רמח. שלא לאכול ולשתות כדרך זולל וסובא - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא להרבות באכילה ושתיה בימי הנערות בתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה בכתוב עם מה שפרשו בו חכמינו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין.
והאזהרה לנו על זה מדכתיב
(ויקרא יט כו) לא תאכלו על הדם. שכן אמרו בפירוש בסנהדרין
(סג, א) אזהרה לבן סורר ומורה מנין
? תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. כלומר, לא תאכלו אכילה שהיא מביאה לשפך דם, והיא אכילת זולל וסובא, שחייב על אותה אכילה רעה מיתה.
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה
(בסהמ''צ ל''ת קצ''ה). ואף על פי שזה הלאו הוא לאו שבכללות, כמו שבארנו בעיקר התשיעי, אינו רחוק כי כשיהיה העונש מפורש, כלומר עונש בן סורר ומורה, דהינו משפטו שהוא בסקילה מפורש בכתוב, איני חושש על האזהרה אם היא מן לאו שבכללות, ונתן טעם לדבריו כמו שכתוב בספרו מצות לא תעשה קצ''ה ובעיקר התשיעי.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה
(שם), תפש עליו הרבה בכאן.
ואולם שניהם מודים, כי זה הלאו דלא תאכלו על הדם וכל כיוצא בו שכולל דברים רבים, כמו שנכתוב כאן, ואין עניינם וטעם איסורן שוה, אלא שהכתוב אסרם כולם בלאו אחד ושם אחד, כי לאו שבכללות הוא נקרא, והלכה היא לאו שבכללות אין לוקין עליו.
אבל
הרמב''ם זכרונו לברכה יאמר, כי מפני כן יענש הבן מיתה באכילה זו אף על פי שאזהרה מזה הלאו, לפי שהכתוב גילה בפירוש שעונשו בסקילה במקום אחר, והוא באר בהקדמת ספרו שכל מה שיחייב הכתוב בו כרת או מיתת בית דין, הוא מצות לא תעשה, חוץ מפסח ומילה, שיש בהן כרת והן מצות עשה. ומן הכלל הזה יצא לו לרב, שאזהרת בן סורר ומורה, אף על פי שהיא למודה מלאו שבכללות, דינה כשאר אזהרות, מכיון שהכתוב פרש בו עונש מיתה.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה, לא יחזיק בזה הדרך ולא יטה אליו, ולעולם יחזיק להיות האזהרה מפורשת על הלוקה או על המומת ולא מלאו שבכללות, ואפילו יפרש הכתוב מיתתו מאה פעמים, עדיין יאמר הרב לא ענש אלא אם כן הזהיר, ולאו שבכללות לא יחשבהו לאזהרה במקום מלקות, ממה שבידינו הלכה רווחת, אין לוקין על לאו שבכללות.
ועל כן אמר הוא זכרונו לברכה, כי כבר העירו בגמרא: מאי זה מקרא למדנו להלקות בן סורר ומורה
? ואמרו בסנהדרין
(עא, ב)
מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא, כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: למדנו מלקות במוציא שם רע, דכתיב ביה 'ויסרו אתו', מ'ויסרו' דכתיב בבן סורר, ו'בן' מ'בן', והיה אם בן הכות הרשע.
ועוד בזה קושיא
לרמב''ם זכרונו לברכה כמו שאמר בעיקר השני, שאין מלקין מכח גזרה שוה. ועוד הקשה על הרב מאמרו, כי הבן הסורר יתחייב מיתה על ריבוי האכילה, ולא חלק כלל להמיתו בין אכילה ראשונה לשניה. ובפירוש אמרו בגמרא בסנהדרין
(שם, א) שאכילה ראשונה של בן סורר ומורה, אין עונשין מיתה אלא מלקות, כמו שאמרו
(שם, ב) מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלושה, חזר ונתקלקל, נדון בעשרים ושלושה.
ועוד כתב הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו.
והראוי להעלות מזה, שאכילה ראשונה נמנעת, ועונשה מלקות, והשניה עונשה מיתה, והן שתי מניעות בחשבון המצות, ונכללו בלא תאכלו על הדם, עד כאן.
והנה אזכיר לך מן הדברים שפרשו לנו זכרונם לברכה שנכללין בלאו הזה: אמרו זכרונם לברכה שיש בו אזהרה לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה, וכן לאוכל בשר קודשים קודם זריקת הדם, וכמו שאמרו לא תאכלו הבשר ועדין דם במזרק, וכן למדו ממנו, שאין מברין על הרוגי בית דין, וכן סנהדרין שהרגו את הנפש, שאין טועמין כלום כל אותו היום, ושלא יטעם אדם כלום עד שיתפלל
(ברכות י ב), וכן אזהרה לבן סורר ומורה כמו שאמרנו.
לפי שרוב חטאות בני אדם יעשו בסיבת ריבוי האכילה והשתיה, כמו שכתוב
(דברים לב טו) וישמן ישרון ויבעט. וכן 'שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו' וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה
(ברכות לב, א) מי גרם לך שתבעטי בי
? כרשינין שהאכלתיך. ודרך כלל אמרו מלי כריסא זני בישא, כלומר אחר מלוי הכרס, יביא בני אדם לעשות חטאים רעים.
[המזון – עיסת החומר. המושכל – עיסת הנפש]
והעניין הוא, לפי שהמזונות הם עיסת החומר, והתבוננות במשכל וביראת אלוקים ובמצותיו היקרות, הוא עיסת הנפש. והנפש והחומר, הפכים גמורים הם כמו שכתבתי בראש הספר. ועל כן בהתגבר עיסת החומר תחלש קצת עיסת הנפש.
ומזה השורש היו מן החכמים זכרונם לברכה שלא היו נהנין במזונות רק למה שצריך להחיות נפשם לבד, וכמו שכתוב
(משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ועל כן תמנענו תורתנו השלמה לטובתנו מהרבות באכילה ושתיה יותר מדאי, פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי. ולכן להרחיק העניין עד תכלית, הוזהרנו על זה בעונש חזק, והוא עונש המיתה. זה הנראה לי בעניין.
והוזהר האדם על זה בתחלת תוקף חום בחרותו ובראשית בואו בחיוב שמירת נפשו, והם שלושה חודשים הראשונים משהתחיל להביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד. ומאותו הזמן יקח מוסר לכל ימיו, כי מהיות דברי המזון עניין תמידי באדם אי אפשר לו זולתו, לא חייבתו התורה עליו בכל עת, רק שחרו מוסר בזמן אחד, להועילו לכל הזמנים.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(סנהדרין ע, א) שאין בן סורר ומורה חייב עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר ויין בזול ויאכל אותן חוץ מרשות אביו בחבורה שכולם ריקנין ופחותין, ויאכל הבשר חי ואינו חי כדרך שהגנבים אוכלים, וישתה היין מזוג ואינו מזוג כדרך שהגרגרנים שותין, והוא שיאכל משקל חמשים דינר מבשר זה בלגמא אחת וישתה חצי לג מיין זה בבת אחת.
ומה שאמרו שאם אכל אכילה זו המכוערת מבשר אסור או ביום שאסור באכילה ואפילו בתענית דרבנן שאינו חייב, שנאמר
(דברים כא כ) איננו שמע בקולנו. מי שאינו עובר באותה אכילה אלא על קולם, יצא זה שעובר בה אף על דברי תורה.
ומה שאמרו שאם אכל כל מאכל ולא אכל בשר בהמה, שתה כל משקה ולא שתה יין פטור, והטעם מן השורש שכתבנו למעלה, לפי שאין הטבע נמשך אחר שום דבר כל כך כמו באלו.
ועניין כיצד דנין אותו, וכיצד מתרין בו,
(שם עא, א) וכיצד מכריזין עליו.
ומה שאמרו שאין נעשה דין סורר ומורה אלא כשהאב והאם שניהם רוצים בכך, שנאמר
(שם יט) ותפשו בו אביו ואמו, ואם היה אחד מהם גידם או אילם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר 'ותפשו בו' ולא גידמין, 'והוציאו אותו' ולא חיגרין, 'ואמרו' ולא אילמין, 'בננו זה' ולא סומין, 'איננו שמע בקולנו' ולא חרשין.
ומפני כל עניינים אלה הצריכים בו, היו מן החכמים שאמרו בגמרא כי מעולם לא נעשה דין סורר ומורה, ויש מי שהעיד שראה אותו וגם ישב על קברו.
ומה שאמרו כי בתחילה מלקין אותו, שנאמר 'ויסרו אתו', ופרשו זכרונם לברכה 'ייסור' - זה מלקות.
ויתר פרטיה, בפרק שמיני מסנהדרין.
שאין דנין דיני נפשות אלא שם, ובבית דין של עשרים ושלושה לכל הפחות; ואין דין זה נוהג אלא בזכרים אבל לא בנקבות, שאין דרכן להמשך באכילה ושתיה כמו האנשים, וזהו שנאמר בן סורר ומורה ולא בת, ולא טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר, שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר עד שיהיה בן משעת הויה.
והעובר על זה ונעשה בן סורר ומורה על פי כל הדברים שכתבנו, נסקל, והרי הוא ככל הרוגי בית דין, שממונם ליורשיהם, שאף על פי שאביו גרם לו סקילה, הרי הוא יורש כל נכסיו.
המצווה בכל הספרים
