שפט. שלא יתעסקו הכהנים בעבודת הלוים ולא הלוים בעבודת כהנים - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא יתעסקו הלוים בעבודת הכהנים, ולא הכהנים בעסק הלוים, אלא כל אחד יעשה מלאכתו המיחדת לו, מדכתיב
(במדבר ד יט) איש איש על עבודתו ואל משאו.
ולשון המניעה שבאה בזה הוא שנאמר בלוים
(שם יח ג) אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ואחר כן שב הכתוב מדבר אל הכהנים ואמר ולא ימותו גם הם גם אתם, ירצה לומר בזה, שאתם כמו כן יכלל אתכם לאו זה, כי כמו שהלוים נמנעים ממלאכתם כך אתם נמנעים ממלאכתכם.
ולשון ספרי: "אל כלי הקודש והמזבח" - אזהרה, "ולא ימותו" - עונש, אין לי אלא הלוים שענושין ומוזהרין על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מנין
? תלמוד לומד "גם הם", ומעבודה לחברתה מנין
? תלמוד לומר "גם אתם".
ומצאנו
(ספרי כאן) שבקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדה בהגפת דלתות, אמר לו חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים. הנה התבאר שכל לוי שיעשה במקדש שלא מלאכתו המיוחדת לו חייב מיתה בידי שמים, וכמו כן הכהנים הוזהרו שלא יקרבו למלאכת הלוים. ואולם אם עברו בזה אינם במיתה, אלא במלקות.
ואמרו במכילתא אל כלי הקודש ואל המזבח לא יגשו. יכול אם נגעו יהו חייבין
? תלמוד לומר אך, משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה. אין לי אלא הלוים על ידי הכהנים, הכהנים על ידי הלוים מנין
? תלמוד לומר גם אתם. ושם נאמר הלוים על של כהנים במיתה, ואין הכהנים על של הלוים אלא בלא תעשה.
לפי שעבודת שתי כתות אלה היא עבודה יקרה ומקודשת, על כן צריכה המלאכה להשמר מאוד מן היאוש, מן העצלה והשכחה, ואין ספק, כי כל מלאכה המוטלת על שני אנשים או יותר, הפשיעה מצויה בה יותר ממלאכה המוטלת על האחד לבדו, כי הרבה פעמים יסמכו שניהם כל אחד על חברו ותתבטל המלאכה מביניהם, זה דבר ברור לכל אדם, ודרך משל אמרו זכרונם לברכה על כיוצא בזה "קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא".
מה שאמרו זכרונם לברכה
(שקלים ה, א). חמשה עשר ממונים היו במקדש, אחד על הזמנים, כלומר לכוין עת הקורבן, ומיד מזרז אותם ואומר עמדו כהנים לעבודה ולוים לדוכן וישראל לעבוד, וכיון ששומעין קולו באים כל אחד למלאכתו.
וכהנים ולוים ידועים היו עובדים שם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה
(תענית כז, א) כי משה ושמואל הרואה ודוד המלך חלקום לארבע ועשרים משמרות, כדאיתא בתענית
(שם), ועובד כל משמר שבת אחת, וחוזרין חלילה, וכל אנשי המשמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות, וכל יום מימי השבת עובדין בו אנשים ידועים, וראשי האבות מחלקין להם אנשים ידועים איש איש על עבודתו, ולא היו רשאים לסיע זה את זה, וכן הלוים לא היו רשאים לסייע המשורר לשוער, ולא השוער למשורר.
ומאלו החמשה עשר ממונים שזכרנו, הראשון כבר אמרנו שהיה ממונה על הזמנים, והשני היה ממנה על נעילת שערים, שלישי על השומרים, רביעי על המשוררים, וכו'. כמו שבא במשנה.
ויתר פרטיה במקומות בסדר קדשים ובספרי ובמכילתא כמו שאמרנו למעלה
[ה' כלי המקדש פ''ג].
ולוי העובר על זה ועשה במקדש במלאכת כהן או אפילו במלאכת חברו הלוי חייב מיתה בידי שמים, וכן כהן שעבר ועשה במלאכת הלוי עבר על לאו, אבל אינו חייב מיתה, כמו שאמרנו למעלה. ומן הדומה, כי הכהן שסייע במלאכת חברו הכהן גם כן במיתה.
המצווה בכל הספרים
