מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



רמה. שלא לזרוע כלאי זרעים ולא נרכיב אילן בשום מקום בארץ - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא לזרוע שני מיני זרעים, כגון חיטה ושעורה או פול ועדשה ביחד בארץ ישראל דוקא, שנאמר (ויקוא יט יט) שדך לא תזרע כלאים. ובא הפירוש עליו (קידושין לט א) שבשדה שיהיה לנו בארץ הכתוב מדבר (מצוה סב).

משורשי המצוה
כתבתי מה שידעתי במצוה הקודמת, וכן במצות מכשפה בסדר משפטים (מצוה סב).

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (מו''ק בב) שאחד הזורע ואחד המנכש או המחפה בעפר כולן בכלל זריעה הן ללקות עליהן, ובין שחיפה אותן בידו או ברגלו או אפילו בכלי - על כולן לוקה. והזורען בעציץ נקוב כזורע בארץ ממש הוא (כלאים ז ח).
ומה שאמרו שאין אסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויין למאכל אדם, אבל זרעים המרים, אפילו עומדים לרפואת בני אדם, אין בהן משום כלאי זרעים.
וכלאי אילנות, הרי הן בכלל לאו זה של שדך לא תזרע כלאים. ואמנם אין האיסור בכלאי האילנות אלא דרך הרכבה, כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג וכן כל כיוצא בזה שהן שני מינין, אבל דרך זריעה, כגון לזרוע זרע אילן עם זרעים, דבר זה מותר אפילו לכתחלה, חוץ מן הכרם, כמו שנפרש בסדר כי תצא (מצוה תקמט) בעזרת השם.

ואמרו זכרונם לברכה (כלאים ח, א) שהזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים, אף על פי שיש מלקות בכל אחד מאלו, הרי אלו מותרין באכילה, שלא נאסר אלא זריעתן בלבד. וכן התירו ליטע יחור של אילן שהרכב כלאים או לזרוע מזרע שנזרע כלאים.

והזרעים נחלקים לשלושה חלקים ושלושה שמות, ואלו הן תבואה קטנית וזרעוני גינה. ויש מזרעוני הגינה קצתם שנקראין מיני ירק.
ואף על פי שנאסרו לנו לערב כל שני מיני זרעים ואף על פי שהם משם אחד, כגון חיטה ושעורה ששניהן נקראין תבואה, וכן פול ועדשה אף על פי ששניהן נקראין קטנית, מכל מקום חילוק יש בהן קצת בשנוי השם, כיצד? שאם נתערב שלא בכונה חיטה עם שעורה חלק אחד ביתר מעשרים ושלושה, אין צריך לבור אותן, בפחות מכן יבור אותן. ואם נתערב באחד מזרעוני גנה, שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין של זרעוני גנה. ותבואה וקטנית לעניין זה כמין אחד הוא, ושיעורן בעשרים וארבעה בתבואה.

ואמרו זכרונם לברכה (שקלים א א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכל אחד יוצא לגינתו ולשדהו ומנקה אותו מהם. וכל שהן שני מינין, אף על פי שדומין בצורתן, אסורין משום כלאים, וכל שהוא מין אחד, אף על פי שמשונין בצורתן מחמת שינוי המקומות או שינוי עבודת הארץ - הרי הוא כמין אחד.

ודיני שיעורי ההרחקה הצריכה בין שני המינין רבים (כלאים ב, י), ושיעור הרחקת שני מיני ירק שלא יינקו זה מזה, אמרו זכרונם לברכה שהוא טפח ומחצה לכל אחד, שנמצא רוח שניהם שלושה טפחים.
ומה שאמרו במשנה בכלאים פרק ג' (מ''א), והביאו אותה גם כן בשבת פרק אמר רבי עקיבא (פ''ד ב) שערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, זורעים לתוכה חמשה זרעונים, ולפי דברינו היה להם לומר תשעה, שמונה בארבע רוחותיה ואחד באמצע, אין זה קשה, שכבר תירצו אותה בירושלמי (שבת ט ב) כי בערוגה שבערוגות היא מתניא.

והכלל העולה בידינו מדבריהם זכרונם לברכה בעניין כלאי הזרעים הוא, שכל זמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה, והוא טפח ומחצה כמו שאמרנו, אפילו נתערבו העלים אין חוששין להם. וכן כל זמן שיראו מובדלים זה מזה, שהטה עלין שבערוגה האחת לצד אחד ועלין שבערוגה שבצדה לצד אחר. אף על פי שהן יונקין זה מזה, אין חוששין ליניקתן, דבשניהם יחד הקפידה תורה, שיינקו זה מזה ותראה יניקתן לעיני הרואים להדיא.

ובמה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל, כשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חטים, מותר לחברו לזרוע בצידה שעורים, שנאמר שדך לא תזרע כלאים. כלומר, שדך דוקא, שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים.
ועוד למדו זכרונם לברכה (קדושין לט א) שדך - לומר דוקא בארץ הוא שנוהג איסור כלאי זרעים, אבל לא בחוצה לארץ. ואף על גב דלעניין הרכבת אילן, דנפקא ליה גם כן משדך, לא אמרו כן, אלא שנוהג בכל מקום, וכדאמר שמואל בפרק קמא דקדושין, דמקיש הרכבת אילן להרבעת בהמה שנוהג בכל מקום, כבר תירצו הדבר זכרונם לברכה שם בקדושין, ואם חפצך בני לדעת תראנו משם.
ויתר פרטיה במסכת כלאים.

ונוהג איסור כלאי זרעים, בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד
כמו שאמרנו, אבל בחוצה לארץ מותר לערב הזרעים לכתחילה ולזרען, ואפילו בארץ אין האיסור אלא לישראל, אבל מותר לומר לגוי לזרוע לו כלאים, ומכל מקום אסור לקיימן לכשיגדלו בשדהו.
וכל זה שאמרנו, דוקא בכלאי זרעים, אבל כלאי האילנות, כלומר ההרכבה שהיא אסורה בהן, נוהגת אפילו בחוצה לארץ. כמו שאמרנו. ואסור לישראל להניח הגוי להרכיב אילנו, אפילו בחוצה לארץ. והעובר על זה בין איש או אשה, וזרע כלאי זרעים בארץ ישראל, חייב מלקות, והמרכיב אילן באילן שאינו מינו, או ירק באילן או אילן בירק, אפילו בחוצה לארץ, וכל שכן בארץ, חייב מלקות גם כן.

המצווה בכל הספרים