שיג. מצות תענית ביום עשירי בתשרי - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
לצום ביום העשירי בתשרי, והוא הנקרא יום הכפורים, שנאמר
(ויקרא כג כז) אך בעשור לחודש וגו' ועניתם את נפשותיכם.
ובא הפירוש בספרא
(אחרי מות ז ג) עינוי שהוא איבוד נפש, ואיזהו
? זה אכילה ושתיה. וכמו כן פרשוהו זכרונם לברכה בגמרא
(יומא עד, ב). ועוד באה הקבלה עליו, שהוא אסור ברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה.
ולשון ספרא
(שם ח ג) מנין שיום הכפורים אסור ברחיצה ובסיכה [ובנעילת הסנדל] ובתשמיש המטה
? תלמוד לומר שבת שבתון. כלומר, כי כפל השביתה, יורה על שביתה מהעסקים אלו ושביתה ממזון הגוף.
שהיה מחסדי ה’ על כל בריותיו לקבוע להם יום אחד בשנה לכפר על החטאים עם התשובה, וכמו שכתבתי בארוכה בסדר אחרי מות
(מצוה קפה) במצות עבודת יום הכפורים. ולכן נצטוינו להתענות בו, לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות חוש המשוש, יעוררו החומר להימשך אחר התאוה והחטא, ויבטלו צורת הנפש החכמה מחפש אחר האמת, שהוא עבודת האל ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת. ואין ראוי לעשות ביום בואו לדין לפני אדוניו לבוא בנפש חשוכה ומעורבבת מתוך המאכל והמשתה במחשבות החומר אשר היא בתוכו, שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה. על כן טוב לו להגביר נפשו החכמה ולהכניע החומר לפניה באותו היום הנכבד, למען תהיה ראויה ונכונה לקבל כפרתה, ולא ימנענה מסך התאוות.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(יומא פ, א), ששיעור האכילה ביום הכפורים לחייב עליה דאורייתא מאכלין הראויין הוא ככותבת הגסה. והטעם שנשתנה שיעור האכילה דיום הכפורים משיעור שאר אכילת אסורין שבתורה שהן בכזית, מפני שהתורה אסרה האכילה באותו היום בלשון עינוי, ולא נאמר עליה לא תאכלו כמו בשאר איסורין, ופרשו חכמים, שקבלו הדברים מאשר קדמו להם, שאכילה נקראת בכזית, אבל עינוי הוא באדם, כל זמן שלא אכל עד ככותבת, שאין דעת בן אדם מתישבת בפחות.
ושיעור כותבת הוא יותר מגרוגרת ופחות מכביצה, ופחות משלושה זיתים גם כן, ששלושה
(נ''א ששני) זיתים הן כביצה. כלל העניין כבר דקדק מי שהוא בקי ושקל בפלס, שאין במשקל י''ב ארגינ''ץ ועוד שיעור ככותבת, ודינו כחצי שעור. וכן מה שאמרו
(יומא פרק ח,ב) ששיעור השתיה הוא מלא לוגמיו של אדם שהוא כביצה, שכבר שיערו כי ביצה מחזיקה מלא לוגמיו של אדם, ובפחות מכן אין בו איסור כרת אלא דינו כחצי שעור.
ולפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט מכשיעור שאמרנו, ונותנין רווח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שיעור אכילת פרס, שהן שלוש ביצים כדעת רוב המפרשים, כדי שלא יצטרפו האכילות ותהיה נחשבת כאכילה אחת ושיעור אחד. אבל בין האכילה והשתיה אין צריך להפסיק, שאין מצטרפין אכילה ושתיה לעניין זה. ושיעור שבין שתיה לשתיה כדי שתית רביעית. ומותר לשקול ולשער דברים אלו ביום הכפורים לעת הצורך,
ומוטב נחוש ונרחיק שלא לאכול שיעור, ולא נחוש לאסור המשקל שהוא מדרבנן.
וכן מעניין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה
(שם עז ב) כי אלו הענויין שהן דרבנן, כגון רחיצה וסיכה, לא גזרו בהן רק שלא לעשותן שלא לצורך, אבל כל שעושה אותן לצורך לא גזרו, כגון מי שיש לו חטטין בראשו שסך כדרכו ואינו חושש, ואפילו לנטורי פירי אמרו זכרונם לברכה
(שם), שמותר לעבור במים עד הצואר, וכל שכן לדבר מצוה, בין בהליכה בין בחזרה.
ובעניין הסנדל פרשו לנו
מורינו ישמרם אל, שסנדל הוא בכל מקום של עור, וזהו שאסור ביום הכפורים, אבל לא של מין אחר. וכללא דמלתא לפי קצת הפירושים דכל שהוא ראוי לעניין חליצה, כלומר שהוא של עור, הוא אסור ביום הכפורים, ומותר לצאת בו בשבת לרשות הרבים. וכל שאינו ראוי לחליצה, כגון של שעם וגמי והוצי ושאר מיני עשבים - מותרין ביום הכפורים, ובלבד שלא יצא בהם למקום שאינו מעורב, דמשאוי חשבינן להו. ומן המפרשים רבים ונכבדים מתירין לצאת בכולן ברשות הרבים.
ודין חולה שיש בו סכנה, שמאכילין אותו על פי רופא בקי, או על פי עצמו, ואפילו רופא אומר אינו צריך.
ודין עוברה שהריחה,
ודין מי שאחזו בולמוס.
ודין קטנים בין תינוק בין תינוקת מאיזה זמן מעניין אותן כל היום מדרבנן, וכן מאיזה זמן מחנכין אותן לשעות. וכללא דמילתא לפי קצת מן המפרשים, דשתי שנים קודם גדלות בבריא משלימין מדרבנן, ושתי שנים קודם לכך מחנכין אותם לשעות. ויש שפרשו שנה אחת קודם גדלות משלימין מדרבנן בין תינוק בין תינוקת, ויש שפרשו שאין משלימין מדרבנן רק בתינוקת לבד שנה אחת קודם גדלות, אבל תינוק אינו משלים כלל מדרבנן, וגדלות - הוא בתינוק שלוש עשרה שנה ויום אחד, ובתינוקת שתים עשרה שנה ויום אחד.
והמלך והכלה ברחיצה ביום זה מה דינן
(יומא עג ב).
[דין תשעה באב]
ועוד אזכיר לך כאן מה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בעניין תענית תשעה באב הידוע שהוא מדרבנן, ואף על פי שרחוקים מאוד שני הימים אלה בטעמן ובכל ענינם, לפי ששם תענית כוללם נדבר בו מעט.
ואודיעך שהחמירו בו חכמים בכל עניינו כמו ביום הכפורים להפסיק מבעוד יום, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ועוברות ומניקות שמתענות בו כשאר העם, מה שאין עושות כן בכל שאר תעניות, חוץ משלוש תעניות אמצעיות של עצירת מטר, כמו שנזכר במסכת תענית בסוף פרק ראשון
(יד, א), דאסיק רב אשי התם, נקוט מציעתא בידך.
ויתר פרטי מצוה זו, מבוארים במסכת יומא
[א''ח סי' תריב].
והעובר על זה ואכל ביום הכפורים כשיעור הכותבת ביטל עשה, ועבר על לאו שיש בו כרת, שנאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה. אכל או שתה כשיעור זה בשגגה חייב קורבן חטאת קבועה.
המצווה בכל הספרים
