שנב. מצות הממיר בהמת קורבן בבהמה אחרת שתהיינה שתיהן קודש - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
להיות התמורה קודש. כלומר: הממיר בהמת קרבנו בבהמה אחרת, כגון שאמר זו תהיה לקורבן תמורת זו, שתהיינה היא והתמורה שתיהן קודש. שנאמר
(ויקרא כז י) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש.
וזה הכתוב מצות עשה הוא, כלומר, שתצוה אותנו התורה להיות התמורה קדושה ולנהוג קודש בשתיהן. והראיה שזה מצות עשה, הוא אמרם זכרונם לברכה במסכת תמורה
(ד, ב) בעניין ממיר לא אתי עשה ועקר תרי לאוי כלומר, שהמניעה בתמורה נכפלה שתי פעמים, שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ולא אתי עשה ד'והיה הוא ותמורתו' ועקר תרי לאוין אלו. הנה התבאר מה שרצינו דמצות עשה הוא.
שרצה ה’ ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל עניני הקודש, וכמו שכתבתי בבנין הבית הקדוש וכליו בסדר ויקחו לי תרומה במצוה זו
(צה), שם תראה על צד הפשט כוונתנו בחומר הגדול הראוי לנו לנהוג בקודש.
ועל כן כדי לקבוע בלבנו מוראת עניין הקודש ציווה הכתוב לבל נשנה הדברים, אלא מכיון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדושתה לעולם, ולא נחשוב להפקיעה מקדושתה ולהחליפה בבהמה אחרת. ואם יוציא הדבר מפיו, שתהפוך מחשבתו וכל מעשהו ותהיינה שתיהן קודש, כי הוא בא במעשיו להפקיע קדושה, ותהיה להיפך, שתתפשט יותר ותתפש הכל.
ו
הרמב''ם זכרונו לברכה כתב בטעם מצוה זו, ובמה שנצטוינו להוסיף חמש בפדיון הקודש, שירדה התורה לסוף מחשבת האדם ויצרו רע, שטבעו להרבות קניניו ולחוס על ממונו. ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שיחזור בו וינחם וירצה לפדותו בפחות משויו, לפיכך יוסיף חומש. וכמו כן יחליף בהמה שהקדיש בפחותה ממנה, ואם יתן לו רשות להחליף רע בטוב יחליף טוב ברע. ולפיכך סתם הכתוב הדלת בפניו.
ועוד האריך בעניין זה וכתב, אף על פי שכל חוקי התורה גזרות הן, ראוי אתה להתבונן בהן, כל שאתה יכול ליתן בו טעם תן. ויזכר הרב לטובה שסייע ידי עם דבריו במלאכתי זאת.
מה שאמרו זכרונם לברכה הממיר בכלאים או בטריפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם, והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור, לפי שאין במינן קורבן, ולפיכך אינו לוקה. ובהמה בעלת מום עושה תמורה, לפי שיש במינה קורבן. וכמו שאמרו, שאין אדם ממיר בהמתו בקורבן שאינו שלו, אבל אם אמר בעל הקורבן כל הרוצה להמיר ימיר, ממיר בה כל אדם.
והממיר בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות, או שהמיר בהמה אחת במאה או מאה באחת, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, הרי אלו תמורה, ולוקה כחשבון הבהמות שהמיר. ואין התמורה עושה תמורה, ולא ולד בהמת הקדש עושה תמורה, שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ודקדקו זכרונם לברכה עם הפירוש המקובל, הוא ולא ולדו, ותמורתו ולא תמורת תמורתו. אבל הממיר בבהמה וחזר והמיר בה אפילו אלף פעמים כולן תמורה, ולוקה על כל אחת.
והעופות והמנחות אינם עושין תמורה, שלא נאמר בכתוב אלא בהמה. ואין קודשי גויים עושין תמורה מן התורה, אבל מדרבנן גוי שהמיר מומר. והכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים, לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר, וסופג את הארבעים.
ומה שאמרו כיצד דין התמורה לקרב.
ודין ולדותיה וולדי ולדות.
ויתר פרטיה, מבוארין במסכת תמורה
[ה' תמורה פ''א].
והעובר עליה והמיר, ולא נהג קדושה בשתי הבהמות, כלומר, בראשונה ובתמורתה, ביטל עשה, מלבד העונש שיש בדבר שמועל בקודש.
המצווה בכל הספרים
