קעח. מצות עניין טומאת זב להיות טמא ומטמא - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שיהא הזב טמא ומטמא את אחרים, שנאמר
(ויקרא טו ב ג) איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' וזאת תהיה טומאתו וגו'.
ובא הפירוש 'מבשרו' כלומר, זב מפי האמה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה כי יהיה זב, יכול זב מכל מקום יהא טמא
? תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון דין טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה מן המקום שהיא מטמאה, וכו'.
ועניין זיבה הוא שיוצא מן האדם מפי האמה כעין ליחה ואין לו ביציאתו תאווה ולא הנאה. ואמרו זכרונם לברכה
(נידה לה ב) שהוא דומה למי בצק של שעורים, וכמו כן דומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע אינו כן, כי הוא ידמה ללובן ביצה שאינה מוזרת, וזהו החילוק בהן להכיר בין זה לזה.
וצוה הכתוב שכל מי שיקרה בו עניין זה שיצא ממנו זיבה, שיהא טמא ומטמא עד שיטהר, ובא הפירוש, שאינו טמא משום ראיית פעם אחת לבד, אלא בשתי ראיות, כלומר שיזוב ממנו אותו עניין שתי פעמים, בין סמוכין או חלוקין, ובלבד שיהיו ביום אחד, ושלא יזוב בפעם אחת ממש. ואין לו שיעור, אלא אפילו כל שהוא.
וזהו אמרם זכרונם לברכה
(מגילה ח א) מנה הכתוב שתים וקרא טמא, שלוש וקרא טמא, הא כיצד
? שתים לטומאה ושלוש לקורבן, כלומר שאף על פי שהוא טמא בשתים, לא יתחייב להביא קורבן בטהרתו עד שלוש. ומכל מקום אם ראה ראיה אחת אורכה כשלוש ראיות שנמצא מתחלתה ועד סופה כשתי טבילות ושני ספוגין, הרי זו נחשבת כשלוש ראיות ומביא קורבן.
לפי שהשם ברוך הוא הרחיקנו מאוד מן המותרות וצונו להיות קדושים וישרים בעניין המאכל והמשתה ובכל שאר ענייני האדם. ואין ספק כי עניין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך הישר בהתמדה במאכליו ושיקויו, ויגדל בגופו מתוך כך אותו המותר הסרוח המאוס והטמא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה
(קידושין ב ב) דרכה דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה. והודיעתנו התורה שהאדם שיהיה בו כן, נקרא טמא,
והטומאה שם כולל כל דבר נמאס ונאלח. ובהרחיקנו מזה, נקנה בנפשנו מידת היושר וההשויה בכל דעתינו ובכל כוחנו.
ומזה העניין הוא שאינו טמא בראיה אחת, לפי שלא נתחזקה בגופו אותה הלחה כל כך. והמיעוט הזה איננו הוראה להיותו מורגל הרבה לצאת מדרך הישר, וכיון שכן, אין ראוי לטמאו במועט, כי האדם בנוי בעניין שאי אפשר לו בשום צד להנצל שלא לצאת מקו הישר כלום, אבל בצאתו הרבה אז יקרא אשם וראוי להיותו טמא.
ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה
(שם ב ב) בשבעה דרכים בודקין את הזב במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, בחולי, במראה, בהרהור. כלומר, ואם ארע לו מפני זה - אינו טמא, לא תסתר טענתנו זאת בזה, כי העניין הוא שיש לנו לבדוק אם נהיתה הזיבה בו בדרך מקרה של פעם אחת ואין לטמאו בה, או נהיתה בו חזקה בגופו מתוך הרגל רע שהורגל פעמים רבות וראוי לטמאו.
וכן כתב
הרמב’’ן זכרונו לברכה
(בפי' לתורה ויקרא טו יא) וזה לשונו:
וטעם טומאת הזוב מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים. עד כאן.
ואלו נהיה מצד המקרה, כלומר מאחת מן הדרכים הידועים, לא יהיה חולי נדבק ואין ראוי לטמאו. וזאת הבדיקה אין עושין אותה כי אם בראיה שנייה, לפי שאין טומאת זיבה אלא בשתי ראיות, כמו שאמרנו, שכן בא לנו הפירוש האמתי.
מה שאמרו זכרונם לברכה שהזב מטמא המשכב והמושב והמרכב בחמשה דרכים, ואלו הן עומד, יושב, שוכב, נתלה, נשען. ופירוש
מרכב הוא אותו הלוח שהוא ככלי העשוי לרכיבה הנקרא ארצון
(רש''י ויקרא טו ט) שאין לומר שיהא אותו שיושבין עליו, דאם כן, הינו מושב וזה דבר ברור.
ויתר פרטים רבים מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת זבים [הלכות מטמאי משכב ומושב פ''ז]
אבל עכשיו בעוונותינו, שאין לנו מקדש ולא טהרות, אין לנו לחשב טומאת הזב במצוה נוהגת, לפי שאין לנו לעשות בעניין הזיבה שום דבר.
ובזמן הבית נוהג להביא עליה קורבן. והעובר עליה ונכנס למקדש או אכל קודש קודם שיטהר, ביטל עשה מלבד שיש עליו עונש, כמו שכתוב למעלה
(מצוה קסז).
המצווה בכל הספרים
