קיט. מצות מליחת הקורבן - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
להקריב מלח על כל הקרבנות. כלומר, שיתן מלח בבשר הקורבן וכן בקמח המנחות, שנאמר
(ויקרא ב יג) על כל קרבנך תקריב מלח.
כבר אמרנו במצות בנין הבית
(מצוה צה), כי משורשי מצות הקורבן להכשיר ולהישיר נפש המקריב אותו. ועל כן לעורר נפשו של מקריב נצטוה בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו, וכמו שכתבנו למעלה.
והמלח בו גם כן מן השורש הזה, כדי שתהיה אותה פעולה שלמה, לא תחסר לפי הנהגת האדם דבר, כי אז יתעורר לבו אליו יותר, כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו.
ומלבד זה יש במלח עניין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל על הפסד והרקבון. וכן במעשה הקורבן ינצל אדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קימת לעד.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(מנחות כ א) כי כל הקרבנות נמלחין קודם שיעלו למזבח. ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מן הנסכים והדם והעצים, ודבר זה קבלה ואין לו מקרא. ואם עבר והקריב בלא מלח, הקורבן כשר ונרצה, חוץ מן המנחה, שהמלח מעכבה. שנאמר בה בפירוש ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך.
ויתר פרטיה מבוארים בספרא ובמקומות ממנחות
(יח א, כא ב).
ועובר על זה והקריב מנחה או קורבן בלא מלח ביטל עשה, ועוד שהוא עובר על לאו, דכתיב ולא תשבית מלח וגו'.
המצווה בכל הספרים
