מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



קיז. שלא להקריב שאור או דבש - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא להקריב שאור ודבש על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא ב יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה’.
ונכפלה המניעה בראש הפסוק, שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה’ לא תעשה חמץ. והדבש הוא שם כולל לדבש הידוע. וכן דבש תמרים שהוא סתם הדבש של תורה, וכן מוהל היוצא מן הפרות המתוקין. ובכלל 'לא תקטירו' הוא גם כן שלא לתת ממנו בפיטום הקטורת, וכמו שהפטמים אומרים: יפה היה הדבש לקטורת אלא שאסרתו התורה.

שורשי מצוה זו
נעלמים מאוד למצוא אפילו רמז קטן מהם. ואולם מפני שכבר הודעתי בפתיחת דברי שכוונתי באלו הטעמים שאני כותב, להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלות, ויקבלום על דרך ההרגל שלהם וכפי חולשת שכלם, ואל יהיו להם המצות בתחילה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו בהבל. על כן אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה, ואל יתפוש עלי תופש בשום דבר אחרי ידע הכונה.

ואומר: ענייני הקורבן כולם לעורר מחשבות המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר (במצוה צה וקטז). ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשה ה’ ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות פ''ה מ''כ) הוי קל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות וכו'. ונתחייב העניין במנחת היחידים יותר ממנחת הצבור, לפי שהייאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה. ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הצבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת. אבל בלחם הפנים, אף על פי שהוא נקרא גם כן מנחת צבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת, תקפיד התורה בה. ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה.

ובעניין הרחקת הדבש, נאמר אל הילדים רכים כדי ליסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחיכו, כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו, וצריכים למחייתו, ושומרים על בריאות אבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוון במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון.
ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוון אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח. ומאנשי החכמה כתבו חוש המישוש אשר חרפה לנו.

ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש: לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו. לרמוז כי תועבת ה’ כל גבה לב (משלי טז ה). ועוד ראיתי בפירוש הרמב’’ן זכרונו לברכה שכתב כן, וזה לשונו:
ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים, כאשר אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה יב טו) בבריאת העולם: שיתף מידת הרחמים במידת הדין ובראו, עד כאן.

דיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שכל המנחות (מנחות נב ב) הקרבות לגבי המזבח באות מצה כמו שאמרנו. וכן שיירי המנחות שאוכלין הכהנים, אף על פי שהם מותרין לאכול אותם בכל מאכל ובדבש, אין אוכלים אותן חמץ. שנאמר (שם ו י) לא תאפה חמץ חלקם. ויש במשמע אפילו חלקם לא יחמיצו. ואם החמיץ שייריה - לוקה.
ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה. כיצד? לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה, שנאמר לא תעשה חמץ לא תאפה חמץ, לחייב על מעשה יחידי, שבעשייתה חמץ חייב מלקות. ואין לותתין (רש''י פסחים לו א) חיטים של מנחות שמא יחמיצו. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (מנחות נה א) שהמנחות הנאפות היו נלושות בפושרין, ומשמרין אותן שלא יחמיצו, שהכהנים זריזים הן. ושאור ודבש אסורין בכל שהוא, שנאמר לא תקטירו ממנו. כלומר אפילו כל שהוא. ואינו חייב אלא אם כן הקטירן עם הקורבן או לשם הקורבן. ואחד המקטיר עצמן או תערובתן (מנחות נח א) לוקה. אבל הקטירן בפני עצמן לשם עצים (זבחים עו ב) פטור, שנאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים.
ויתר פרטיה מבוארים במסכת מנחות (נב ב נח ב).

הרמב''ם זכרונו לברכה חשב איסור שאור ודבש ללאו אחד, כלומר, שאם הקריב שאור ודבש שניהם יחד, אינו לוקה אלא אחת. וכן אם הקריב כל אחד בפני עצמו, לוקה על כל אחד מלקות אחת. ונתן טעם לדבריו, שזהו לאו שבכללות, ובלאו שבכללות כזה לוקין מלקות אחת על שני דברים.
והרב רבנו משה בר נחמן זכרונו לברכה חלק עליו, לחשוב שאור ודבש שני לאוין, ואמר שאינו רואה כאן לאו שבכללות, שהרי בחמץ מייחד לאו בפירוש, שנאמר לא תאפה חמץ. ואם כן לאו דדבש אף על גב דאיכא שאור בהדיה (בתריה) יש לנו לומר הדבש נדרש אותו לחודה, ונמצא לאו בכל אחד. ויתר ראיותיהם בספרם.

ונוהגת בזמן הבית בכהנים בזכרים, כי להם העבודה.

המצווה בכל הספרים