מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



שעד. מצות גידול שער נזיר - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנצטוה הנזיר, והוא האדם שהפריש עצמו מן היין, לגדל שער ראשו כל ימי הזירו להשם שנאמר (במדבר ו ה) גדל פרע שער ראשו. ולשון מכלתא גדל פרע מצות עשה, ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר תער לא יעבר על ראשו.

משורשי המצוה
הקדמה כבר כתבתי בפתיחת הספר בהקדמה, כי בהיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא בריה משותפת מחומר ושכל, וזהו האדם, היה דבר ראוי ומחוייב כדי להיות קלוסו ברוך הוא עולה יפה מבריותיו, שעם בריה זו לא יחסר מעולמו כל האפשרות שיש בדעתנו להשיג וכו', כמו שכתבתי שם. ואין ספק, כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שכלנו לשכון בתוך החומר בעל התאוות והחטאים, ראוי היה שכלנו לעמוד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלהים הנצבים עליו. ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכון בתי חומר.

ואחר שנשתעבד לזה. מוכרח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים. ולהשתדל בצורכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בנין הבית עציו ואבניו ויסודותיו, מבלתי שישגיח האדם עליו. ואם כן אחרי היות כוונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו, בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החומר וישים מגמתו לעבודת קונו אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עוון אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו, וכדאמר רבי יוסי במסכת תענית פרק שלישי (כ ב, ב) שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, ופריש רב יהודה בשם רב טעמיה דרבי יוסי, משום דכתיב (בראשית, ב ז), ויהי האדם לנפש חיה, אמרה תורה נשמה שנתתי בך החיה. ועל זה אמר המלך החכם (קהלת ז טז) אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. וזו היא קדושת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החומר (ד, ב).
אמר רבי שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא פעם אחת בא אדם אחד לפני מן הדרום, ראיתיו יפה עינים וטוב ראי וקוצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה [הנאה]? אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: בני, כמותך ירבו נודרי נזירות, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'.
ועל כן, כדי להכניע היצר, גם כן נצטוה לגלח כל שערו במלאות ימי נזרו, ולא הורשה לתקן אותם וליטול מהם קצת, כדי שלא ישוב יצרו עליו כאשר בתחילה, אבל נתחייב לגלחם מכל וכל, כי אין ספק שהשיער הגדול ביותר או הגילוח הגמור יפסיד תואר האדם.

ואל תתפשני בטעם זה שכתבתי, ממה שאמרו זכרונם לברכה (שם יט, א) יביא כפרה על עצמו על שציער עצמו מן היין, כי גם זה יתכן על טעמנו: כי אחר שאמרתי שאין רשות נתונה לאדם להשחית ביתו ולקלקל דבר בבנין אשר בנה הבונה הראשון, ראוי לו להביא כפרה על נפשו, כי אולי נטה מן הגדר המחייב עליו בעניין גופו ונשמתו, כי שמא טבעו ובנינו נכון על צד שהנזירות ענוי יותר מדאי על נפשו. וכל דרכי ה’ יתברך ישרים, וצדיקים ילכו בם.

והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב בפירושיו על דרך הפשט, בטעם החטאת שמביא הנזיר לכפרה, כי העניין הוא שצריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם, דמכיון שהיתה עליו רוח ה’ והתחיל להיות נזיר להשם, ראוי היה לעמוד כן כל ימיו. ושבעים פנים יש לתורה.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שאם נתגלח הנזיר, בין בזדון בין בשגגה ואפילו באונס, הרי זה סותר מניינו ומתחיל למנות שלושים יום, דקימא לן סתם נזירות שלושים יום, כדי שיהיה לו 'פרע'. ובמה דברים אמורים, כשנתגלח ברוב ראשו, בין בתער בין במין תער, ולא נשאר כדי לכוף ראשן לעיקרן. אבל גילח מיעוט שער ראשו, אינו סותר מניינו מפני כן, וכמו כן אינו סותר מניינו מפני שתיית היין, ואפילו שתה ממנו ימים רבים, אבל סותר הוא מניינו מפני הטומאה, כמו שמפורש בכתוב.

ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן בעניין נזירות, דכל כנויי נזירות כנזירות, כלומר, מי שהיה עילג, או מקומות שהכל עילגין, ודרכן לומר במקום נזיר, נזיק או נזיח או פזיח, ואמר אחד מלשונות אלו על עצמו, כגון שאמר אהא נזיק או נזיח או פזיח - הרי זה נזיר, שאין אומרים בנזירות שיהיו דברי פיו בכוון כלבבו כמו בשבועה, אלא מכיון שבלבבו להינזר, ואמר דברים שיש להבין בהן שיהא נזיר, אף על פי שהן מלות שאין עניין הנזירות מובן מתוכן יפה, הרי זה נזיר.
וכן מה שאמרו ש-ידות נזירות כנזירות, ומה הן הידות? כגון שאמר אהא, והיה נזיר עובר לפניו הרי זה נזיר. או שאמר אהא נאה, ותפס בשערו, הרי זה נזיר. וכן האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד, או מן התגלחת, או מן הטומאה בלבד, הרי זה נזיר גמור.
והאומר הריני נזיר על מנת שאשתה יין או אטמא למתים או אגלח, הרי זה נזיר ואסור בכולם, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל.

ונשאלים על הנזירות כדרך שנשאלין על שאר הנדרים. והאב מדיר את בנו קטן עד שלוש עשרה שנה ויום אחד בנזיר, אבל לא האם, ודבר זה קבלה. והגוים אין להם נזירות, אבל יש נזירות בעבדים ובנשים.
והבעל והאב מפר לאשה נדר נזירות כמו שאר נדרים, וכן האדון אם ירצה כופה לעבד לשתות יין ולהטמא [ה' נזירות פ''א].

ונוהגת מצוה זו
שחייב בגידול השער כל מי שנדר בנזיר, בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. שאף על פי שלמדונו זכרונם לברכה (שם יט, ב) שהנזירות נוהגת בארץ ישראל, כלומר, שחייב כל אדם להיות נוהג נזירותו בארץ ישראל כמנין הימים שנדר, ושאין עולין לו הימים לימי נדר נזרו אלא שם, בחוצה לארץ גם כן כל דקדוקי נזירות עליו. לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה, הרי זה נזיר לעולם, לפי שעכשו בעוונות אין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו.
ועוד אמרו זכרונם לברכה, שכופין אותו אם יש בנו כוח לכופו לעלות לארץ ולנהוג נזירותו שם, עד שימות או עד שיבנה בית המקדש וישלים קרבנותיו.

המצווה בכל הספרים