ת. מצות דיני נחלות - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנצטוינו בדיני נחלות, כלומר שמצוה עלינו לעשות ולדון בעניין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שנאמר (במדבר כז ח ט) כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת וגו'. וסוף הפרשה (שם יא) והיתה לבני ישראל לחקת עולם כאשר ציווה ה’ את משה.
ואל תחשוב שאמרו בזה שהמצוה היא שנעשה בעניין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שירצה לומר שיהיה האדם מצוה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים, כי האל ברוך הוא לא רצה להוציא נכסי האדם מרשותו שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו, כמו שיחשבו חכמי האומות, אבל הודיענו שזכות היורש קשורה בנכסי מורישו, ובהסתלק כוח המוריש מן הנכסים במותו מיד נופלת עליהם זכות היורש, כעניין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק.
ורבותנו זכרונם לברכה יקראו לזכות החזקה שיש ליורש בנכסי מורישו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות (ב''ב קטו ב) נחלה ממשמשת והולכת, כלומר, שזכות היורש במוריש כאלו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על השני.

ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם קכו, ב) שאם ציווה ואמר המוריש 'אל יירשני בני', או 'בני פלוני לא יירש עם אחיו', או 'בתי תירשני במקום שיש בן', וכיוצא בדברים האלה אין בדבריו ממש, שאין בידו לעקור דבר האל שאמר שיירש היורש מורישו. ואף על פי שאמרנו שנכסיו בידיו לכל חפציו, העניין הוא לומר שיכל לתנם לכל מי שירצה ולעשות בהם כל חפצת נפשו ואפילו לאבדם בכל לשון, חוץ מזה של ירושה, לפי שזה הדיבור הוא כנגד דיבורו של מקום וגזרתו, כי הוא אמר יירש היורש, ועל כן אין כוח ביד אדם לומר לא יירש.

והינו מתניתין דיש נוחלין (שם קל א) האומר איש פלוני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכן האומר פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קימים, ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קימים, פירוש: אם אמר על בן בין הבנים או על בת בין הבנות שיירשנו אחד מהם לבדו דבריו קימים, ודריש ליה בגמרא מדכתיב (דברים כא טז) והיה ביום הנחילו את בניו, שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל מי שירצה מן הראויין לירש.
ונפסקה שם הלכה בזה כרבי יוחנן לגבי פשוטין, אבל לא לגבי בכור, שאין כוח באב לעקור ירושה מן הבכור בעניין זה.

ועוד אמרו שם (קכו, ב) המחלק נכסיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשוה להם את הבכור, דבריו קימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. כתב בין בתחלת דבריו, בין באמצע דבריו, בין בסוף, משום מתנה דבריו קימין.
ולפי הדומה, אף על פי שאין ממש בדברי האומר לשון ירושה, ומעשיו אינם כלום, כך מפורש במתניתין, בצוותו כן הוא מבטל מצות עשה זה של ירושה, משום דעבר אהרמנא דמלכא. וכן אם שמא אחר מותו קימו בית דין את דבריו אלה, יש עליהם גם כן עון בטול מצות עשה זה, מלבד עונש לאו דלא תטה משפט.

ולפי הנראה מדברי הרמב''ם זכרונו לברכה, שכל עיקר האזהרה איננה רק על הבית דין שדנו בעניין הנחלה כן, וזהו לשונו שכתב הוא, מצוה לדון בדין הנחלה, וכמו שבאר העניין במצות הפרת נדרים שלפניו.

משורשי המצוה
כדי שידע האדם ויתבונן, כי העולם ביד אדון משגיח על כל בריותיו, וברצונו וחפצו הטוב, זוכה כל אחד ואחד מבני העולם בחלק הנכסים שהוא משיג בעולמו, ומתנתו ברוך הוא מבורכת, שתמשך לעולם לאשר יתננה לו, אם לא כי מחטא הקדמוני נקנסה מיתה בעולם, ומפני סלוק גופו אינו בדין להיות הפסק למתנת האל המבורכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או בתו.
ואם הוא בעונו ימות, ובנים לא יהיו לו, ראויה ברכת ה’ שתשוב אל הקרוב אליו, כי זאת הברכה שזכה בה זה: או זכותו גרמה לו, או זכות אבותיו, או עם הקרובים לו יותר למד כישרון המעשה שזכה עמו לנכסים. ולכן בהסתלק הוא וזרעו מהן בחטאו, ראויים הקרובים שסיעו אותו לזכות, להיות קודמין בהם לכל אדם.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה במתניתין דיש נוחלין (שם קטו א) סדר נחלות כך הוא: איש כי ימות וגו' הבן קודם לבת, וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת, הבת קודמת לאחין, וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחים. האחים או האחיות במקום שאין אחים קודמין לאחי האב, ואחי אביו, או אחיות אביו במקום שאין אחים לאב קודמין לשאר קרובים. זה הכלל, כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי ירכו, ועל הדרך הזה שאמרנו הולך ועולה עד ראש הדורות, לפיכך אין לך אחד מישראל שאין לו יורש.

ומה שאמרו שם (קח א), שאין האם יורשת בניה, ודבר זה קבלה, והאחים מן האם אינם יורשין זה את זה, דמשפחת אם אינה קרויה משפחה, וכן ממזר או אח ממזר הרי זה יורש כשאר הבנים (רמב''ם נחלות א ו ז), ואפילו בן ממזר שהמיר דת יורש הוא, אבל בן שפחה ונכרית אינו יורש ואינו כבן לשום דבר. וחכמים תקנו שיהא האדם יורש את אשתו מן הנשואין וסמכו הדבר מן הכתוב.

[דין בכור לירושה ולהכרה]
וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה ומכלל זה הדין של נחלות בלי ספק, היות הבכור נוטל פי שנים, שזו היא מכלל מצות הנחלות. ופי שנים פירושו, שני חלקים, כלומר, שאם היו שני אחין עושין מן הממון שלושה חלקים, והבכור נוטל השנים, ואם היו שלושה עושין ממנו ארבעה חלקים ונוטל השנים, ועל הדרך הזה לעולם.

ואין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסים המוחזקים לאביו (רמב''ם שם ג א), כלומר, שבאו ברשות אביו בחייו, אבל לא בראויים לבוא אל אביו, שנאמר (דברים כא יז) בכל אשר ימצא לו. כיצד? אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו אין הבכור נוטל באותה ירושה פי שנים, וכן (שם קכה, ב) אם היה לאביהם חוב שחייבים לו, ואפילו בשטר, או אפילו היתה לו ספינה בים אין לבכור בזה פי שנים, שאין זה מצוי לאביו. וכן מטעם זה, אין הבכור נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביו, כגון שחת שנעשה דגן, והאילנות שהוציאו פרותיהן, שכל זה לא היה מצוי לאביו בימיו, אבל אילן קטן שנעשה גדול שלא מחמת הוצאה, אלא מעצמו גדל אחר מיתת אביו קודם חלוקה, הבכור נוטל בזה פי שנים, דמצוי לאביו נקרא, מכיון שלא נשתנה עניינו.

והאב נאמן לומר (קדושין עד, א) זה בני בכורי, ונאמן לומר זהו בני או זה אינו בני, שהתורה האמינתו בזה, דכתיב כי את הבכור וגו' יכיר, ודרשו זכרונם לברכה (ב''ב קכז ב) יכירנו לאחרים, ואפילו היה אחד מוחזק שהוא בן ראובן, ואמר ראובן שאינו בנו, נאמן עליו ולא יירשנו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (נחלות ד, ב) ויראה לי שאפילו היו לבן בנים, אף על פי שאינו נאמן עליו לומר אינו בנו לעניין יחוס, ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו, נאמן הוא לעניין ירושה ולא יירשנו.

[תנאים בהורשה]
ומה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ב קכט, ב) גם כן בעניין זה שהאומר לאדם נכסי לך ואחריך לפלוני, אם הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, דמכיון שזכה בנכסים והוא הראוי לירש אותם, אין לירושה הפסק עוד מפני תנאו של מוריש.

ועם הפירושים הטובים והסברא ההוגנת למדנו בפרק יש נוחלין (שם קכה, ב), שאפילו אמר לו בלשון מעכשו, וכגון שאמר לו נכסי לך, ומעכשו אחריך לפלוני, אף על פי כן אין לשני במקום ראשון כלום, מכיון שהראשון ראוי לירשו. אבל אם אין ראשון ראוי לירשו, ואמר לו מעכשו אחריך לפלוני זכה השני בגוף הנכסים, והראשון יאכל הפרות לבד כל ימי חייו, ואם לא אמר לו מעכשו (שם קלז, א) אלא נכסי לך ואחריך לפלוני, לא קנה שני אלא מה שישאר לראשון (רמב''ם זכיה ומתנות יב ט), ואם מכרן ראשון אין כוח בשני להוציאם מיד לוקח לעולם, שבחזקת הראשון עומדין כל ימי חייו לכל חפציו, בין למכרם בין לתתם במתנה לכל מי שירצה.

וכל כך הם נכסים אלו בחזקתו של ראשון, שאם אמר הנותן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, אם מת שני בחיי ראשון, אמרו זכרונם לברכה בגמרא (שם קכט ב) שיחזרו הנכסים ליורשי ראשון, לפי שהנותן לא שיר כלום במתנתו של ראשון, אלא שינתנו הנכסים אחריו לשני, ומיד השני ומכוחו יבואו לשלישי, ומכיון שהשני מת ואי אפשר לשלישי עוד שיזכה בהן מכח השני כמו שאמר הנותן, ישארו הנכסים ביד מי שהן ברשותו לו וליורשיו לעולם.

והוא הדין שיש לנו לדון על הדרך שאמרנו היכא שאמר הנותן מתנתו בלשון אם, כגון שאמר נכסי לפלוני ואם מת ינתנו לפלוני, שאין אנו באים לדון כן מטעם לשון אחריך, אלא טעם הדבר מפני שאנו אומרים כי הראשון זוכה בגופן של נכסים ובפרותיהן, ולעולם מחזקין בידו עד שנוכל להוציאן ממנו בראיה חזקה. אבל היכא שכתב נותן נכסי לך, ואחריך לי או ליורשי, אף על פי שלא הזכיר לשון מעכשו בשיור זה, יש לנו לדון שאם מת מקבל מתנה שיחזר הנכסים לנותן או ליורשיו, ואפילו ירד ומכר המקבל מתנה, הנותן מוציאם מיד לוקח לכשימות מקבל מתנה, שכן אמרו חכמים בזה (שם קלז, ב) שכל המשיר לעצמו או ליורשיו אינו אלא כמפרש מתנה זו תהיה לך לאכילת פרות כל ימי חייך.

וכלל הדברים שעלו בידינו בעניין זה אחר יגיעה רבה, שכל זמן שהראשון ראוי לירש, מכיון שאמר לו המוריש נכסי לך אין בידו עוד לתתם לאחר ואפילו ליורשו, אחר שמיד נכנסו הנכסים בחזקת יורש, ואינו אחר כן אלא כמתנה תנאים בנכסי אדם אחר, וכעניין הנאמר בעניין זה בגמרא (שם קלג, א) הוא סבר יש לה הפסק, כלומר לירשה ורחמנא אמר אין לה הפסק.

וגדולה מזאת למדונו מורינו ישמרם אל בראיות חזקות וברורות, שאפילו האומר למי שראוי לירשו נכסי לך ואחריך להקדש, או אפילו אמר ומעכשו אחריך להקדש, שהיורש זוכה בנכסים ויש לו למכרן ולעשות בהן כל חפצת נפשו, ואין כוח בהקדש לעולם להוציאן מיד לוקח או מקבל מתנה מן הטעם שכתבנו, ומכיון שאמר המוריש לירשו נכסי לך זכה בנכסים, ואין בידו להקדיש אותן עוד, אלא הרי הוא כמקדיש נכסי אחרים.

ומה שיש לעין בעניין זה, שנראה בתחילת העיון קשיא, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין כח, ב) אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ועוד דברים אחרים, כבר נשאנו ונתנו בהן ודקדקנו את כולן יפה, ועלה העניין מבורר כמו שכתבנו, יארך העניין אם באתי לכתוב הכל, ולא ממלאכת ספרי הוא.
ואם תזכה בני ותפירוש מכמורת בים הגמרא היא תעלה לך הכל.
ויתר פרטי המצוה, מבוארים בבבא בתרא פרק יש נוחלין [ח''מ סי' רעו].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר על זה וצוה בין בריא בין שכיב מרע, שלא יירשנו הראוי לירשו ביטל עשה זה, והוא שצוה כן בלשון ירושה, כמו שאמרנו, ואף על פי שאין בדבריו ממש כמו שכתבנו למעלה בתחילת העניין.

והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב, כי הרמב''ם זכרונו לברכה חיסר במקום זה שתי מצות: אחת מצות עשה, ואחת לא תעשה, ושתיהן בבכור, שהאדם מצוה להכיר הבכור במתת פי שנים לו, וזאת היא מצות עשה על האב, שלא חשב אותה הרמב''ם זכרונו לברכה במניינו, וכמו כן מוזהר עליו מהעביר הבכורה ממנו, ועל זה נאמר (דברים כ טז) לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו', וזאת האזהרה גם כן לא חשב אותה הרב הנזכר, אלא שכלל הכל במצות דין הנחלות.

המצווה בכל הספרים