תפו. שלא להותיר מקורבן חגיגה עד יום שלישי - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא להותיר דבר מבשר חגיגת ארבעה עשר עד יום השלישי, והוא הקורבן הבא עם הפסח להגדיל השמחה, אלא יאכל כולו בתוך שני הימים, שהם ארבעה עשר וחמשה עשר, ועל זה נאמר
(דברים טז ד) ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר. ובא הפירוש המקובל על זה
(פסחים עא, א) שבחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר, שזמן אכילתו עד שני ימים, ועל זאת החגיגה אמר הכתוב
(שם ב) וזבחת פסח לה’ אלהיך צאן ובקר. כלומר, שיביא עם הפסח קורבן אחר לחגיגה, כלומר, להרבות השמחה.
היסוד הקבוע לנו במצות עניין הפסח שהיא מצוה ליסוד חזק בתורתנו, ועל כן נצטוינו לעשות יום שחיטתו יום שמחה, ואין שמחה שלמה לבני אדם, רק בריבוי בשר, וזהו שנצטוינו שלא להותיר כלל מכל בשר הנשחט לכבוד שמחת הפסח עד יום השלישי, אלא יאכל כולו ביומו להרבות בו גילה ושובע שמחות, וזה נאמר בכאן מלבד הטעם הכתוב בנותר בסדר צו
(מצוה קמג) שנותן טעם לשבח בכל איסור הנותרות.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(שם ע, א) שחגיגת ארבעה עשר אין אדם יוצא בה ידי חובתו מחיוב חגיגת המועד, שהיא מצות עשה גם כן, כמו שכתוב במשפטים במצות לחג ברגלים
(מצוה פח), אבל יוצא בה ידי חובתו מחיוב שמחת המועד שהוא מצות עשה גם כן, כמו שכתבנו בסדר זה
(מצוה תפח), לפי שעניין חיוב השמחה אינו אלא להרבות בשר לשמח, והרי יש בשר, ומזה הטעם אמרו זכרונם לברכה
(חגיגה ז, ב) שיוצאין ידי שלמי שמחה אפילו בנדר או נדבה של שלמים, ואף על פי ששחטן קודם הרגל, ובלבד שיאכל מהן ברגל, ששלמי שמחה אין צריך לשחוט בשעת שמחה, וגם כן אין אדם צריך לשוחטן לשם שלמי שמחה, שאין עיקר המצוה, רק להרבות השמחה בבשר, כמו שאמרנו.
ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת חגיגה ובמקומות ממסכת פסחים.
שאפילו הנשים חייבות בשלמי שמחה, אף על פי שהזמן גרמא, כמו שהן חייבות בשביתה בו. והעובר על זה והותיר כלום מחגיגה זו ליום השלישי, חייב לשרוף אותו באש, כמו שהדין בנותר, ולפיכך אין חיוב מלקות בלאו זה, אחר שהוא ניתק לעשה, מן הכלל הידוע לנו בזה.
המצווה בכל הספרים
