עבדי הזמן

אבישי מזרחי

גיליון מס' 5 - תשס"ז * 2007

זה זמן רב שהוא לא חש את אותה תחושה מעיקה שירדה ממש עד קצות אצבעותיו והכאיבה בכל סנטימטר רבוע בבשרו המתדלדל. כבר כמה שנים נמתחה ביניהם שתיקה מביכה, כזו שצובטת מחדש בכל פעם שנשא אליו מבט חטוף לפני שהספיק לתחוב את ראשו עמוק בקרקע. פעמים שהיה מסתגר בביתו שעות ארוכות כדי שחלילה לא יתקל בו באקראי. הוא למד על פה את סדר יומו, את זמני כניסתו ויציאתו, הוא ידע לזהות מרחוק את רשרוש מפתחותיו, את רקיעות רגליו ומקצב נשימותיו הכבדות כשטיפס במעלה המדרגות. הוא מצא את עצמו מדביק את עינו הרופסת לחור המנעול, דקות ארוכות, מתבונן ביראה במתרחש בחוץ, שלא יצא את ביתו טרם שסרק היטב את המבואות החשודים.
אמנם באותו לילה סתווי שבה אליו אותה תחושה איומה וגופו כאב, כאב דק, חודר, אשר לחץ על תאי עצב לא מוכרים והותירם חשופים. הוא שח לעצמו כל אותה העת, כמנחם, "מגיע לי! מגיע לי! בשלי הסער הגדול הזה! ואת אשר חטאתי לשכני אשלם בייסורי גיהינום. ולוואי וימתיקו הם עוונותיי".

כבר מהרגע הראשון שדרך בשכונה החרדית חש את הלהט הזה שבער בעצמותיו, לאסוף מצוות, להספיק כמה שיותר, לרוץ, לרוץ, לרוץ, ללא הפסק. אין זמן כאן בעולם הזה, אמר לעצמו, אין להשתהות או לנוח והרי גם כך אני בפיגור של עשרים ושמונה שנים של תוהו והבל, שנים מלאי חטא ועוון שהס מלהזכיר. והגניבה ההיא…

הוא נהג להשתמש תדיר במשל שנתן לו מורו ורבו הרב ססי שליט"א, זה אשר קרבו תחת כנפי השכינה והוציאו בציצת ראשו מביצת התוהו בה היה שקוע: העולם הזה דומה לשוק מלא גזלנים, אמר, בעל דוכן ירקות המבקש להגן על מרכולתו מפני גזלנים עזים לא תצלח דרכו אם ינסה להניס אותם, אך אם במקביל למחטף שלהם יחטוף גם הוא מסחורתו לעצמו אזי יציל בזה, לכל הפחות, חלק נכבד מרכושו. הירקות, הסביר, הם המצוות, הגזלנים הם תאוות האדם ויצרו הרע, בעל הדוכן הוא אנחנו. אם לא נחטוף מצוות - משהוא אחר יחטוף אותם ממנו.

משהו בקצב החיים של השכונה הזו קסם לו. בימיו הראשונים בשכונה הוא היה מביט בהשתאות בעוברים ושבים, רואה איך הם אוחזים במגבעותיהם השחורות וצועדים בחפזה. תמיד נראים ממהרים. לרוץ, לרוץ, לרוץ, ללא הפסק. תמיד מלמלו משהו. או אחזו בספר פתוח או שהיו עטורים בתפילין. מחוגי השעון בדירתו הקטנה, המאובקת, היו הולמים בראשו תוך כדי התבוננות, כמו שואגים לעברו על הזמן החולף ונגוז, והוא ממלמל למולם פסוקי תהילים מהמעט שהכיר על פה, מחתך בשפתיו כמו לוחך ברעבתנות את אותיותיהם, וחוזר עליהם שוב ושוב שלא יהא יושב בטל. והיה מדמיין לעצמו אותיות מאש המתלכדות בגופו וממלאות אותו בקדושה עליונה.

"ברוכים הבאים לשכונתנו, אדון גדי אביב, וברוך הבא לעולם שכולו טוב, אשריך שזכית לחסות בצל א-ל ואשרי יולדתך שהביאך למעלה הזו", קיבל אותו השכן ממול במאור פנים "מה שם אמך ואביך" שאל. וגדי לא הבין מדוע, אך ענה במבוכה – "רחל, אב מעולם לא היה לי, בהזדמנות אספר לך". משהו בעיני השכן החרדי התנוצץ כמו איזה התרגשות מיוחדת שאחזה בו "אני יודע שזה נשמע לך מוזר" הוסיף גדי בהתנצלות "אבל אתה מבין… אני בא מרקע קצת שונה". "אני מבין… אני מבין…" השיב השכן הנרגש. "אתה יודע מה שמי? גם לי קוראים גד, גד יודולביץ ושם אימי גם כן רחל. גד בן רחל שכן של גד בן רחל, ממש פלאי פלאות, יד ההשגחה! והרי אתה ודאי יודע שאותיות מקרה הן רק מה' ". גדי אביב לא הבין באותם ימים מהי יד ההשגחה עליה דיבר שכנו אבל משהו בתקבולת הזו גרם למיחוש עז בבטנו.
שבועות ארוכים התהלך גדי אביב מהורהר. מעולם לא כינו אות גד בן רחל. ומדוע, חשב לעצמו, ביקש שכנו הטרי לכרוך את שמו ושם אמו כאחד.

הקירות הדהויים בבית הכנסת השכונתי והספסלים המתבקעים מעולם לא הפריעו לו. מהרגע הראשון שדרכה כף רגלו בבית הכנסת הוא נשאב לתפילה, התמכר לסידור, וכמו לעס את המילים המופיעות בו. הוא לא דמיין לעצמו כמה רומנטיקה יש למילים ואיזה תענוג יש בהגייתם. כל כך מרוכז היה במילות התפילה, עד שפעמים רבות התנתק לגמרי מן המתרחש סביבו. לא די שהיה יושב בין העומדים, אלא אפילו בחזרת הש"ץ כשהציבור היו נעמדים בדריכות לקדושה ומצמידים רגל לרגל בקפדנות, היה גדי אביב עוד בשלהי פסוקי דזמרא, משמיע מילים לאוזנו ומתענג, והיה מתמיהה את קהל המתפללים שנעצו בו מבט משתומם.
באותו יום שניגש אליו גבאי בית הכנסת, היה גדי אביב מצוי בברכות קריאת שמע, כשבבית הכנסת כבר הוציאו ספר תורה מן הארון המתקלף. "מה שמך?" שאל הגבאי כמו קוטע את חלומו המתוק "גדי אביב" ענה "בן?…" שאל הגבאי כשעל פניו קמטים מרצינים. "עשרים ושמונה וחצי, ביוני תהיה לי יום הולדת" "לא בן כמה אתה, אלא בן מי אתה?" הטיח בו הגבאי ועיניו בוערות, ספק מהקפדה יתירה ספק מזלזול עמוק, "גדי בן רחל" "ושם אביך?" "אינני יודע זה סיפור ארוך" "טוב… טוב…" ענה הגבאי ומיהר לדוכן וקרא בקול גדול "יעמוד גד בן רחל לקרוא בתורה שלישי". וגדי לא הבין כל כך מה פשר קריאה זו ולְמה בדיוק מצפים ממנו כעת. דממה חרישית פילחה את האוויר, זוגות עיניים חדות ננעצו בו, בגדי אביב, ותחושה מביכה מילאה אותו. הגבאי סימן לו לגשת לבמה. כמו נער בר מצווה מבויש, עמד גדי, וחזר בקול אחר הגבאי שלחש לאוזנו את ברכות התורה. עוד הוסיף הגבאי מדיליה וברכו בלהט נדיר "מי שברך אבותינו הקדושים הוא יברך את גד בן רחל, בעבור שעלה לקרוא בתורה, בשכר זה הקב"ה ישמרהו ויחיהו ויזכהו לתורה לחופה ולמעשים טובים ונאמר אמן" הקהל החשדן לא נשאר אדיש, והפטיר לעומתו בחזקה "אמן כן יהי רצון".

הוא חשב לעצמו כל אותה העת, לו הייתה אמו עומדת לצדו ברגעים הללו ומאזינה לשמה המתנוסס בין כותלי בית הכנסת, ועוד נשזר בשמות האבות הקדושים הנאמרים מפיו של גבאי חרדי, הייתה ודאי לא מצליחה לעצור בעד צחוקה המתגלגל. היא הייתה שבה אחר כך לשבילי הקיבוץ הירוקים ולא מפסיקה לספר לחברים על המחזה ההזוי. אולי אף הייתה מכנסת ישיבת חברים היתולית ומבקשת להיבחר לרבנית הקיבוץ. "די! די!, אמר לעצמו, וקטע בפרץ את מחשבותיו. "אתה מוכרח להתנתק מעולם הטומאה הזה ולהתרכז בעבודת ה'. אסור לשקוע במחוזות העבר המצחינים, צריך לברוח, לרוץ, לרוץ, לרוץ, ללא הפסק".

מהורהר וטרוד שב לביתו. פסיעותיו מדודות ושפתיו לא פוסקות מלמלמל. "איזה מצוות אעשה היום?" הרהר בתסכול וחש כיצד מחוגי השעון דוקרים אותו בכל רגע של בטלה. הוא נשען על מעקה המדרגות המחליד והחל מטפס בכבדות לביתו. על מפתן דלתם של משפחת יודולביץ הייתה מונחת מעטפה גדולה ובול אמריקאי מודבק בה, חותמו אנגלית. הבול והחותמת המשונה לא היו זרים לגדי. את ימי נעוריו בילה עם אמו הצעירה בניו ג'רזי, רחוק מזיק ישראליות. המעטפה הזרה הציתה ברגע זיכרונות קפואים. הוא פסע אט אט, רכן לעבר מפתן הדלת, אסף בידיים רועדות את המעטפה והתבונן בה היטב. על המעטפה נכתב באותיות דפוס עבריות "לכבוד גד בן רחל", בפינת המעטפה נכתב בעט "יודולביץ". הוא שח לעצמו כמהרהר "אולי נתכוונו אליי, הרי גם אני גד בן רחל. אולי חבריי מאמריקה הצליחו לאתר אותי? שמא געגועי ילדות הצליחו לגשר על מרחקים ואולי זו ההיא שכל כך רצתה... אבל… די! די! תפסיק לנבור בעבר המצחין שלך!" ריסק בפתע את הרהוריו. ידו הרועדת אחזה במעטפה, מהסס, הוא חש איך הדם הזורם בעורקיו מאיץ את לבטיו. "מה כבר יכול להיות? אם זה שייך לשכני אשיב לו את מכתבו ואתנצל". אגלי זיעה בצבצו בידיו הרועדות הוא פתח בעדינות את המעטפה כדי לא לקרוע, חלילה. קרניים לוהטות חדרו מבעד לזגוגית החלון הסדוקה ורישומן ניכר היטב. הוא החל להתנשם קצובות ועיניו הקטנות שוטטו כמו תרות אחר מארב יזום. במעטפה מונח היה מכתב שמסגרתו מהוקצעת היטב. בפינת המכתב תחת עיטור מרשים נכתב באותיות גדולות "חצר האדמו"ר הצדיק, רבן של ישראל, הרבי מחטוונסקא שליט"א בן האדמו"ר רבי יצחק לוי מחטוונסקא זצוקללה"ה זיע"א". גדי לא הכיר את הרבי המדובר ואף לא הבין את כל ראשי התיבות, אך הוא חש כי בצדיק גדול מדובר ולבו הלם בפראות.

לכבוד גד בן רחל
נועם ה' עליו
אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה
מאז מוצש"ק האחרון האדמו"ר שליט"א מסתובב בחדרו, חסר מנוחה. הוא סיפר לבאי ביתו כי מו"ר אביו האדמו"ר הקודם נגלה אליו בחלום לילה וציווה עליו לאסוף את חסידיו ואנשי שלומו ולעלות ארצה לירושלים. אל תתמהמה! אמר לו, אפילו אם יבקשו חסידיך איזה שהות לאסוף כליהם או למכור נכסיהם, אל תשעה לדבריהם ואל תשתהה. וייקץ והנה חלום. ובשכבו בשנית שב מו"ר אביו ונגלה אליו והוסיף כי יבקש את גד בן רחל אשר בארץ הקודש, שהרי בנן של קדושים הוא ומיוחס לרבי יהודה הלוי שעלה במקלו ובתרמילו לארץ הקודש, וסגולת אבותיו טמונה בו, וראוי הוא ללוות את האדמו"ר שליט"א ולשמש אותו בדרכו ארצה. ובכן זכות גדולה היא זו שנפלה בחלקך לשמש את האדמו"ר שליט"א בדרכו לארץ קודשנו ותפארתנו אשר עיני ה' אלוקינו בה, וזכות זו תגן בעדך ובעד ביתך ובעד כל אשר לך ותזכה לכל מילי דטב, בברכת האדמו"ר שליט"א, בגשמיות וברוחניות וימחו עוונותיך ויתרבה חילך לאורייתא.
בברכת התורה
מנחם קורטנוביץ
מזכיר האדמו"ר שליט"א

דמעות הציפו את עיניו הבוחנות, כמו ילד נרגש אפוף תום. הוא נשק למכתב מבלי להבין מדוע והחל לארוז את כליו בחפזה. מילים החלו מתדפקות על חזהו בחזקה "לרוץ, לרוץ, לרוץ, ללא הפסק" "לחטוף מצוות" "לא להתבטל" "זכות גדולה היא זו" "תזכה לכל מילי דטב" "ימחו עוונותיך"… "ימחו עוונותיך"… "ימחו עוונותיך"… עם מזוודה ישנה שאינה רכוסה כל צורכה צעד החוצה, ממהר, ובטרם נעל את דלתו חש בכתפו יד חמה וכבדה. העיניים שהתגלגלו כלפי מעלה פגשו בעיניו החומות, הגדולות, של גד יודולביץ. "לאן אתה ממהר כל כך?" שאל, שפתו רפה וחודרת. "אני… אני… צריך לבקר משפחה… רק כמה ימים ואני חוזר… " המבט הנבוך, הדופק שלא הפסיק להאיץ והזיעה הקרה על המצח גררו את השאלה האבהית, המחבקת, "הכל בסדר גדי? משהו קרה?" "הכל בסדר" ענה גדי, מגמגם, דעתו פזורה והליכתו מסורבלת. "טוב… אז דרך צלחה" הנהן השכן והרים את גבותיו בפליאה. הוא חש אז באותם רגעים בכאב הדק, החודר, בנימים שבמוחו המאיימים להתפוצץ, הידיים שקפאו ברגע, הדקירות בחזה…

גם הטיסה ההיא לאמריקה ובחזרה לא ריפאה את דוק הכאב שטיפס חרש בגבו, גם לא החיבוק החם של האדמו"ר ומאות החסידים שפיזזו וכרכרו בכל עוז לעומתו, אפילו ברכת האדמו"ר הארוכה, כשדמעות חמות זולגות על זקנו המגודל, למרגלות הכותל המערבי, לא נתנה מזור לתחושה המעיקה שצרבה בגרונו. מיום ליום בשרו הלך והתדלדל, עיניו הקטנות שקעו בארובותיהם ונצבעו בגון כהה, לובן נפל בשערו וקולו נחלש. הליכתו נעשה שפופה משהו, והוא החל להאפיל את ביתו, כמייסר עצמו על חטאיו. רק אור קלוש בקע מבעד לוילונות המוסטים. מחוגי השעון המשיכו להלום ולהכאיב, ואת פניו המיוסרות כיסתה ארשת מבוכה. שנים של שתיקה והסתגרות עברו עליו ורק הזמן החולף ונגוז החל לרפא את גופו המדוכא ונפשו העגומה. תמיד תלה עצמו בבדיל נחמה שמא אכן היה הוא הכתובת הנכונה, אולי באמת התבלבל הדוור בכותבו "יודולביץ" בעט מזדמן, אולי הייתה זו יד ההשגחה המכוונת, אולי ואולי…

אמנם באותו לילה סתווי כשיצא את ביתו בחצות ליל לנשום מעט אוויר צח, נתקל בו, בגד יודולביץ, ובטנו כאבה וראשו היה סחרחר עליו, ולא ידע אנה מפניו יברח והיכן יטמון ראשו הכבד. אולם גד יודולביץ לא היה כאחד האדם. עיניים טובות היו לו וקולו רך ומלטף וילדים רכים היו מתכרבלים בזרועותיו. "מה אתה עושה בשעה כזו?" נדרך גדי אביב, כמו מבקש לשים נפשו בכפו. "אינני יודע" השיב גד יודולביץ ופניו מאירות בנועם מיוחד. "איני מצליח להירדם ומחשבות טורדות את מוחי. הבוקר פגשתי בבן משפחה אהוב שגער בי על כך שאינני מפנה זמן די הצורך לבני ביתי ומשפחתי ובהרימו את קולו עלי הוסיף בנזיפה: כיצד אתה, גד יודולביץ, בנן של קדושים ומצאצאיו של רבי יהודה הלוי, יכול לנהוג כך באנשי ביתך! ולא ידעתי מה ראה ככה ומה עלה על לבו ומה עניין רבי יהודה הלוי אצל יחסַי עם אנשי ביתי. ועל כך מסתובב אני שקוע בשרעפיי". "ומה אתה עושה בשעת לילה מאוחרת כזו?" הפטיר בשאלה. וגדי לא ידע את נפשו ורק דקלם על פה, ללא הקשר, כשחושיו מעורפלים וכאב דק צורב את גופו "עבדים היינו לפרעה במצריים ויוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים ואילו לא הוציאנו ממצריים היינו אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה".
לשנה הבאה בירושלים.