אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מערכת היחסים בין אמנון, תמר ואבשלום

יאיר איכר

גיליון מס' 34 - אלול תש"ע * 8/10

מבוא
פרק א': אונס תמר
פרק ב: רצח אמנון
פרק ג': התגובה המיידית לרצח
סיכום
ביבליוגרפיה

מבוא:
מעשה אמנון ותמר, המתואר בפרק יג', פותח את טרילוגיית סיפורי אבשלום1. אמנון, בנו של דוד, מאוהב בתמר - אחותו מצד אביו ואחותו של אבשלום מאותה אם. בעצתו של יונדב בן דודו, אמנון מבקש מהמלך דוד שתמר תבוא לביתו ותבשל לו לביבות. כשתמר מגיעה לביתו של אמנון במצוות המלך, אמנון מצווה להוציא את כל המשרתים ואונס את תמר. תמר יוצאת מביתו של אמנון כשהיא נסערת, וכשאבשלום אחיה שומע על המקרה, הוא מחליט לרצוח את אמנון. לאחר שנתיים ימים, אמנון מוזמן למסיבת הגז שעורך אבשלום, ונרצח על-ידי נעריו של אבשלום. לאחר הרצח, מפחד אביו דוד, אבשלום בורח לארץ גשור, שם הוא מוצא מפלט אצל סבו.

אפיזודה זו אינה מנותקת מהסיפורים שלפניה ואחריה; היא מהווה המשך ישיר למעשה דוד עם בת-שבע, וכסצנה מאמתת לדברי נתן הנביא לדוד "ועתה, לא תסור חרב מביתך", היא פותחת את השתלשלות מעשיו של דוד בסיפורים הבאים אחריה. דברים אלו עולים מתוך התמה של הסיפור, התחביר של הפסוק והסגנון שבו בוחר המספר לפתוח את הפרק2.

מכיוון שהסיפור משקף את רעיון ה-"מידה כנגד מידה" שבמקרא, ניתן להבחין בדמיון מסוים בין סיפור דוד ובת-שבע לבין סיפור אמנון ותמר: שני הסיפורים עוסקים ביחסים אסורים למראית עין, ובשניהם ישנה התעלמות מהחוק; אמנם, על-פי חז"ל, בת-שבע הייתה מותרת לדוד. כך גם תמר, שהייתה מותרת לאמנון בגלל שהייתה בתה של "יפת-תואר", ואמא התעברה מדוד בהיותה נוכרייה. אמנון היה יכול לבקש את ידה מאת המלך, כפי שתמר מזכירה לו: "כי לא ימנעני ממך". ללא הסתכלות פרשנית, היינו מניחים שבמעשה דוד ובת-שבע ישנה עבירה על איסור אשת-איש, ושמעשה אמנון ותמר הינו גילוי עריות.

המספר יודע כל נכנס לחדרי חדרים ואף לחדרי הלב של הדמויות, אולם נשאר אובייקטיבי כאשר אינו נוקט עמדה אישית ובוחר לספר לנו עובדות בלבד, ללא פרשנות.

הקורא את הסיפור, משלים מדעתו את הפערים ולעתים מערבב בין השקפתו הפרטית לעובדות, מטשטש אותן ומטה אותן לדעתו. תופעה זו קיימת במיוחד בסיפור הקצר, התמציתי, שמלאכת המספר מגבילה את אירועי הדברים ומתארת רק את החיוני להשתלשלות העלילה.

הקורא בוחן את הסיפור, ומתוך מניע פסיכולוגי, שמגיע מן ההנחה שקל להבין את הדמויות האנושיות בגלל היותו אנושי, ומתוך הסתכלות אינטרוספקטיבית - 'כיצד אני הייתי נוהג במקרה כזה', או מתוך סיפורים מחיי היום-יום בהם הוא נתקל במצבים דומים, ומשלים מדעתו את העלילה. מכיוון שכך, ננסה להביא לידי ביטוי כמה מהפרשנויות האחרונות והקלאסיות לסיפור, תוך כדי שימת לב מיוחדת לעובדות המוצגות על-ידי המספר.

המתודה שננקטת בעבודה זו, מבוססת על פרשנות קלאסית וחדשה תוך כדי ניסיון לשלב בין השתיים. בכדי להבין את הסיפור, בעבודה זו ננקטה גישה הוליסטית, שרואה בסיפור יצירה שלמה, שאינה מנותקת מהשתלשלות הסיפורית לפניה ואחריה, אבל עומדת בפני עצמה. יחד עם זאת, ראוי להדגיש שאין כאן נבירה בטקסט מעבר לציון העובדות הישיר של המספר, ובכך נמנע מעבודה זו להיכנס לפרשנות אישית שאינה כתובה.

פרק א': סיפור אונס תמר

וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן
וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר
וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד (יג', א')


המקרא בחר לשים את דמותו של אבשלום בראש הפסוק כאחיה של תמר, למרות שדמותו של אבשלום במעשה האונס הייתה דמות משנית. לא נכתב 'ויהי אחר הדברים האלו ולאמנון הייתה אחות יפה ושמה תמר' או 'ותהי לדוד בת יפה ושמה תמר' או כל נוסחה אחרת, שבהקשרה לסיפור אינה גורעת לכאורה מהתוכן. יכולים אנו לשער כי המורכבות של הסיפור מהבחינה המשפטית, דורשת פתיחה כזו. אבשלום הוא אחיה של תמר מאותה אם, אך לא כן אמנון, כפי שפרשו לנו כמה מהפרשנים המסורתיים, ולכן הצגת הדמויות באופן כזה מוכרחת. אולם, אם רצו לבאר לנו עניין זה, יכלו לכתוב את הפסוק בצורה אחרת, מבלי להציג את דמותו של אבשלום. נראה שהמספר המקראי בחר בניסוח הזה, כדי לפתוח את המעגליות הסיפורית, שאינה מסתיימת במעשה אמנון ותמר, אלא סוחפת אותנו לסיפור אחר, שבמרכזו עומד אבשלום. כלומר: הסיפור הזה, שבו עומד אבשלום בתחילתו כנושא, הוא מעין אפילוג לשרשרת של סיפורים שתבוא אחריו.

הפסוק הוא משפט מורכב משלושה משפטים. אבשלום בראשו במשפט שמני "ולאבשלום בן דוד אחות יפה, המשפט השני גם הוא משפט שמני - "ושמה תמר", והמשפט האחרון חורג ומציג את אמנון בתוך משפט פועלי - "ויאהבה אמנון בן דוד". בסדר הזה של הצגת הדמויות ישנה כוונה לציון המתרחש בהמשך העלילה. שני אחים מוצגים במשפט, הראשון - שעליו מבוסס הסיפור - אבשלום, ואילו השני אמנון, וביניהם עומדת תמר האחות היפה שהיא הגורמת לאיבה ביניהם.

אולם המשפט הפועלי שהנושא בו הוא אמנון, מעיד על אקטיביות, ואילו המשפטים השמניים שבהם אבשלום ותמר הם הנושאים בהם - מעידים על פסיביות3. אולי כדי להוציא מכלל אפשרות של קשירת קשר ממעשה האונס עצמו.

תיאור הזמן "ויהי אחרי כן", מגלה שמדובר כאן בהמשך ישיר לסיפור הקודם. לשון מצויה במקרא לציון המשך כתוצאה מהסיפור הקודם. אולם הפועל "ויאהבה", בבניין יקטול בתוספת ו' ההיפוך - מראה לנו על עבר מתמשך4. כלומר, אם היה עלינו לנסח פסוק זה בעברית בת זמננו, לא היינו כותבים "ואחרי זה, לאבשלום הייתה אחות יפה ששמה תמר, ואמנון התאהב בה", אלא "ואחרי זה, לאבשלום הייתה אחות יפה ושמה תמר, שאמנון אהב אותה" אהב אותה כבר מקודם, אלא שהסיפור שלפניו מעורר לגלות לנו הקוראים את האהבה הזו ואת התוצאות שלה שבאו כתגובה לסיפור הקודם - חטא בת-שבע.

אהבת אמנון לתמר אינה דבר שצמח בדיוק אחרי המקרה עם דוד ובת-שבע, אלא דבר שהיה קיים, ואילו הרצון לספר עליה מתעורר עם מקרה הגמול, ובמיוחד עם נושא הפסוק הראשון - אבשלום. הוכחה נוספת לכך אנו מוצאים בפסוק הבא אחריו, שבו שואל יונדב בן שמעה את אמנון "מדוע אתה ככה דל בן המלך בבוקר בבוקר?" (פס ד'). המילה המוכפלת "בבוקר בבוקר" אופיינית לסגנון המקרא, ומתארת עניין מתמשך - בכל יום, בכל בוקר.

וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה. (פס'ב')

הפסוק השני מביע את הקונפליקט של אמנון בסיפור. תמר מוזכרת כאן שוב כאחותו של אמנון, אולם לא זו היא הסיבה להיות אמנון מתחלה בעבורה. תיאור הסיבה שנמסרת כאן על-ידי המספר, היא היות תמר בתולה "כי בתולה היא". ולא רק הבעת קושי בהתאהבות בבתולה, כי אם גילוי אורח החיים של ימי קדם - הבתולות מתרחקות מן ההמון והאנשים ואפילו עוטות על עצמן בגדים מיוחדים כדי להתבדל משאר הנשים להזכיר את מעמדן.

אמנון אוהב את תמר, אולם זו נראית לו רחוקה מלהשיגה בגלל היותה בתולה וצנועה בביתה.

הכרזה זו מעוררת אצלנו מעין אנטגוניזם לגבי דמותו של אמנון. לא מדובר כאן שהִתְחַלָה בעבורה בגלל היותה אחותו, אלא בגלל היותה בתולה. אם לא הייתה בתולה, כנראה הייתה לו דרך לממש את האהבה הזו. תשוקתו של אמנון לאחותו הבתולה, שבתוליה אינם מניחים לו לעשות לה מאומה. אהבה אובססיבית של בן המלך, שאינה אלא תשוקה אסורה לאחותו, שהפכה אותו ל"דל" ולסהרורי. כדרכה של אהבה אובססיבית שבה המושא אינו ניתן להשגה, וברגע היותו מושג, היא חולפת5.

וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן-שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד (פס' ג').


את יונדב, בנו של שמעה אחי דוד, אנו פוגשים פעמיים, בתחילת מעשה אמנון ותמר ובסופו. בתחילת הסיפור הוא מוצג כ'רֵעַ אמנון' וכ'איש חכם מאוד', הנותן לבן דודו עצה כיצד להתייחד עם תמר; ובסוף - כמי שמרגיע את דוד ומנחמו בכך שרק אמנון נהרג על-ידי אבשלום, ולא כל בני המלך. מהפך זה בנאמנותו של יונדב כלפי אמנון ולחילופין - כלפי דוד גורמת לנו לתהות על דמותו6.

אפיון הדמויות במקרא, נעשה בדרך-כלל בידי עצמן, על-פי התנהגותן ואופן דיבורם7. כאשר המספר מעוניין לאפיין דמות משנית, הוא מציין את התכונה הבולטת שבה כדי להבהיר שההתרחשות בסיפור נובעת בגלל היות הדמות בעלת תכונה מיוחדת אחת. במקרה זה, נראה לציין שאפיון הדמות של יונדב כאיש חכם, באה לבטא את האמון שרוכשים בה, בניגוד

לפעולותיה, ממש כפי שאחיתופל היה יועץ - "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל- (אִישׁ), בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם" (שמואל ב', טז').

בנוסף, מעניין לציין שהתרגומים האנגליים לתנ"ך, אינם משתמשים במילה המקובלת לחכמה במקרה של יונדב. רוב התרגומים החדשים והישנים8 באנגלית משתמשים במילה נרדפת לחכמה:

But Amnon had a friend, whose name was Jonadab, the son of Shimeah David's brother; and Jonadab was a very subtle9 man.

המילה subtle משמשת כאן הן במובן של פיקחות והן במובן של ערמומיות; לפי התרגום לאנגלית, יונדב הוא אמנם איש פיקח, אך משתמש בחדות שכלו בכדי לרקום מזימה זדונית. ומכיוון שפעל באופן מחושב וידע להסוות את כוונותיו היטב, קשה היה לחשוד בו.

יתרה מכך, אותה המילה מתורגמת ומופיעה שוב בבראשית פרק ג' פסוק א' לתיאור הנחש, שהיה "ערום מכל חיית השדה":

Now the serpent was more subtle than any beast of the field which the LORD God had made.

וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב
שְׁכַב עַל-מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא- תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת-הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ (פס' ה).


לפי דברי חז"ל במסכת סנהדרין כא', (רב יהודה) יונדב איש חכם - לרשעה. כמותם סוברים גם רוב פרשני המקרא כמו, למשל: רש"י, רד"ק, רלב"ג ועוד. הם מרבים לפרש בגנותו של יונדב. ביאור ה'כלי יקר', של ר' אפריים מלונטשיץ, רואה לדייק - איש חכם - לא בתורה, אלא בענייני אישות. לפי השיטה הזו, יונדב השיא לאמנון עצה שאינה הוגנת. אמנון שהיה קצת פחות פיקח מבן דודו, לא הצליח לחשוב על אפשרות למלא את תאוותו, ויונדב החכם גלגל לידיו שעת כושר.

לעומת זאת, המלבי"ם וה'כלי יקר' סבורים שלא עלה בדעתו של יונדב שאמנון יאנוס את אחותו10. לדברי המלבי"ם, בקשתו המוזרה של אמנון (בעצת יונדב) נועדה לרמוז לדוד שהוא מאוהב בתמר ומעוניין להינשא לה ולאפשר לאמנון לדבר על לבה של תמר ולהביע את אהבתו, בתקווה שתסכים להינשא לו.

"ה'כלי יקר' מסביר שיונדב סבר שתאוותו של אמנון לתמר תשכך בכך שתקרב אליו ותספר עמו - כדברי הגמרא (סנהדרין עה.) הסבורה שאדם החושק באשה יכול להתרפא ע"י קרבה, ללא ביאה. לפי הסברו זה, ניתן לטעון לשיטת 'תמר בת יפת תואר היתה' (שם כא.) - יתכן שהדבר מותר ע"פ דין, שהרי הכרעת הגמרא שם לאסור הוא מדין 'שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות', ויפת תואר אינה ממש 'בת ישראל'. ממילא מובן מדוע יונדב לא הציע שאמנון יבקש מדוד לישא את תמר - הוא הבין בחכמתו שזה לא יועיל, שהרי 'מים גנובים ימתקו' (משלי יט',יז'). ה'כלי יקר' דן באריכות במשמעות שמו של יונדב ומדייק מכך שדווקא בפסוק ה, שם משיא יונדב את עצתו, שמו נכתב בתוספת אות - יהונדב. הנביא בא להודיענו שבדבר עצתו - נתכוון לטוב, ולכן נוסף לו אות זו (בדומה לאברהם, שרה וכדומה).

נראה שבין שתי הדעות, האחת שרומזת שיונדב ידע וזו הייתה עיקר עצתו - שאמנון יאנוס את תמר, ובין הדעה שיונדב לא ידע, נבחר בדרך האמצעית: יונדב אמנם יודע על האהבה האובססיבית של אמנון, אולם הוא מנסה לרפא אותו בהתקרבות לתמר, אבל אינו מצפה שאמנון יאנוס אותה. לדעתו אין בהתקרבות של תמר לאמנון עניין של איסור.

לכן גם תחנוניה של תמר לאמנון "כי לא ימנעני ממך", נופלות על אוזניים ערלות.

לפיכך, כדעתם של הפרשנים שלמדו זכות על יונדב, מסופק אני אם אכן יכול היה לצפות יונדב את מעשיו של אמנון לאחר מכן, אבל מהסיפור, וכך גם מדברי הפרשנים העיקריים, יש מקום לומר שהייתה כאן לפחות הצעה שגויה ואף מרושעת. על-כך התואר "חכם מאוד", מביא אותנו באופן אסוציאטיבי אל הפסוק "חכמים המה להרע" (ירמיהו ד'-כב') וכך אנו מבינים שיכול אדם להיחשב 'חכם' גם באופן השלילי11.

וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא-נָא תָּמָר אֲחוֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ: וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל-תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי-לוֹ הַבִּרְיָה: (פס' ו'-ז').

אמנון שומע לעצתו של יונדב ושוכב במיטתו. המלך מגיע אליו ואמנון מבקש ממנו שתבוא תמר אחותו אליו הביתה ותלבב לעיניו את הלביבות. בקשתו של אמנון בעקבות עצת יונדב, מדגישה את הקרבה אל תמר - "תמר אחותי" (ו'). פרט זה בא בהדגשה יתרה במיוחד לאחר שאמנון עונה ליונדב שלא את תמר אחותו הוא אוהב, אלא "את תמר אחות אבשלום אחי, אני אוהב" (ד'). הבעת הקשר המשפחתי הקרוב בינו לבין תמר באוזני המלך, מורידה כל חשד מאמנון ודוד מסכים לבקשתו.

להבדיל מעצתו של יונדב, שאמר לאמנון שיבקש מהמלך שתמר תבוא ותכין לו לחם ("תברני לחם", שם ז'), מבקש אמנון מהמלך שתמר תכין לו לביבות, ובלשון המקרא "תלבב לעיני שתי לביבות" (פס' ו). נראה שקו מוטיבי האהבה והחולי שסופר עליהם בתחילת הסיפור, שמעלה בנו אסוציאציות ברורות לשיר השירים - "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני" (שירה"ש ב', ה'), ממשיך עם עניין הלביבות, ובמיוחד הפועל "תלבב לעיני", שגם הוא מוזכר בשיר השירים - "לבבתני אחותי כלה" (שם ד', ט'). עניין זה מדגיש בעינינו את אהבתו של אמנון, שאולי טעה לחשוב שאהבתו טהורה כמדובר בשיר השירים, בנוסף מחזק את פירוש המלבים והכלי יקר, שאמנון רצה לומר לדוד שיתן לו את תמר לאישה. המספר שילב את המוטיבים האלו בשני הסיפורים, ואולי כדי להדגיש את השוני בין שתי האהבות הללו12.

בנוסף, בין הצעתו של יונדב לאמנון, ישנם כמה הבדלים. הצעתו של יונדב באה במשפטים מורכבים בעלי נימוקים ברורים, ואילו בקשתו של אמנון פשוטה יותר ואף קצרה יותר. אמנון אינו מסוגל להסוות את מטרת בואה של תמר, כפי שעושה זאת יונדב. עיקר השוני בין שתי הבקשות - זו של יונדב לאמנון וזו של אמנון לדויד - באה לידי ביטוי בכך שיונדב תולה את בריאותו של אמנון באכילת הלחם (פס' ה'), ואילו אמנון אומר "אברה מידה" (ו'), כלומר בריאותו תלויה בתמר13.

ואם ישנה קצרנות בין בקשתו של אמנון לדוד ובין הצעתו של יונדב, הרי תגובת המלך דוד קצרה הרבה יותר. מרמזת שדוד אינו שם לב ואינו חושד במאומה - "לכי נא בית אמנון אחיך ועשי לו הבריה". דוד חוזר על תמצית הבקשה באותם המילים שביקש אמנון ואף בעצת יונדב נאמרו14.

וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת-הַבָּצֵק) תָּלָושׁ) [וַתָּלָשׁ] וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת-הַלְּבִבוֹת וַתִּקַּח אֶת-הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָיו
(ח'-ט')


שבעת הפעלים המיוחסים לתמר בפסוק זה, לעומת שניים בלבד המיוחסים לאמנון, מראים לנו גם על הפסיביות הזוממת של אמנון, וגם על רצונה של תמר לרצות את המלך ואת אמנון. תמר אינה חושדת במאום והפעלים החוזרים מראים על זריזות יתרה במצוות המלך. אמנון לעומת זאת שוכב. צורת הבינוני מורה על מצב קיים, ולכן תמר מאמינה שאכן אמנון חולה וחלש וזקוק לטיפולה15.

העצה שנתן יונדב לאמנון אינה מועילה, ואמנון אינו מסתפק בהסתכלות "למען אשר אראה". ואפילו הבקשה שלו למלך "ואברה מידה" אינה מועילה לו והוא ממאן לאכול מידה. אמנון מגיע לרגע שבו הוא מבין שאין לו כל עניין בתמר, אלא במעשה עם תמר.

וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָיו. וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת-הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי
. (
ט'-יא')

אמנון מתייחד עם תמר אחותו בחדר לאחר שהוא משלח את כל עבדיו. הוא מנצל את התקרבותה של תמר אליו ומחזיק בה. לאחר מכן הוא מציע לה לשכב עמו בהסכמה. צירוף המילים "שכבי עמי" מעיד על שכיבה מרצון. להבדיל מצירוף המילים "לשכב את", שמעיד על שכיבה שלא מרצון. כך אנו מוצאים בספר בראשית "ותאמר רחל: לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך...וישכב עמה בלילה ההוא" (בראשית ל', טו-טז). כך גם אשת פוטיפר פונה ליוסף ואומרת לו "שכבה עמי!", מרצון. וכנגד זה מסופר על שכם בן חמור בראותו את דינה "ויקח אותה, וישכב אותה ויענה" (ברא' ל', ב')16.

וַתֹּאמֶר לוֹ אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל-תַּעֲשֵׂה אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת
וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ: וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. (יב'-יד')


תמר מסרבת בתוקף לבקשתו של אמנון. היא מנסה בכל טיעון רגשי למנוע אותו ממעשיו. המילה 'נבלה' בכל המקומות במקרא מעידה על מעשה שעונשו מוות17. בכל המקרים במקרא בהם מופיע הצירוף 'עשה נבלה בישראל', על הטיותיו, - למעט ביהושוע פרק ז', טו' - מדובר במעשה פשע חמור בתחום המיני. היא משתמשת במטבעות לשון נפוצים וביותר מזכיר לנו צירוף זה את הנאמר במעשה פילגש בגבעה "אל תעשו את הנבלה הזו". כאמור דבריה באו להרתיע את אמנון ממעשיו, ולאחר בקשתו נראה מדבריה את המצוקה בה היא נמצאת. אין היא פונה אליו בגוף ראשון 'לא אשכב עמך!', אלא בגוף שני, כפנייה אליו: "אל אחי, אל תענני....אל תעשה.." ואם לא ראינו עד עכשיו את מצוקתה של תמר שומעים אנו את הדה מההדגשה החוזרת של המילה 'אל, אחי! ..אל! ...אל!"18

אמנון לא אבה לשמוע בקולה. אין כאן דיבור ישיר של אמנון, כי אם ציון של המספר. הדבר מראה על יחס של זלזול כלפי טענותיה ומאבקה של תמר. בעוד עד כה הובאה השיחה בין אמנון ותמר בדיבור ישיר. דבריה של תמר אין להם חשיבות בעיני אמנון.

את התוצאה אנו קוראים בסופו של הקטע "ויחזק ממנה ויענה וישכב אותה". כאמור, צירוף זה נאמר גם בבראשית, ומייד עולה פירושו של רש"י, על אתר לכפל המילים "וישכב אותה ויענה". שם, לדעתו של רש"י על-פי הגמרא, שכב אותה - כדרכה, ויענה - שלא כדרכה. אמנם כאן מופיע צירוף זה בהיפוך - קודם כל וענה ולאחר מכן שכב אותה. המלבי"ם אומר על-כך: "ויענה - תחילה עינה אותה שלא כדרכה, לבל תאבד בתוליה, וכשלא שקט רוחו שכב אותה כדרכה".

אמנם יש פרשנים19 נוספים שטענו שלא היה כאן מקרה מעין זה, והכפל מדגיש את המאבק שהיה לתמר עם אמנון. אבל נראה לציין שכל שנאת אבשלום הייתה על שעינה את אחותו תמר, ולא כתב על אשר שכב איתה.

וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר-לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי וַתֹּאמֶר לוֹ אַל-אוֹדוֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ וַיִּקְרָא אֶת-נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ-נָא אֶת-זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי- כֵן תִּלְבַּשְׁנָה בְּנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ (טו'-יט')

לאחר האונס נראה שינוי ביחסו של אמנון אל תמר. שינוי דרסטי זה מובא לנו גם באמצעות של מילים נשנות. ארבע פעמים מוזכרת המילה 'שנאה' לעומת המילה 'אהבה' שמוזכרת פעמיים. כמו כן אין כאן הסקה של הדברים מתוך דברי אמנון עצמו, אלא המספר נכנס אל סערת נפשו של אמנון ומספר עליה בהבטה ישירה. אמנון מוסיף חטא על פשע ומשלח אותה בגסות רוח מעל פניו. מעשה אמנון ותמר מעלה לנו את חוק פיתוי הבתולה שבשמות כב', טו-טז. אמנון ביקש לפתות את תמר הבתולה, משלא עלה בידו - אנס אותה, ולבסוף אף שילח אותה מעל פניו. נראה כי המספר עיצב את הסיפור באופן זה כדי להראות את התנהגותו של אמנון בניגוד לכל כללי המקרא. בדברי תמר "אל תענני", נאמר בחוק "תחת אשר עינה", וטרוניית תמר "אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחר, אשר עשית עמי לשלחני", בניגוד ל"לא יוכל שלחה כל ימיו". בזיקה לשונית זו מראה לנו המספר על רמיסת שני החוקים גם יחד על-ידי אמנון20.

הביטוי "כותונת הפסים", בגלל היותו צירוף המוזכר רק פעם נוספת במקרא, מחזיר אותנו למעשה של יוסף. נראה כי המספר מעוניין להציג את המעשה כבבואה למעשה אשת פוטיפר ביוסף ובכך לגנות את מעשיו של אמנון. הדמיון בין שני הסיפורים ניכר: שני הקרבנות הם 'יפה תואר'. "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה", לעומת "ולאבשלום בן אחות יפה ושמה תמר".

היוזם מביע במפורש את רצונות למשכב "ותתפשהו בבגדו לאמור - שכבה עמי!", לעומת דברי אמנון - "שכבי עמי, אחותי!". הקרבן עצמו מביע את חוסר רצונו למעשה, במעשה יוסף - "ואיך אעשה את הרעה הגדולה הזאת", לעומת דברי תמר - אל תעשה את הנבלה הזאת". כך גם בשני הסיפורים נעשה שימוש במשרתי הבית. אשת פוטיפר מספרת להם את המעשה כדי שיאמינו לגרסתה, ואמנון דורש מהם לסלק את תמר מהבית לאחר האונס.

אולם השוני בין שני הסיפורים, הוא זה שמבליט את סיפורנו: לעומת אשת פוטיפר שלא תכננה את הפיתוי, אמנון מתכנן את הדברים היטב. בניגוד לאשת פוטיפר, שניצלה הזדמנות בה "אין איש מאנשי הבית", אמנון אומר "הוציאו כל איש מעליי". בבראשית הניסיון אינו ממומש ואילו אמנון ביצע את זממו. בבראשית יוסף ברח, אמנון לעומת זאת משלח את תמר לאחר שזו נאנסה. אשת פוטיפר נהגה שלא כשורה בנער שהוא עבד נוכרי, אמנון לעומת זאת אונס את אחותו עצמו ובשרו21

הביטוי "לא אבה" שמביע תוקף גדול של רצון, מופיע פעמיים כאן בפרק, ואף בשני הפעמים ביחס של אמנון לדברי תמר אחותו. נראה כי השוני - כפי שאומר המלבי"ם - בין הפעם הראשונה לפעם השנייה, באה לדי ביטוי בהמשך: בפעם הראשונה "לא אבה אמנון לשמוע בקולה", ואילו בפעם השנייה, היה רצונו תקיף יותר, והשנאה הגדולה עליה דובר החליפה את האהבה והתאווה, ובפעם השנייה נאמר "לא אבה לשמוע לה". כלומר ביטול לא רק של טענותיה (קולה), אלא ביטול מציאותה (לה).

פרק ב': תגובת אבשלום לאונס תמר

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל-תָּשִׁיתִי אֶת-לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד וְלֹא-דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם-אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד-טוֹב כִּי-שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת-אַמְנוֹן עַל-דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ
. (כ'-כב')


לאחר שתמר יוצאת מביתו של אמנון אבלה וכואבת, פוגש בה אבשלום אחיה. אין לעמוד יותר מדי על השאלה - כיצד ידע אבשלום שתמר אחותו הייתה עם אמנון, מכיוון שלתשובה זו אפשרויות רבות, ואין ההשערה על תשובה אחת יכולה להוכיח איזה דבר בקשר לסיפור. המספר המקראי מקצר בדבריו, ולכן יכול להיות שאבשלום אפילו ניחש בעצמו את מה שקרה לתמר, ואולי הוא ראה שהיא יוצאת מביתו של אמנון, ויכול להיות שתמר עצמה מגיעה אל ביתו של אבשלום. אבשלום עצמו מניח את מה שאירע ולא באופן של שאלה רגילה, שאין התשובה עליה ידועה. מכינוי הגנאי שקרא אבשלום לאמנון - "אמינון", מבינים אנו שהשאלה היא שאלה רטורית. אבשלום יודע את אשר אירע לה, וקורא לאמנון "אמינון", בלעג.

לכאורה אין אבשלום מביע בהתחלה רצון להגן על אחותו, הוא אינו נוקט עמדה להגנתה, שום רצון לפעול למענה, אלא רצון להשתיק את האירוע ולהשאיר אותו בסוד, כשהסיבה לכך הוא כבוד המלכות וכבוד המשפחה.

נראה כי הדברים יבוארו בהמשך בפסוק הבא, בו נאמר "והמלך דוד שמע את כל הדברים האלה, ויחר לו מאוד" (כא'), כמו שנכתב לעיל, דרכו של המספר המקראי להשתמש בפועל בבנין יקטול על-מנת לספר לנו דבר שקרא בעבר, כאמור: עבר מתמשך. ישנה עוד דרך שבה אפשר לתאר עבר מתמשך, במשפט שבו ישנו פועל בבניין יקטול או כמה פעלים כאלה, ולאחר מכן בא פועל בבנין פעל (קל), כך גם בפסוק הקודם, הפועל "ותשב" בבניין יקטול ולאחר מכן "והמלך דוד שמע", שמע כבר, שמע על-כך לפני זה. אם כך, יכול מאוד להיות שדוד שמע את השמועה עוד לפני שאבשלום שמע על-כך22.

אם דוד ידע על-כך כבר, נראה שאבשלום מצפה ממנו שישפוט את אמנון על המעשה. אין מקום במקרה זה לעמדת התקפה, או לעמדה של הגנה, אבשלום חושב - ובצדק! - שעל המלך לעשות משפט אמת בין הצדדים ולהוציא את הצדק לאור, וכשזה לא נעשה, ממשיך הפסוק לתאר לנו את הרגשתו של אבשלום לנושא "ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר עינה את תמר אחותו".

אם אין די בכך, תרגום השבעים מוסיף עוד משפט שמבאר את יחסו של דוד לאמנון בעקבות המקרה "ולא עצב את רוח אמנון בנו, כי אהבו, כי בכורו הוא". דברים דומים נאמרו על בן אחר של דוד - אדוניהו, "ולא עצבו אביו מימיו". אי העשייה של דוד בולטת במיוחד על רקע העובדה, שהוא עצמו גרם לתמר לבוא לבית אמנון, ובנוסף יש לומר שדוד כבר חש את הגזרה האלוהית על ביתו במעשה זה.

את המרירות של אבשלום אנו רואים גם בדברים מפורשים שנאמרו על-ידו בהמשך, בפרק טו': "ויהי, מאחרי כן, ויעש לו אבשלום, מרכבה וססים; וחמשים איש, רצים לפניו. והשכים, אבשלום, ועמד, על-יד דרך השער; ויהי כל-האיש אשר-יהיה-לו-ריב לבוא אל-המלך למשפט, ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי-מזה עיר אתה, ויאמר, מאחד שבטי-ישראל עבדך.

ויאמר אליו אבשלום, ראה דבריך טובים ונכחים; ושמע אין-לך, מאת המלך." (פרק טו', ב-ג)

אבשלום עצמו אינו מעוניין לעשות דין בעצמו. הוא רוצה לחכות למשפט צדק. אף-על-פי שנראה שיש כאן מניע פוליטי, ואבשלום מעוניין להרוג את אמנון עבור המלוכה, המספר נכנס לתוך נפשו של אבשלום ומספר לנו את המניע הברור של אבשלום "על אשר עינה את תמר אחותו". כלומר: לא רצון למלוכה, אלא שנאה שנובעת מאהבתו לתמר וסלידה ממעשה של אי-צדק שזועק למשפט.

וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם-אֶפְרָיִם וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל-בְּנֵי הַמֶּלֶך: וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל-הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ יֵלֶךְ-נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם-עַבְדֶּךָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אַבְשָׁלוֹם אַל-בְּנִי אַל-נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וַיִּפְרָץ-בּוֹ וְלֹא-אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וָלֹא יֵלֶךְ-נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ: וַיִּפְרָץ-בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת-אַמְנוֹן וְאֵת כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ (כג'-כז)

לאחר שנתיים ימים, כהמשך לסופה של הפסקה הקודמת, ללא תיאור של הזמן עד אז - מזמין אבשלום את בני המלך והמלך לחגיגות הגז. בסצנה זו מתגלה אבשלום כחכם. בניגוד לאמנון שנזקק לעצתו של יונדב כדי להיפגש עם תמר, אבשלום אינו זקוק לשום עצה כדי ליזום מפגש עם אמנון. דוד מוזכר בפסקה זו כמלך ולא כאב ואפילו לא כדויד, אולם בבואו להניא את אבשלום מבקשה זו, הוא פונה אליו בלשון רכה - "אל, בני". נראה כי אבשלום ידע שהמלך יסרב לבקשתו זו, הוא קורא למלך בתור מלך, יחד עם בניו וכל עבדיו, המלך מבין כי דבר זה יהיה כבד על אבשלום ומסרב ממש כפי שאבשלום צפה. מכאן ואילך הוא מבקש ממנו את אמנון בנו הבכור של המלך כבקשה מיוחדת. כלומר כאילו מראה את מעמדו של אמנון כממשיכו הישיר של המלך ואם המלך אינו מגיע לחגיגה זו, יבוא בנו בכורו ובכך יאשר את הנוכחות המלכותית שתעדר בגלל סירוב המלך.

אנו הקוראים מכירים בכוונת אבשלום, מכיוון שהקפיצה של השנתיים ימים באה מייד לאחר תיאור שנאתו של אבשלום לאמנון, אבל דוד המלך שכבר עברו שנתיים של ימים אולי שקטים בחצר המלכות, חושד במקצת על כוונת אבשלום, אבל כנראה שהזמן עשה את שלו, ודויד שכח את המתיחות שנוצרה בן אמנון ואבשלום, ואולי לא הייתה המתיחות נראית כלל על-פני השטח שהרי אבשלום לא דיבר עם אמנון מאומה מרע ועד טוב, ואפילו אמנון אינו מסרב להזמנה זו ומצטרף אל החוגגים בבעל חצור.

וַיְצַו- אַבְשָׁלוֹם אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב-אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת-אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל-תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי-חָיִל
וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם וַיָּקֻמוּ כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל-פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ (כח'-כט')


והנה מגיעה פקודת אבשלום לנעריו להמית את אמנון כטוב לבו ביין. אמנון אינו חושד במאומה. הרי מעבר לכך שהוא עצמו הולך ללא ציווי המלך לחגיגת הגז של אבשלום, הוא שותה יין ומרגיש שם כאחיו של אבשלום לכל דבר. אבשלום מצווה על עבדיו להרוג את אמנון ואף כופל את בקשתו ומאמץ את לבם. התיאור "והיו לבני חיל" מראה עד כמה אבשלום חש שהצדק עמו, שכן ביטוי זה מגיע בדרך כלל כאשר מדובר על לוחמי ישראל. בנוסף הוא מעודד את נעריו בלקיחת אחריות מלאה להריגת אמנון.

בני המלך שהיו במקום ברחו על הפרדות ונסו, אולי הריגת אמנון הזכירה במקצת את מעשה אבימלך שהרג את כל אחיו על "אבן אחת", והאחים בני המלך חשו שאבשלום הורג את אמנון בגלל תאוות השלטון, ולתאוות השלטון אין מעצור והם נמלטו מהחשש שיהרוג גם אותם. דבר זה אינו מופרך לגמרי, השמועה שהגיעה לירושלים גם היא דיברה על מותם של כל בני המלך על-ידי אבשלום, ויונדב הוא זה שהרגיע את דוד שאין כאן רצח קולקטיבי, כי אם הריגה בגלל מניע אישי.

המלבי"ם כתב בפירושו, כי לא דיבר אבשלום עם אמנון מרע ועד טוב, בגלל רוב השנאה שהייתה בלבו על הדבר הזה, שאם היה מוכיחו היה לבסוף גם מפייסו23.

פרק ג': ההשלכות המידיות לרצח אמנון

וַיְהִי הֵמָּה בַּדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל-דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת-כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל-עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים
וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן-שִׁמְעָה אֲחִי-דָוִד וַיֹּאמֶר אַל-יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל-הַנְּעָרִים בְּנֵי-הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי-אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי-עַל-פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה (שׂיּמָה) [שׂוּמָה] מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ וְעַתָּה אַל-יָשֵׂם- אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל-לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי- אם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת (ל'-לב').


השמועה על הריגת אמנון בחצור - מרחק עשרים קילומטר לערך מירושלים - מגיעה לחצר המלוכה. במרכז הסיפור, נמצאת אמנם סצנת הרצח, אך סצנה זו היא קצרה ועניינית, ולמעשה עיקר עניינו של המספר בסצנה השלישית והארוכה, העוסקת בהשערות על היקף הרצח. בשלב זה חוזרת ומופיעה דמותו של יונדב, שכבר הוצג בהתחלה כאיש חכם מאוד. יונדב מנתח את השמועה בדבר רצח כל בני המלך, וטוען כי אמנון לבדו מת. הניתוח המדויק של יונדב בא להדגיש, שאין כאן מניע אחר מלבד נקמתו של אבשלום באמנון על המעשה שעשה בתמר. נקמה במקום שבו היה עוול, ולא היה שופט צדק.

כיצד הגיעה השמועה, בשעה שבני המלך לא הגיעו לעיר? היו כאלה שאמרו שבין אבשלום ליונדב בן שמעה היה מעין הסכם להפיץ את השמועה המוגזמת ולאחר מכן, כדי לרכך את דוד המתאבל על כל בניו, יצטרך יונדב לספר את הסיפור האמיתי24. אפשר, כמובן, לפרש את הדברים כך. יונדב, לאחר כל הפירושים על דמותו האפלה, נראה שיש לו יד בדבר מתחילת העניין ועד סופו. אולם עדיין אין כאן הוכחות חותכות מלשון הכתובים ובעיקר אין ליונדב מניע ממשי לקשור נגד המלך ונגד אמנון. המקרא, אם היה מעוניין לספר לנו על מניע - היה כותב זאת בצורה מפורשת, הרי בכמה וכמה מקומות אחרים דמויות מסיפורי המקרא חתרו תחת אנשים אחרים ונכתב עליהם שהיו בעלי מניע25.

באופן כללי, כאשר ישנה התרחשות מתחת לפני השטח, שהיא כל-כך רלוונטית לסיפור, המקרא אינו חוסך במילים. דוגמא לדבר יכולים אנו לראות בשמואל ב' פרק ג'. כאשר מגיע אבנר בן נר לכרות עם דוד ברית, יואב מגלה זאת לאחר מכן ושולח להרוג את אבנר על-ידי הנערים. שם בין הפסוקים נאמר במפורש: "ודוד לא ידע (שהרג יואב את אבנר), וכמה פסוקים לאחר מכן נאמר "וישמע דוד מאחורי כן, ויאמר נקי אנוכי..". ואם אין די בכך, כאשר המניע מופיע שוב על-ידי המספר - מדוע הרג יואב בן צרויה את אבנר "על אשר המית את עשהאל אחיהם בגבעון במלחמה".

תתכן באותה מידה האפשרות, כי בין בעל חצור לירושלים הייתה תנועה מתמדת של עולים לרגל, ובני המלך שרכבו על פרדות והיו איטיים ברכיבתם, באו אחרי אדם שהגיע במרוצה ושמע על מקרה הרצח והשמועה התנפחה למימדים אחרים26. ברור שישנם קפיצות זמן - כמו בכל סיפור - ונראה כי מייד בעת קבלת השמועה, לאחר שיונדב מספר את שאירע באמת, מגיעים בני המלך הנותרים ומאמתים את דברי יונדב.

יונדב פועל במיידית לתקן את השמועה, היה ברור ליונדב שאבשלום שונא את אמנון על מעשה האונס, לכן נאמר כאן גם על-ידי יונדב בדיבור ישיר - ממש כפי שהמספר יודע כל מספר לנו - שאבשלום הרג רק את אמנון בגלל אונס תמר, ולא בגלל מניע אחר. המשפט "על-פי אבשלום הייתה שומה", הוראתו - על-פי אבשלום הוחלט. המילה "שומה" היא בינוני פעול מהשורש שׂום, כך גם מתרגם לנו את המילה התרגום האנגלי - " determined"
וַיִּבְרַח, אַבְשָׁלוֹם; וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה, אֶת-עֵינָו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם-רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו, מִצַּד הָהָר. וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל-הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה בְנֵי-הַמֶּלֶךְ בָּאוּ: כִּדְבַר עַבְדְּךָ, כֵּן הָיָה. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר, וְהִנֵּה בְנֵי-הַמֶּלֶךְ בָּאוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ; וְגַם-הַמֶּלֶךְ, וְכָל-עֲבָדָיו, בָּכוּ, בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד. וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח, וַיֵּלֶךְ אֶל-תַּלְמַי בֶּן-עמיחור (עַמִּיהוּד) מֶלֶךְ גְּשׁוּר; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, כָּל-הַיָּמִים. וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח, וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר; וַיְהִי-שָׁם, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, לָצֵאת אֶל-אַבְשָׁלוֹם: כִּי-נִחַם עַל-אַמְנוֹן, כִּי-מֵת.

הדיווח הזה, המבשר על בריחת אבשלום, בין דברי יונדב לדברי הצופה, קוטע את הרצף הסיפורי ונראה שאינו במקומו. לכן יש מחברים שטענו שהמילה "ויברח", היא טעות סופרים והחלפת אותיות בהעתקה, ובמקום זה אמור להיות המשפט - ' כי אם אמנון לבדו מת בחרב אבשלום', וישנם כאלה שטוענים שבמקום הפועל בבנין 'יפעל', צריך היה להיכתב פועל בבניין 'פעל'27, ובכך להפוך את פעולת אבשלום לעבר מוקדם, שהוראתו - ואבשלום ברח מיד לאחר הרצח, לפני שהגיעה השמועה לחצר המלך. אולם דבר זה אינו מסתבר, כי בפסוק אחריו מופיע הפועל בבניין פעל, והופך את האזכור השני והשלישי למיותרים לגמרי.

החזרה שאבשלום ברח, המופיעה שלוש פעמים בפסקה, באה אולי להדגיש את מנוסת אבשלום ואת הפחד בו הוא היה שרוי בעקבות האבל שהתאבל המלך "כל הימים". בהתחלה בורח אבשלום סתם אל מקום לא נודע "ויברח אבשלום". לאחר מכן, אינו מרגיש שהוא בטוח מספיק והוא בורח אל סבו, תלמי בן עמיחור. אולם הבריחה לבית המלך, סבו של אבשלום, אינה מספיקה כנראה. בין תלמי מלך גשור לבין המלך דוד ישנם כנראה הסכמים פוליטיים, וברגע שקיים חשש שדוד המתאבל על אמנון יבקש את הסגרתו של אבשלום מסבו עמיחור, הוא בורח כמסופר לנו באזכור השלישי לגשור סתם, כלומר מתחבא ולא בביתו של סבו, אלא מוצא לו מפלט בארץ ההיא, מבלי לתת אפשרות למלך להסגירו לדוד אביו28. אולי היה זה חשש שווא, אולם המלבים כותב בפירושו, כי המשפט "ותכל דוד המלך לצאת אל אבשלום", אינו אלא הרצון של דוד לצאת על אבשלום למלחמה.

למרות זאת, קשה לתאר שדוד רצה לצאת למלחמה עם אבשלום. מעבר לכתובים הרבים בהם נכתב על אהבת דוד לבניו, ואף על מידת הסלחנות שלו כלפיהם - נראה גם בהמשך הסיפור שזו לא הייתה כוונתו. דוד התאבל על אמנון כל הימים, אבל ברגע שהוא "ניחם" על מותו, הוא מעוניין לפגוש את אבשלום שוב. המילה "תכל", הוראתה גְמר, כלומר גמר בלבו לראותו. הביטוי "ותכל דוד", נראה שאינו מושלם, והמילה "תכל", בלשון נקבה, מראה אולי על מקרא מסורס, וכוונתו הייתה - ותכל נפש דוד המלך לצאת אל אבשלום. כלומר, בעוד אבשלום בורח ונס מפני המלך ואף מוצא לו מקומות מסתור בארץ גשור, במקומות שסבו עמיחור לא יסגיר אותו לדוד, המספר מראה לנו את אהבת דוד אל אבשלום, בהיפוך גמור לתחושת הפחד שלו.

אם עדיין ישנה תהייה לגבי יחסו של דוד אל אבשלום לאחר הרצח, מייד לאחר מכן מספרים לנו על חזרתו של אבשלום לירושלים בעקבות התערבותו הנמרצת של יואב. ואם תאמר במשל האישה החכמה מתקוע, שהאנלוגיה מראה שיש חשש לחייו של אבשלום, מייד לאחר מכן מסופר על המרידה במלכות ואמירותיו הנוגעות ללב של דוד על בנו בשעה שיוצא הצבא להילחם במורדים ובמנהיג המרד - "לאט לי, לנער, לאבשלום", ואם זה אינו מספיק, ואולי יהיה חשש על כוונותיו של דוד לתפוס את ה"נער" חי ולהעמידו למשפט, תבוא קינתו המרגשת שנכתבה כפרוזה, אולם נשמעת כשיר, בשעה שמגיע המבשר ומספר למלך על מות בנו בפרק יט', א':

בני,
אבשלום.
בני, בני, אבשלום.
מי יתן מותי אני, תחתיך!
אבשלום, בני,
בני.

מילותיו אלו של דויד, מובלטות בעיקר לנוכח האבל הסמלי שהתאבל על מות אמנון. אם מותו של אמנון גרם לאבל בבית המלך, ולאחר מכן מספרים לנו על התנחמות - הרי כאן בכייתו של דוד על מות אבשלום בנו, מראה לנו על צער רב יותר, על בכי עמוק יותר.

סיכום:
סיפור אמנון, תמר ואבשלום, כמו כל סיפור, מורכב משלושה מישורים, שהם בעצם שלושה רבדים. הרובד הראשון והבסיסי - הוא הרובד הלשוני והסגנוני של הסיפור. הדרך שבה הסיפור מוצג. במקרה זה - לשון המקרא. הרובד השני - מישור הדברים: העולם שמוצג על-ידי המספר, הדמויות, המאורעות והרקע. במקרה זה - ארץ ישראל, מלכות בית-דוד בתחילתה, אמנון בן דוד, תמר אחותו, אבשלום ודמויות אחרות, משניות ומשניות בסיפור הנוכחי. והרובד השלישי - הרובד המשמעי: השקפת העולם, הרעיונות הגלומים בסיפור, הערכים שבאים לידי ביטוי באמצעות שני הרבדים הקודמים.

עבודה זו הביאה לידי ביטוי קצת מכל אחד משלושת הרבדים הללו. זאת מתוך מטרה להבין את המשמעות ואת הרובד השלישי. הסיפור עצמו מסופר בדרך פרוזאית ומקצתו בפרוזה שקולה. השפה היא שפת המקרא ומשקפת בדרכה את האירועים המרכזיים שקרו בסיפור: אונס תמר, נקמת אבשלום ורצח אמנון. המשמעות או הרעיון המרכזי של הסיפור - הצגת מלכות בית-דוד על יחסי המשפחה הקשים שלה, בעקבות חטאו של דוד.

הראנו שבסיפור זה אמנון הוא האקטיבי וזה שגורם להשתלשלות העניינים. יונדב יעץ לאמנון להיפגש עם תמר אחותו, מתוך מחשבה שבכך הוא יתגבר על אהבתו האובססיבית, אולם עצתו של יונדב בן שמעה היא בסופו של דבר רק עצה והאחראי למעשה היה אמנון ורק אמנון. אמנון אונס את תמר אחותו באכזריות שמתאימה יותר למקומות בהם אין יראת אלוקים, מאשר לחצר המלך.

ובכך התחיל במעשה מקולקל שהביא לאחר מכן לשורה של אירועים מקולקלים אחרים. תמר ניסתה בכל יכולתה להניא את אמנון ממעשה זה, והשתמשה בכל אמצעי של שכנוע, אולם אינה יכולה לעמוד בפני כוחו של אמנון, ודרך המילים של המספר ראינו שמעשיו דומים ומזכירים סיפורי אונס אכזריים אחרים. לאחר מכן, "אהבתו" של אמנון, שעוררה בנו קונוטציות לאהבה טהורה שמתוארת בשיר השירים, הוחלפה בשנאה גדולה כפולה ומכופלת.

אבשלום כועס על אמנון שעינה את אחותו תמר בצורה אכזרית כל-כך ומחכה בסבלנות במשך שנתיים כדי להוציא את הצדק שהיה נעדר אל האור. הוא מבקש מדוד לבוא אתו למסיבת הגז, אבל כל עניינו הוא שאמנון יגיע. סצנת הרצח מתוארת בקצרה, אולם רואים את נחישותו של אבשלום לבצע את החלטתו ואף את בטחונו בצדקתו. ולאחריה המספר מכניס אותנו שוב לבית המלך, שם הגיעה השמועה על מותם של כל בני המלך. יונדב, שכבר הוזכר כחכם, מופיע שוב כדמות שקולה שמנחמת את דוד בכך שלא כל בני המלך מתו, אלא אמנון לבדו מת, בגלל שנאת אבשלום. לאחר הרצח, אבשלום נמלט למקומות שבהם דוד לא יוכל לתפוס אותו, וזאת בניגוד לתיאורי המקרא ליחסו של דויד לאבשלום. נראה שדוד מצטער יותר על מותו של אבשלום ומרגיש אחריות לאירוע של מותו, מאשר על מותו של אמנון.

ביבליוגרפיה:
אדר, צבי, הסיפור המקראי, הוצאת המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, ירושלים תשכ"ג.
אררט, ניסן, הדרמה במקרא, הוצאת המרכז העולמי לתנ"ך ירושלים תשנ"ז.
אמית, יאירה, סיפור אמנון ותמר, מאגר של אהדה לאבשלום, מסכם לבחינות הבגרות, הוצאת רכס 1991.
אררט, ניסן, אמת וחסד במקרא, ספריית אלינור, תשנ"ג.
אברבנאל, פירוש על נביאים ראשונים, הוצאת תורה ודעת.
דעת מקרא, אהוביה, אברהם, הלשונות שכב עם ושכב את, השנה הארבעים, ניסן סיון תשנ"ה.
בר אפרת, שמעון, העיצוב האומנותי של הסיפור במקרא, ספריית פועלים 1984.
בר-אפרת, שמעון, שמואל ב' מקרא לישראל, הוצאת עם עובד 1996.
וייס, מאיר, המקרא כדמותו, מוסד ביאליק תשמ"ז.
זקוביץ, יאיר, דוד מרועה למשיח, הוצאת יד יצחק בן צבי 1995.
זקוביץ, יאיר, מקראות בארץ המראות, הקיבוץ המאוחד 2001.
יעקבסון, הרב יששכר, שאלות לעיון בנביאים ראשונים, המחלקה לחינוך ותרבות תורניים של ההסתדרות הציונית.
לבנון, אברהם, דמויות מקראיות - יואב, הוצאת אור באר שבע.
מקראות גדולות, שמואל ב', עם פירוש המלבי"ם, הוצאת המאור לישראל.
מקראות גדולות, הכתר, שמואל א-ב, או"נ בר-אילן.
עולם התנ"ך, אנציקלופדיה, שמואל ב', הוצאת רביבים.
לוינשטיין, יקיר, "יונדב בן שמעה", http://www.etzion.org.il/dk/5768/1136mamar4.html.
זקוביץ, יאיר, "אהבת אב לבניו - אהבה המקלקלת את השורה " מאתר מט"ח. http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=8529


1 ניסן אררט בספרו "הדרמה במקרא", מבאר את הפרק כפותח את הטרילוגיה, ובוחר בסיפור אמנון ותמר כראש סיפורי אבשלום, ואף טוען שהסיפור מסופר מנקודת מבטו של אבשלום.

2 שמעון בר-אפרת, "העיצוב האמנותי של הסיפור המקראי". עמ' 99
3 זו אינה הוכחה חד-משמעית, אולם לאחר קריאת המתודה במאמרו של אררט 'עורמת אבשלום בסיפור אמנון ותמר', בו טען שעצם הצבת שמו של אבשלום כפתיח, מעידה על אבשלום כדמות מרכזית ברובד הסמוי, נראה שראוי לציין ששמו הוזכר במשפט שמני, ולא במשפט פועלי, כראייה לפסיביות של אבשלום בסיפור האונס.

4 המקרא יודע גם לבטא זמן שיש לו ביטוי לשוני בהרבה לשונות, ואין לו ביטוי בלשוננו, והוא זמן עבר מוקדם. Past-perfect . למרות שבתרגום האנגלי (king james) נכתב אמנם בצורת עבר רגילה:

And it came to pass after this, that Absalom the son of David had a fair sister, whos name was Tamar; and Amnon the son of David loved her

5 ב-1774 פירסם גתה את הספר 'ייסורי ורתר הצעיר', אשר מביא את סיפור אהבתו של ורתר לנערה המאורסת לגבר אחר. מעניין לראות כי פעמים רבות נבחרים מושאי אהבה אשר במהותם אינם זמינים ופנויים רגשית. אמנם אהבתו של אמנון אינה זהה לאהבתו של וורתר, אבל הבחירה של מושאי אהבה שאינם זמינים דומה בשני הסיפורים. באופן פרדוכסלי ישנה נטייה להתאהב או לרצות בדברים שאינם מושגים, ואם הם הופכים להיות כאלה, שוב אינם גורמים את הריגוש הראשוני.

6 "יונדב בן שמעה", יקיר לוינשטרן. http://www.etzion.org.il/dk/5768/1136mamar4.html,
7 ראה בר אפרת "העיצוב האומנתי של הסיפור במקרא", פרק שלישי 'הדמויות', עמ' 73. בנוסף נאמר שם שהדמות המשנית מאפיינת את הדמויות הראשיות. במקרה זה - יונדב ה'חכם', מעצים את דמותו של אמנון הנאיבי.

8 בתרגום הישן של המלך ג'יימס, וכך בחרו המתרגמים החדשים באנגלית לאפיין את דמותו של יונדב.

9 לפי מילון Merriam-Webster: Subtle - Cunningly made or contrived ; Operating insidiously
10 בר אפרת, בספרו (עמ' 199-239), מביא ראייה מכך שאמנון תחילה מנסה לפתות את תמר, ורק לאחר שסירבה לבקשתו - אנס אותה. אלא שאין בכך הכרח, שהרי כבר בתחילה 'ויחזק בה', וודאי שתמר פירשה את הדבר כניסיון אונס - "אל נא אחי, אל תענני" (פס' יב').
11ראה פירוש הרמב"ן לדברים ו' יב'. וכן התואר "נבל ברשות התורה".

12 זקוביץ "דוד מרועה למשיח", שם לב למוטיב החוזר בין שיר השירים לסיפור אמנון ותמר.

13 ראה בר אפרת עמ' 210-211.

14 ניסן אררט בספרו "הדרמה במקרא" כותב "דוד זהיר מאוד בתחום שבינו לבינה", ובכך מתרץ את הקצרנות שבדברי דוד והאריכות בדברי יונדב ואמנון. בנוסף הוא טוען שישנה הדגשה בדברי דוד למילה "אחיך".
15 בר-אפרת, שמואל ב' עם מבוא ופירוש עמ' 132.

16 'בית-מקרא' השנה הארבעים ניסן-סיון תשנ"ה, "הלשונות שכב עם ושכב את" מאת אברהם אהוביה. שם הוא חוקר את כל המקומות בהם מוזכרים הפעלים הללו, אמנם בחלק החוקי בתורה, הוא לא מצא חוקיות, אולם בשאר המקומות בתנ"ך יש הבדל ברור בין שני הביטויים והוא מגיע שם לגילויים מעניינים: "וילך ראובן וישכב את בילהה" (ברא' לה, כב') אנס את בלהה. "כמעט שכב אחד העם את אשתך" (ברא' כו', ט-י)..כמעט אנסו אותה. "ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעך ושכב עם נשיך" (שמ"ב יב'-יא). בהסכמתן.
17 להבנת המילה "נבלה" בהקשרה, חיפשנו בכמה מקורות שבהם מוזכרת המילה. בראשית לד,ז', דברים כב', כא', שופטים יט' כג', כ', ו', ירמיהו כט', כג'.

18 בר אפרת "סיפור אמנון ותמר" עמוד 219.
19גם רס"ג וכך גם המצודות על אתר. יש לומר אולי שרש"י ראה לפרש כן במקרא, אבל בנ"ך אין דקדוק על כפלים לדעתו, וכך נאמר שפירוש רש"י אינו מדייק במילותיו בנ"ך כמו במקרא.

20 "אהבת אב לבניו - אהבה המקלקלת את השורה "מחבר: פרופ' יאיר זקוביץ. מאתר מטח. http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=8529
21 ראה עוד על הדומה והשונה בספרו של זקוביץ "מקראות בארץ המראות", עמ' 81-82
1 משמעות עבר מוקדם, אינה עולה תמיד מצורה מסוימת של הפועל, אלא מתוך רצף הצורות. זמן עבר מוקדם עולה מן הכתוב, כשהוא סוטה מן הרצף המקובל. כמו, למשל, בסיפור בבראשית לא', לג'-לד': "ויצא מאוהל לאה ויבוא באוהל רחל ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל...". כלומר הפעלים יקטול...יקטול...קטל..שבא להראות לנו שרחל כבר לקחה קודם את התרפים. ראה עוד על-כך בספר "העברית שלנו והעברית הקדומה", בפרק ג' עמוד ,21 "הזמן בסיפור המקראי.

23 פירוש נהדר לתחושת אבשלום כלפי אמנון ניתן למצוא בשירו של וויליאם בלייק (Blake) "A Poison Tree", שאמנם אינו מדבר על המקרה באופן ספציפי, אך מתאר את הפסיכולוגיסטיקה האנושית במצבים מעין אלו:

I was angry with my friend:
I told my wrath, my wrath did end.
I was angry with my foe;
I told it not, my wrath did grow.

And I water'd it in fears,
Night & morning with my tears;
And I sunned it with my smiles
And with soft deceitful wiles.

And it grew both day and night,
Till it bore an apple bright;
And my foe beheld it shine,
And he knew that it was mine,

And into my garden stole
When the night had veil'd the pole:
In the morning glad I see
My foe outstretch'd beneath the tree




24 התיאוריה הזו נמצאת לא רק בספרו של אררט, אלא בעוד מקומות, כמו: "דמויות מקראיות - יואב", מחבר אברהם לבנון.

25 בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ; קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי-סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ (מגילת אסתר ב', כא')

26 בעל חצור ממוקמת על ההר הגבוה בשומרון, בתצפית מן ההר יכולים לראות את ירושלים. מעבר לכך - עדויות מאוחרות על המקום, מעידות כי הוא היה מקום חשוב, ולכן תיתכן תנועה רבה משם לירושלים ובחזרה.

27 פרו"פ שמואל אברמסקי, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, שמואל ב', פרק יג'

28 ודייק - בפעם הראשונה "ויברח אבשלום", בפעם השנייה "ואבשלום ברח וילך אל תלמי בן עמיחור מלך גשור", ובפעם השלישית "וילך גשור" סתם, ללא ציון מקום ספציפי.