רסג. שלא יטמא כהן הדיוט במת, זולת בקרובים המבוארים בכתוב - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא יטמא כהן הדיוט במת זולתי בקרובים המבוארים בכתוב. שנאמר
(ויקרא כא א) לא יטמא בעמיו, כלומר כל אחד מן הכהנים לא יטמא לנפש מת, ואף על פי שנפש טובה לא תמות, יכנה הכתוב הגוף בשם הנפש, כי הוא העיקר.
לפי שהכהנים נבחרו לעבודת ה’ ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב קדושים יהיו לאלהיהם, על כן הרחיקם מן המת.
וכבר כתבתי למעלה
(מצוה קנט), שעניין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת, פרשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר שיש לו טומאה חזקה עד מאוד למעלה מכל טומאה. והעניין הוא כי בהיפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו, שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע. וראוי באמת למשרתי ה’ יתברך להתרחק ממנו, זולתי לקרובים שהותר להם, כי אחיהם בשרם הוא.
וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום, ולא רצתה לצערם כל כך כי יחם לבבם על הקרוב המת, שלא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו, ולשפוך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו.
וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת, שאמרו זכרונם לברכה כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין. ולפי הדומה כי הכונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם, אבל סיעם לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גוום ישכון אור זרוע לעולם.
מה שאמרו זכרונם לברכה, שהמת מטמא במגע ובמשא ובאהל, וטומאת משא למדוה זכרונם לברכה מקל וחומר מטומאת נבילה.
וטומאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאין, עניינה הוא, שיגע האדם בטומאה עצמה, בין בידו, בין ברגלו, או בשאר גופו, אפילו בלשונו נגיעה היא. ו
הרמב''ם זכרונו לברכה כתב
(טומאת מת א ג) שאפילו נגיעה בצפורן או בשיניים נגיעה היא, וכגוף הם נחשבים.
וטומאת משא האמורה בכל מקום, הוא שישא אדם הטומאה אף על פי שלא נגע בה, אפילו היה בינו לבינה כמה כלים, הואיל ונשאה נטמא. ואחד הנושא אותה בידו או בכל דבר שבגופו הרי זה בכלל נושא וטמא.
ומסיט בכלל נושא הוא גם כן. וכיצד הוא ההסט
? כגון שיש בראש קורה טומאה, מכיון שהניע האדם הקורה בשום צד, הואיל ומכוחו הנידה, ואף על פי שהטומאה בראש האחד של קורה, והאדם הנידה בראש האחר, הרי זה מסיט וטמא, וטומאה זו וכל כיוצא בה היא טומאת הסט האמורה בכל מקום.
וטומאת בית הסתרים, אף על פי שאינה מטמאה משום נגיעה, שאין בית הסתרים בכלל נוגע, מטמאה היא משום דין נושא, שהנושא בבית הסתרים נושא נקרא וטמא. ואין מתטמא במשא בלא נגיעה אלא האדם בלבד, ולא הכלים.
וטומאת אוהל אינה זולתי בטומאת מת בלבד ולא בשאר הטומאות. והצרעת אף על פי שמטמאה בביאה אינה מטמאה באוהל, והמת מטמא באהל, בין אדם בין כלים או אוכלין ומשקין, ואחד האדם שנכנס כולו באוהל המת או אפילו מקצתו, כגון שהכניס שם ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו, הרי זה נטמא כולו.
והנפלים אף על פי שלא נתקשרו אבריהם מטמאין.
וכזית בשר מן המת, ואבר אחד שלם שנחתך מן האדם, אף על פי שאין בו כזית בשר, כל אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל.
ואבר נקרא כל אחד ממאתים וארבעים ושמונה אברים שבאדם, שבכל אחד ואחד מהם יש בשר גידים ועצמות. ואין השינים מן המנין. עצמות המת אף על פי שאין עליהם בשר, אם היתה נכרת בהן צורת האדם מטמאין אפילו באוהל.
ואלו הן העצמות, שאמרו זכרונם לברכה שמטמאין אפילו באהל: השדרה, והגולגולת, ורוב בנינו של גוף ורוב מנינו, כלומר רוב מנין העצמות ושדרה וגולגלת שאמרו דוקא כשהן שלמות, אבל חסרה שדרה אפילו חוליא אחת, וגולגלת כסלע אין מטמאין באהל, ושתי שוקיו של אדם וירך אחת, זהו רוב בנינו. חסר כל שהוא אינו מטמא באהל.
ורוב מנינו הוא מאה עשרים וחמשה עצמות מן מאתים ארבעים ושמונה אברים שיש באדם, ושאר עצמות שאין בהן רוב בנין ורוב מנין, אם יש בהן רבע קב עצמות מטמאין אפילו באהל, ואם לאו אין מטמאין באהל. וטומאת המת היא שבעת ימים.
ויתר פרטיה, מבוארים בסדר טהרות, וברוב במסכת אהלות
[יו''ד סימן שעב].
בכל מקום ובכל זמן, אבל לא בנקבות, שכן בא הפירוש: אמר אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו, בני אהרן דוקא ולא בנות אהרן. וכהן העובר על זה ונטמא לשום מת, חוץ מששה מתי מצוה, במזיד - לוקה.
המצווה בכל הספרים
