האהובה לדמות שנשבית מרצון או שלא מרצון. דמות שמחויבת לגבר באופן מוחלט, ולאחר מותו גם למשפחתו. כל מי שמסוגל לשמור על המשכיותו של הבעל - מקודש, ועל כן נבחרה דמותה של תמר, לייצור זיקה בלתי מתפשרת בין הדמות החשוקה לבין הדמות החושקת. שום דבר לא יעמוד בינינו, גם המוות. תמר המסתכנת במוות בשריפה באמצעות התרמית שלה, יוצאת בסופו של דבר כצדיקה, כמי ששומרת על טובת האב. היא אף אם שושלת בית דוד המלך.

בשיר יש גם ארמז לתמר המקראית מסיפור אמנון ותמר. תמר אחותו של אבשלום (שמואל ב' יג' 1-2) הייתה קורבן לאהבה בלתי מתפשרת מצד אחיה. אהבה שהפכה להרסנית כי בוצעה שלא על פי חוקי הצדק. אמנון לא חיכה לקבל את הסכמת אביו לאהבתו אלא ניצל את אחותו בערמומיות רבה. כאן תמר היא מישהי שלא ניתן לעמוד בפניה כי היא מצליחה לגרום לגבר לאבד את שפיותו במידה עצומה. הגבר כאן מעמיד עצמו באופן סמוי בדמות האב יהודה שפותה על ידי תמר, וגם במעשה אמנון ותמר הוא נוטל רק את חלק הפיתוי ולא את כל הסיפור שכרוך בו מעשה אונס.

לעץ התמר יש קונוטציות של שגשוג, פריחה והִתרבות: "צדיק, כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (תהילים צב, 13). משמעות הצדק הנוספת לדימוי לתמר מעשירה את תכונות האהובה בעיני הדובר.
האהובה גם פוצעת וגם מרפאה. גם רשעה וגם צדיקה. כל רשעותה היא בפיתוי וכל רפואתה היא בהיענותה לחושק בה.

הדימוי לתמר אוצֵר בחובו את הניגודיות והדיכוטומיות שמכילה מילה אחת קטנה, "תמר", ובה מִשקעים תרבותיים כה רבים. הזיכרון התרבותי של המילה "תמר" הוא שמחזיק את כל הרעיונות האלה.
המשורר בוחר לשבץ בשיר הזה גיבורות מיתולוגיות מן התרבות המקראית של העם היהודי. גיבורות שיש בהן ניגודיות וקונפליקטים גם בתוך עצמן וגם בעיני המתבונן בהן.
השמות שמשובצים בשיר הם שמות של בנות ממעמד גבוה בישראל. נסיכות ובנות מלכים. תמר שמבטיחה את שושלת בית דוד; ובהמשך תמר, בת דוד המלך.
כאמור, הבית הראשון שהוא בית תפארת הפתיחה מכיל שני דימויים בעלי עוצמה: האהובה מדומה לתמר והאהובה מדומה לשמש. הדימוי לשני אובייקטים שיש להם עוצמה בלתי רגילה, פוריות, יופי, מקור אור ומקור החיים המרכזי מוכיחים שהמשורר מייחס חשיבות לעוצמתה של האישה. להיותה מושכת וממנפת כאחד.

השתקפות שנייה: אביגיל, בעלת הצדק?
חֲשַבְתִּיךְ בַּעֲלַת צֶדֶק/ אֲבִיגַיִל בְּצִדְקָתֵךְ
היחס האמביוולנטי של האוהב לחשוקה מתפתח לאורך בתי השיר.
הבית השני מבטא את התכונות שראה האוהב בדמות האהובה וכאן עולה דמותה של אביגיל. בבית השני חוזר הדובר על השורש צ.ד.ק כדי להדגיש את פנימיותה של האהובה. האהבה הייתה לא רק כלפי היופי המסנוור החיצוני, לא רק בשל היותה המאור של חייו שבלעדיה החושך משתלט על עולמו, אלא גם "בעלת צדק". הוא בחר לתאר אותה כדמות שנדמתה בעיניו כמי שיופיה החיצוני שווה ליופייה הפנימי, ואין האחד בא על חשבון השני.
אביגיל הייתה אשתו של דוד המלך. לפני שנישאה לדוד גרה במעון, בהרי יהודה. הייתה אישה טובת שכל ויפת תואר, אחת מארבע הנשים היפות בעולם (על פי הגמרא). הייתה נשואה לנבל הכרמלי שעליו נאמר "והאיש קשה ורע מעללים".
על פי המסופר בספר שמואל א', אביגיל הלכה לקראת דוד שצעד עם ארבע מאות איש חמושים עימו להחריב את ביתה, והצליחה לעצור אותו בתשורות ובדברי חכמה וביקשה ממנו שלא יכתים את מלכותו המפוארת המיועדת במעשה רצח של בעלה. בין היתר, הפטירה לעברו את המשפט "וְזָכַרְתָּ אֶת־אֲמָתֶךָ" שמואל א כה' 31, שהוא מעין לפתיחת שיחה במקרא. בעלה שמע מפיה לאחר מכן את מה שקרה, כעס ולקה בשבץ ומת. לאחר מותו נישאה לדוד, שהיה קרוב משפחה רחוק של נבל, ויתכן שפעל על פי המנהג הקדום שהאלמנות נישאות לקרובי המשפחה בכדי להקים שם למת. חיזוק לכך ניתן לראות מכך שהתנ"ך ממשיך לקרוא לאביגיל "אשת נבל" למרות שהוא מת, וכן מכך שבנה, למרות שהיה מגדולי בניו של דוד, לא השתתף במאבקי ירושת העצר - כי הוא נקרא על שם המת ולא על שם דוד.
חז"ל מציינים את כושר ההבחנה של אביגיל ואת יכולתה לראות את התמונה במלואה, תכונות שעזרו לה למנוע מדוד מעשה של רצח. כמו כן, יש שייחסו למעשה זה שאיפות אנוכיות, שכן דוד היה ממשפחת בעלה, שנועדה למלוכה, ומשהבינה כי נבל לא ימלוך רצתה למנוע מדוד לאבד גם הוא את זכותו למלוכה, כדי להיות קרובה אל המלוכה בעצמה. אביגיל ילדה בן אחד בשם דניאל שכונה גם כלאב, או- על פי פירוש אחר- שני בנים בשני שמות אלו.
לאביגיל על פי המדרשים כוחות מיסטיים באשר לעוצמת השפעתה על הליבידו הזכרי.
-על פי חז"ל אביגיל, היא אחת משבע נביאות שקמו לישראל. בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף יד ע"ב.
"שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר. שרה - דכתיב /בראשית י"א/ אבי מלכה ואבי יסכה, ואמר רבי יצחק: יסכה זו שרה. ולמה נקרא שמה יסכה - שסכתה ברוח הקדש, שנאמר /בראשית כ"א/ כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה. דבר אחר: יסכה - שהכל סוכין ביופיה. מרים - דכתיב /שמות ט"ו/ ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה? - אמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור - עמד אביה וטפחה על ראשה, ואמר לה: בתי, היכן נבואותיך? היינו דכתיב /שמות ב'/ ותתצב אחתו מרחק לדעה - לדעת מה יהא בסוף נבואתה."
-במדרשים נוספים ניתן למצוא תפיסות נוספות לגבי דמותה המאגית של אביגיל. היא נכללת בין ארבע הנשים היפיפיות שהיו בעולם:
"ארבע נשים יפיפיות היו בעולם שרה <ואביגיל רחב> [רחב ואביגיל] ואסתר ולמאן דאמר אסתר ירקרוקת היתה מפיק אסתר ומעייל ושתי." (מגילה ט"ו, א')
יכול להיות שמעשי הצדק של אביגיל אינם נתפסים היום כמעשי צדק, אבל עצם שילובה כדמות בעלת צדק בשיר שלפנינו יש בכך כדי ללמד על תפיסת העולם של המשורר, שמוצא את עצמו קורבנה של האישה, שעשויה להציל את נפשו בחכמתה וביופייה.

השתקפות שלישית: האהוב קורבן אהבתו
מְצָאתִיךְ כִּי הֲרַגְתִּנִי / כְּאִיזֶבֶל בְּרִשְעָתֵךְ.
הדימוי שמופיע בבית השלישי, של הדמות הנשית איזבל המקראית, נושא את המטענים התרבותיים של השיר למחוזות חדשים. איזבל היא הדמות השלישית שמופיעה בשיר, והיא מופיעה בטון חדש, טון המבטא את אומללותו של החושק העומד מול אהובתו ומתחנן על נפשו. איזבל - בת אתבעל מלך צידון ואשת אחאב מלך ישראל (מלכים א' כב') אחאב לקחה לאישה כדי לחזק את הברית שכרת מלך צידון עם עמרי אביו.
איזבל נתחנכה בדרכי הצידונים ובמנהגיהם ועבדה לבעל ולעשתורת. הסיתה את אחאב להעמיד מזבחות לבעל ולעשתורת. ציוותה להרוג את נביאי ה', והעמידה בשומרון ארבע מאות וחמישים נביאים לבעל וארבע מאות נביאי האשרה (מלכים א', ט"ו). עובדיה שהיה אחראי על ביתה החביא מאה נביאים וכלכל אותם משולחנה.
איזבל העלילה על נבות היזרעאלי כי קלל אלוהים ומלך, כדי שייסקל והמלך יירש את כרמו (מלכים כ"א, ז-י"ד). על רצח זה נגזרה כליה על בית אחאב ואיזבל.
מעניינת האינטרפרטציה שכתב עקיבא נוף לדמותה של איזבל, הרואה אותה באור הפוך מזה שמתאר אותה המקרא:

איזבל- מילים ולחן עקיבא נוף
"....ואיזבל הייתה זרה ונוכריה
בת מלך צידונים הייתה איזבל.
זוכרת את איך באת לכאן מלכה מעיר צידון
וכל העם נדהם אל מול יופייך
הנה הם כבר בשער ואחריה האדון
כלבים ילקקו פה את דמך.
הנה עלו ובאו כבר אל שער הארמון
הנה כבר נפרצו השערים
איזבל בחיוך מלכות הופיעי בחלון
מלכה ובת של מלך צידונים.
איזבל היא דמות מפתה על פי המיתוס העממי ועל פי המיתוס התנכ"י. היא השתרשה בתודעה התרבותית שלנו כמרשעת. החושק מאשים אותה ברשעות, משום היותו השבוי שלה.

הבית השלישי מכיל ארמז נוסף של פגישת אחאב ואליהו לאחר מעשה כרם נבות. (מלכים א' כא' 20) כאן אליהו מאשים את אחאב, המבין היטב כי נתפס בקלקלתו. תגובתו של אחאב אינה מביעה האשמה כלל כמו בפרק י"ח. השאלה הרטורית "הַמְצָאתַנִי איְבִי?!" פירושה: 'האם הצלחת סוף-סוף לתפסני בקלקלתי, אתה הנביא האורב לי ומצפה לכישלוני!?' ותשובתו הנחרצת של אליהו בהתאם לכך: "מָצָאתִי!" - 'אכן נתפסת בקלקלתך בשיא פשעך, ובמקום הפשע עצמו!'. אין כאן ניסיון התחמקות כלל, אלא להפך: הכרת אחאב בכך שנתפס בקלקלתו, וממילא הודאה מובלעת באשמה המוטחת בו: "הרצחת וגם ירשת?!".

בשיר יש היפוך תפקידים: בשיר הטוב אומר לרעה את הדברים, כאשר במקרא הדברים נאמרים מפי הרע (אחאב) שאומר זאת לאליהו הנביא. גם ההקשר בהמשך שבו מוזכרת איזבל מציג משמעות חדשה על פיה איזבל מכילה את כל האשמה ולא אחאב כמו בסיפור המקראי.

הקונפליקט נצחי
כְּלִילַת הוֹד, יְפַת מַרְאֶה / אֲנִי חוֹלֶה בְּאַהְבָתֵךְ,
הבית הרביעי שב לרעיון הראשוני של השיר - האדרתה של החשוקה. אין כאן שדה סמנטי המציג השערות כפי שעלו בבתים הראשונים, "חשבתיך" מצאתיך", שכמובן כזב רב בהן. אלא מופיע כאן משפט עובדתי. משפט שאינו מצביע על התחפשות בבתים הראשונים. המשפט הזה הוא משפט שבא לחוות את עמדתו של הדובר. משפט שיש בו ניסיון לעצור את אומללותו. העובדה שהינו חולה אהבה ניתנת לריפוי על ידי בעלת התרופה. והתרופה בידיה של האהובה כלילת ההוד, ויפת המראה. האהוב שבוי בקסמה באופן מוחלט, והיא מייסרת אותו עד כדי ייאוש נוראי שבלעדיה אין לו חיים. חזרה על יופייה של הדמות הנחשקת מאוד בולטת בשיר כמתבקש בקונוונציה השירית של שירי החשק. היא השמש בעצמה, היא בעלת יופי נסיכתי. כמו מן האגדות המקראיות. ויש בה את הכוח להטעין אותו באש החיים.
בבית האחרון יופייה אף עשוי להמית את האוהב. ועל כן מבקש המשורר מדמות האהובה לשוב ולעטות תחפושת חדשה והיא תחפושת של בעלת אוב. כי כל שנותר הוא להעלותו מן השאול.

השאול והתקווה
וְהַעְלִי מִשְּאוֹל נַפְשִי / וְאַל אָמוּת לְעֻמָּתֵךְ!
המטאפורה המסיימת את השיר: "שְּאוֹל נַפְשִי" לקוחה מתהלים:
(ג) ה' אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי:
(ד) ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר: (תהלים ל )
בקשתו להעלותו משאול נפשו, מרמזת לבקשתו-תודתו של משורר תהילים, המודה על שנרפא ועלה מן השאול. אף אבן גבירול מצפה לגאולה מן השאול. חייו אינם חיים בלא האהובה, והמפתח לחייו נמצא בידיה. אין לי חיים בלעדיך, רק את יכולה להעלות משאול נפשי, ולחיותי מיורדי בור [=מן המוות].

הניסיון של הדובר ליצור דיאלוג עם הנמענת האהובה, רצוף לאורך בתי השיר ובא לידי ביטוי בפניות הרבות שלו אליה.. בשימוש בפעלים: "חֲשַבְתִּיךְ... מְצָאתִיךְ..." בפתח הבתים השני והשלישי. הפנייה של החושק לחשוקה חותמת את כל בתי השיר, וגם מופיעה בתפארת הפתיחה.
אין לי חיים בלעדיך, הוא חורז לאורך השיר, רק אותך אני רוצה, ואת מתאכזרת לי ולאהבתי. הניסיון הכול כך דחוף ותכוף הופך את בקשותיו של האוהב לאומללות ביותר. הוא נותר ללא מענה.


נסכם: משורר מוכן לקבל את אהובתו בכל דרך, גם אם תהיה מרשעת, וגם אם תהיה בעלת צדק. היא חייבת להציל אותו מעצמו, בלעדיה חייו אינם חיים. עם כל הקונפליקטים שהוא נתון בהם, ועם כל ההשתקפויות שהוא רואה בדמות אהובתו, הוא מעדיף שהיא תופיע בעולמו כשמש מאשר להיות בחשכה. בקשתו היא: הופיעי נא בכל מקרה.