מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



קנד. שלא לאכול בהמה וחיה טמאה - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא לאכול בהמה וחיה טמאה, שנאמר (ויקרא יא ד ז) את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל והחזיר והארנבת והשפן. ומיני שאר בהמה טמאה לא בא עליהם לאו בבאור, אבל מכיון שאמרה תורה כל מפרסת פרסה ומעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. נדע שכל מה שאין בו שני הסימנין יחד, הוא נמנע מלאכלו, וזה לאו הבא מכלל עשה, והעיקר אצלנו לאו הבא מכלל עשה - עשה, ואין לוקין עליו.

ואמנם נאסרו לנו גם כן שאר בהמה וחיה מקל וחומר שאנו אומרים: החזיר והגמל שיש בהן סימן טהרה אחד אנו לוקין עליו, קל וחומר שאר בהמה וחיה שאין להן סימן טהרה כלל, שלוקין עליהן.

ולשון ספרא (שמיני ג א ב):
אותה תאכלו, אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו'. אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא: ומה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בהם סימן טהרה, אינו דין שיהא לא תעשה על אכילתן! נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר.
ואמנם הוא לגילוי מלתא בעלמא, כלומר שקל וחומר בזה העניין מבואר בכתוב הוא, שאם הזהיר על אותן שיש להן סימן אחד של טהרה, כל שכן על שאין להם סימן טהרה כלל, ולא שייך בכאן כלל לומר אין עונשין מן הדין. ולפיכך כל מי שאכל כזית מבהמה טמאה מאי זה מין שיהיה, לוקה מדאורייתא. ופירוש 'מפרסת פרסה' הוא שפרסותיה סדוקות. ופירוש 'שוסעת שסע' כלומר שתהא הפרסה מובדלת לגמרי מלמעלה ומלמטה. אבל אם היתה סדוקה למטה ומחויברת למעלה או בהפך - טמאה היא. ופירוש מעלת גרה, שמקיאה האוכל מן המעיים ומשיבה אותו לפיה לכותשו ולטוחנו הדק.

משורשי המצוה
מה שכתבנו באזהרת טרפה בסדר משפטים, כי יודע אלקים כי כל המאכלות שהרחיק מעמו אשר בחר, יש בהם נזקים מצויים לגופים, שהם כלים לנפשות לפעול בהם ולהתעלות על ידי מעשיהם הטובים. ועל כן הרחיקנו מהם למען יפעלו הנפשות פעולתן, ולא ינעלו דלת בפניהם רוע מזג הגופות וטימטום הלבבות, וכמו שכתבתי שם.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים ע א) שלא חלק הכתוב בבהמה וחיה טמאה בין בשרה לחלבה, שהכל אסור.

ובשר אדם אף על פי שנקרא האדם נפש חיה, ואינו מעלה גרה ושוסע שסע, אין בשרו בכלל איסור בהמה טמאה לעבור עליו בלאו, ולפיכך האוכל מבשרו או שותה מחלבו, בין חי בין מת, אין לוקין עליו. אבל מכל מקום אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה, ואמר בהן (דברים יד ד) זאת החיה אשר תאכלו, מכלל שכל שהוא חוץ מאלו לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה. (מאכלות אסורות ב ג)

אבל הרמב’’ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא שם יג) שבשר האדם אפילו עשה אין בו, והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא ב) דם מהלכי שתים וחלבם, אפילו מצות פרישה אין בו. וכתב הוא זכרונו לברכה דהוא הדין לבשר שמותר כמו הדם, שאם לא כן, איך יהא מותר הדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם כד א) דם של בין השינים מוצצו ובולעו, והא קיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא.
ומכל מקום, בשר (ישראל) מת, אסור בהנאה. ויתר ראיותיו בספרו.
ושאר פרטי המצוה מבוארים בפרק שלישי מחולין ובמקומות אחרים [הלכות מאכלות אסורות פ''ב]

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות.
והעובrר עליה ואכל כזית בהמה טמאה, או שתה רביעית מחלבה, במזיד - לוקה, ובשוגג - פטור.

המצווה בכל הספרים