מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



תנא. מצות שחיטה - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שכל מי שירצה לאכול בשר שישחט אותם תחילה כראוי, ולא יהיה לו היתר אלא בזביחה, ועל זה נאמר (דברים יב כא) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך וגו'.

ולשון ספרי מה מוקדשים בשחיטה, אף חולין בשחיטה. 'כאשר צויתיך' - מלמד שנצטוה משה רבנו על הושט ועל הגרגרת, ועל רוב אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה, פירוש, לא שיהיה כן במשמע הכתוב, אלא שהצווי הזה באה הקבלה עליו שהיה כן שנצטוה בכל עניין השחיטה, כמו שידוע לנו בסכין. ושיעור מקום השחיטה בושט ובקנה ושאר הענינים.

ואף על פי שלא הזכיר הכתוב רק בקר וצאן, ידענו שהחיה בכלל בהמה, שהכתוב הקישן. דכתיב בפסולי המקדשים (שם כ ב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. והעוף גם כן צריך שחיטה (שם כז, א) דאתקש לבהמה, דכתיב (ויקרא יא מו) זאת תורת הבהמה והעוף. אלא שחכמים דקדקו, והקבלה שמסיעתם, דמכיון שהטילו הכתוב לעוף בין בהמה שצריכה שחיטה, לדגים שאין בהם שחיטה, דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים - שבשחיטת סימן אחד די לך.

ומהיכן למדו לומר שאין שחיטה בדגים? דכתיב בהו (במדבר יא כב) אם את כל דגי הים יאסף להם. באסיפה בעלמא, בין שהם נאספין חיים או אפילו מתים.
וכן כל מין חגב אין לו שחיטה (כריתות כא ב), שבהן כתוב גם כן לשון אסיפה כמו בדגים, דכתיב אסף החסיל. (ישעיה לג, ד) ועוד דבתר דגים אדכרינהו קרא בסוף סדר ביום השמיני, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, אלו דגים, ולכל נפש השורצת על הארץ, אלו חגבים, ועוד דקשקשין אית להו בגופן כדגים.

כבר כתבתי בסוף סדר צו באיסור דם (מצוה קמח), ובראש אחרי מות מצוה דכסוי הדם (מצוה קפז), בעניין ההרחקה שהרחיקה ממנו התורה דם כל בשר מה שידעתי.
ואומר גם כן על צד הפשט, כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף, ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו, ולא נאכל הנפש עם הבשר.

ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק, כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו לזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן חינם. וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים בבבא מציעא (לב, א) ושבת (קכח, ב) אם הוא באיסור דאורייתא, והעלו לפי הדומה שאיסור דאורייתא הוא.

מדיני המצוה
[חמשת הדברים הפוסלים את השחיטה]
מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ט, ב) שחמשה דברים הם שמפסידין השחיטה אם ארע אחד מהן בשחיטה, ואלו הן שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור.
עניין השהיה הוא כגון אחר שהתחיל לשחט הושט וקודם שנשחט רובו פסק מלשחט, אם שהה בהפסקה זו כשיעור שחיטה אחרת שחיטתו פסולה. פירוש כדי שחיטת העור והסימנים של בהמה אחרת כמותה, וכדי שחיטת בהמה דקה לעוף.
ויש מחמירין, שאין השיעור אלא כדי שחיטת רוב הסימנים בבהמה ורוב אחד בעוף, אבל השוחט בסכין רעה (דהינו קהה) אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה, זולתי אם הוליך והביא אותו אחר ששחט בבהמה רוב סימן אחד לבד, שאם באותו המעוט הנשאר ממנו הוליך והביא סכין רעה כשיעור שהיה שחיטתו פסולה.

ועניין הדרסה הוא מי שדרס הסכין בעת השחיטה כמו שחותכין הצנון, כלומד, שלא הוליך והביא הסכין בעניין זה שחיטתו פסולה.

ועניין חלדה הוא שקבלנו, שבשעה ששוחטין, צריך לעמוד הסכין מגולה, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם ל, ב) שאם הטמין הסכין תחת סימן האחד ושחט השני (שם הל' ט י), או אפילו טמן אותו תחת העור ושחט הסימנין, או אפילו תחת הצמר המסבך, או אפילו תחת מטלית דבוקה הרבה בצואר השחיטה פסולה. אבל אם אינה דבוקה הרבה אינה נפסלת בכך.

ועניין הגרמה הוא שקבלנו, שאף על פי שהשחיטה הוא מן הצואר גבולים ידועים הם בצואר, שהשחיטה כשרה בהן, ולא למטה מאותו גבול ולא למעלה. וגבול מקום השחיטה בקנה, הוא משפוי כובע ולמטה (שם יט, א) עד ראש הכנפים הקטנים של ראה, לא עד עקרן של כנפים שמחברים בראה, אלא עד ראשן.
ושיעור זה הוא כל מקום מן הצואר שהבהמה פושטת אותו בשעה שהיא רועה כדרכה בלא אונס, ובושט (שם מד א) מניח למעלה כדי תפיסת יד, ולמטה, שעורו עד המקום שהושט משעיר, כלומר, שעומד שם פרצות פרצות כדמות הכרס, ופירוש תפיסת יד, יש אומרים שהוא כדי שלוש אצבעות, ויש אומרים כדי שיתפס בשתי אצבעות משני צדי הצואר, וזהו שיעור רחב אצבע. ושיעור זה הוא בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו וקטנו.
ואמרו בגמרא (שם יט א), שמי שהתחיל לשחט במקום שחיטה בקנה, ושחט שליש ואחר כך הוציא הסכין ממקום השחיטה, דהינו למעלה משפוי כובע, וחתך בו שליש, ואחר כן חזר הסכין במקום השחיטה ושחט בו שליש, שזו השחיטה, פסולה, דלעולם בעינן כדין זה של הגרמה, שיהא רוב מיתת הבהמה בשחיטה, ובשעת יציאת החיות ממנה דהינו שליש אמצעי, שיהיה אז רובו בשחיטה, כל שהיא כן כשרה, בעניין אחר פסולה.
ועניין זה של הגרמה, אינו נמצא כי אם בקנה ולמעלה סמוך לשפוי כובע, דאילו למטה סמוך לכנפי ראה נקובתה שם במשהו ולא שיך בה דין הגרים שליש כלל. וכן בושט בין למעלה בין למטה נקובתו במשהו ולא שיך ביה דין הגרים שליש כלל.

כל מי שאינו בקי בארבעה דברים אלה שהן פוסלין השחיטה אינו רשאי לשחוט, ואם שחט אסור לאכול משחיטתו, ואפילו אם אחר ששחט שאלו אותו אם נזהר בהן ואמר הן הן, אין ממש בדבריו, דמכיון שלא ידע אותן מתחלה, שמא פשע בהן ואינו זכור כלל.

ומלבד ארבעה דברים אלו שזכרנו שצריך כל שוחט לדעת חייבונו חכמים עוד לדעת דבר חמישי, ואף על פי שאינו מהלכות שחיטה, מפני שעניין זה תמיד יבוא בשעת שחיטה והבהמה נעשית נבילה בדבר, ואם לא ידע אותו השוחט יאכיל נבילות לכל, ולפיכך אמרו גם כן בזה, כל טבח שאינו יודע אותו אסור לאכול משחיטתו, והוא האיסור הנקרא עיקור, ועניינו הוא שנעקרו הקנה והושט שניהם או אחד מהם ממקום חיבורן שהן מחוברין בלחי ובבשר שעליו ונעקרו משם לגמרי, או אפילו לא נעקרו לגמרי אלא שנדלדלו רבם הרי זו אסורה.
והוא דאיפרוק אפרוקי (חולין מד, א), כלומר, כשאנו אוסרין אותה כשנדלדלו רובן, כלומר, שיהיה הדלדול כאן וכאן, דכל שהוא כעניין זה אפילו מה שמחובר מהן אינו חיבור יפה, והרי הן נחשבים כעקורים לגמרי, אבל אם נדלדל הסימן בצד אחד, כלומר, שנפסק ונעקר מן הלחי במקום אחד לבד, אפילו נעקר ממנו רובו, כיון שהעיקור אינו אלא במקום אחד, אף על פי שהוא ברוב הסימן ולא נשאר ממנו אלא המיעוט מחובר חיבור קיים - אותו מיעוט מציל, וכשרה, וכל שכן שנכשיר אותו היכן שהסימן כולו מחובר אל הבשר שבלחי, ואף על פי שנגמם הלחי וניטל לגמרי ממקום חיבורו בראש, חיבור הבשר עם הסימן מציל.
נמצא, שהעיקור אוסר, הוא כשנעקרו הסימנים בהרבה מקומות הנה והנה ברובן, אבל בכל עניין, במקום אחד אין איסור העיקור אוסר. ועיקור זה שאמרנו, אינו עושה הבהמה טרפה, אבל כך למדנו מפי השמועה, שסימנין עקורים אינם בני שחיטה, כלומר שמצות השחיטה לא היתה בסימנין שהן עקורים. ולפיכך, השוחט בסימנין עקורים הרי הוא כאלו לא שחט, וכאלו שמתה הבהמה מאליה שהיא נבלה.
ועוף אף על פי שהכשרו בסימן אחד כמו שאמרנו, כל זמן שנעקר האחד קודם ששחט האחר אין השחיטה מתירה אותו ואסור, כך למדנו מפי השמועה.

אלו חמשה הלכות שזכרתי, שהן שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועקור, צריך כל אחד מישראל לידע אותם להיות בקי בהן קודם שישחט, וכל שאינו בקי בהם ושחט אסור לאכול משחיטתו, ואפילו נשאל אחרי כן ואמר ברי לי ששחטתי כראוי אין שומעין לו כלל.

[בדיקת הסכין לשחיטה]
וגם כן צריך לדעת כל הרוצה לשחוט, עניין בדיקת הסכין שהצריכו חכמים לבדוק אותו עם הציפורן ועם הבשר ובשלוש רוחותיה של סכין, ואם נרגיש בו פגימה אפילו כל שהיא השחיטה אסורה.
ומותר לשחוט בכל דבר שחותך יפה ואין בו פגימה כלל, ואם נמצאת הסכין פגומה אחר השחיטה, נאמר שבעור נפגמה, והסימנין נשחטו בסכין פגום, וזה נאמר היכא שלא נשברו עצמות באותו סכין אחר שחיטה, כלומר, שלא נגע הסכין בדבר שאפשר לו שיפגם בו, אבל אם ידענו בודאי שנגע בסכין אחר שחיטה בדבר שאפשר לו להפגם בו, תלינן פגימתו באותו דבר, וכל זמן שיסתפק לנו אם נגע בדבר הפוגם אותו אם לאו תלינן בעור, זהו הנראה יפה בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בעניין זה בריש פרק קמא דחולין (שם י, א).

ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ג, ב) שכל המצוי אצל שחיטה מחזיקין אותו שהוא מומחה, ואפילו הוא בפנינו אין אנו צריכין לבדקו, דסמכינן אחזקתיה. ומן המפרשים שאמרו, שאם ישנו לפנינו בודקין אותו.
ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת חולין בשני פרקים ראשונים [י''ד מסי' א' עד כח].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
שאף הנקבות מוזהרות שלא לאכול מבהמה חיה ועוף אלא אחר שחיטה הראויה, ורשות יש להן לשחוט ושחיטתן כשרה לכל אדם, אם יודעות הלכות שחיטה ובקיאות בהן. ואפילו שחיטת הקטנים, אמרו חכמים שכשרה כל זמן שאדם גדול ובקי בהלכות שחיטה רואה אותן שוחטין כראוי, אבל הזהירונו חכמים (שם יב, א) שלא נמסור להם לשחוט לכתחילה, לפי שהם מועדים לקלקל מפני מעוט דעתם, וימצא הפסד בדבר.

והעובר על זה ולא נזהר מלאכול בשר בהמה חיה או עוף שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או שנשחטה גם כן בסכין שאינו בדוק ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו דלא תאכלו כל נבלה, ולוקה באכילת כזית מהן, כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת ה’ (מצוה תעב).

[הגדרת נבילה וטריפה]
וכן אמרו זכרונם לברכה בפרק שני דחולין (לב, א) כל שנפסלה בשחיטתה נבלה. כלומר כל זמן שנפסלה הבהמה במקום שחיטתה, דהינו הסימנין, כגון שארע בהן אחד מן החמשה פסולין שזכרנו, או ששחטן בסכין שאינו בדוק הרי זו נקראת נבלה.
וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה להפסל הרי זו טריפה, כלומר, אם לא ארע שום פסול בעניין השחיטה, בבדיקת הסכין, ובסימנין, אלא שדבר אחר גורם לה להפסל, כגון שנטרפה באחד משמונה עשרה טרפיות הידועים שזכרתי למעלה (מצוה עג) הרי זו נקראת טרפה, כלומר, ולוקין על זו משום טרפה. ואף על פי שבשניהם מלקות איכא. נפקא לן מניה לעניין התראה.
וזה ששנינו כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, אין העניין שעיקר הנבלה הנזכרת בכתוב תהיה המתנבלת בשחיטתה, דודאי נבלה סתם תקרא בהמה שמתה מאליה מחמת חולי או באיזה עניין שתמות. אבל בעל המשנה בא ללמד, שכל שלא נשחטה כראוי, כמתה מאליה היא חשובה.

המצווה בכל הספרים