נח. מצות בית דין לדון בדין טוען ונטען - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוינו לדון בדין טוען ונטען, כלומר: שנעשה דין לכל מי שתובע את חברו בשום דבר או שהלוהו או הפקידו או גזלו או עשקו או חמסו, שנאמר
(שמות כב ח) על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה.
ובא הפירוש
(ב''ק קו, ב) על לשון זה של 'כי הוא זה', שאין נשבעין מן התורה אלא אם כן יודה הנתבע במקצת ההלואה. אבל אם יאמר 'לא היו דברים מעולם', או 'החזרתי הכל', במלוה, ואפילו בפקדון, פטור משבועה מן התורה.
וזהו שאמרו זכרונם לברכה בגמרא
(שם קז, א) דכי כתיב כי הוא זה, אמלווה הוא דכתיב, כלומר על טענת מלווה, שהיא 'פרעתיך' או 'לא היו דברים מעולם'. אבל על טענת שומרים, שהיא טענת אונס או גניבה, אפילו אם לא יודה מקצת אלא יאמר הכל נאנס, חייב לישבע. ובפסוק זה נכללו כל התביעות שבין בני אדם שיכנס ביניהם ההודאה וההכחשה.
כגון מודה במקצת שנשבע מדאורייתא. פירוש,
(שבועות לט, ב) מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין כסף, דפחות מכן אינו נשבע דאורייתא, אלא אם כן עד מעיד כנגדו שנשבע אפילו כשכופר בפחות משתי מעין. אבל בפחות מפרוטה אינו נשבע לעולם, אלא אם כן טענו כלים, שבכלים אפילו טענו שני מחטין, והודה באחת וכפר באחת - נשבע.
וכשנשבע בהודאת מקצת כשטענו בדבר שבמידה או מנין או משקל,
ודין כופר בכל, והודאה ממין הטענה, והודאת בעל דין, ודיני שומרים, ומחוייב שבועה דאורייתא או דרבנן, ודיני נשבע ונפטר, ונשבע ונוטל,
ודין חשוד על השבועה, והפוכי השבועה, ובאיזו עבירה נעשה חשוד, ואי זו תשובה יוציאנו מן החשד, ומי שלא נודע שהוא חשוד וזכה בממון בשבועתו ואחר כך באו עדים שחשוד היה שחייב להחזיר הממון. ומחוייב
(ב''ב לד, א) שבועה שאינו יכול לישבע מה דינו, ודיני
(כתובות יב, א) מגו, ודיני
(ב''ק קיח, א) ברי ושמא, ודיני
(שבועות מה, א) גלגול שבועה בין ברי על ברי או על שמא. ואפילו שמא על שמא, בכל עניין שבועה מגלגלין, ובכל עניין שבועה יש גלגול בין דאורייתא או דרבנן, ואפילו שהיא תקנת אחרונים. ודיני
(שם לא, ב) הטענות שאנו דנים הנתבע כמשיב אבידה, והדברים שאין נשבעין עליהם דין תורה, ופרות שהגיעו לכתפים אם דינן כקרקע לעניין שבועה, והאומר לחברו שטר בידך וזכות יש לי בו, אם כופין אותו להוציאו,
ודין הבא ליפרע שלא בפני המלוה,
ודין מלוה על המשכון ואבד המשכון אם חולקין זה על זה במנין מעות המלוה,
ודין המלוה בישוב ורצה לפרעו במדבר,
ודין לווה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרעו כולו,
ודין לוה מודה בשטר שכתבו וטוען שפרעו אם צריך לקימו המלוה,
ודין
(כתובות פה, א) שטר שלוה בו ופרעו,
ודין שולח מנה ביד שליח למי שנתחייב לו ובא לחזור בו,
ודין טענת פרוע בשטר שביד שליש,
ודין
(שם קי, ב) שטר שאין בו מקום או זמן אם כשר,
ודין
(ב''מ טו, ב) אחריות טעות סופר בכל השטרות חוץ משטרי מתנה,
ודין משעבד מטלטלין שלו, והעושה
(גיטין מא, א) שדהו או עבדו אפותיקי סתם או מפורש,
ודין
(שם מח, ב) טריפת שבח ופרות בין בנגזל בין בבעל חוב,
ודין מי שאבד שטרו או נמחק,
ודין מי נותן שכר כתיבת השטר,
ודין
(ב''מ לה, א) שומא דהדרא לעולם, אלא אם כן זבנה אורתה או יהבה במתנה,
ודין הדברים שאין שבועה בהן אלא חרם סתם, ושאין
(שבועות לח, ב) נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, והדינין היוצאין מהן עם הגדולים, ושאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין, וקטן אפילו בפניו כאלו אינו, והסומא שהוא כבריא לכל דבר חוץ מעדות,
ודין
(שם מד, ב) חנוני על פנקסו, ומעמד
(גיטין יג, ב) שלושתן קונה והיא הלכתא בלא טעמא וכל התלוי בזה העניין.
ודיני
(ב''ק ע, א) מרשה עם מי שהרשה עליו ועם מי שהרשהו, ולשון ההרשאה שהוא דון וזכה ואפיק לנפשך,
ודין
(שבועות מא, ב) האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ודיני
(ב''מ יז, א) מי שהוחזק כפרן,
ודין
(ב''מ שם) מי שאומר לו בית דין צא תן לו ואמר פרעתי, או חייב אתה ליתן לו,
ודין האומר אל תפרעני אלא בעדים, או בפני פלוני ופלוני ואם הלכו למדינת הים מה יהיה עליו,
ודין
(שבועות מב, ב) המאמין המלוה בשטר כשני עדים אם יועילו לו עדי פרעון,
ודין
(סנהדרין כט, א) באי זה עניין יכול אדם לומר משטה הייתי בך או אין אדם יכול לומר,
ודין המוציא מחברו, והדברים שיש להן חזקה שנקרא התובען מוציא, ודיני
(ב''ב כח, א) חזקות, ודיני גביות באיזה עניין יורדין לנכסיו, ודיני
(שם קעו, ב) ערבות, ודיני
(שם לח, ב) מחאות,
ודין האנשים שאין מחזיקין עליהן ולא הם על אחר, וכל דיני
(ב''מ קח, א) מצרנות.
ויתר רובי פרטיה מבוארים בקמא, ועיקר בפרק שלישי, ובמציעא, ועיקר בפרק ראשון, ושמיני דבתרא, ובשבועות בפרק חמישי ושישי ושביעי, ובהרבה מקומות בגמרא בפזור קצת מן הדינין.
אבל לא בנקבות, שאינן דנות, אבל מכל מקום הן בתורת דינין לתשלומין ולכל דבר, אלא שיש חילוק קצת בטענות הנשואות בעניינים ידועים, כמו שמפורש במקומות שזכרנו. וגם כן נוהגת בכל מקום ובכל זמן.
ובית דין העובר עליה ולא עשה דין אם יש כוח בידו - ביטל עשה, ועונשו גדול מאוד, שגורם חורבן לארץ, שאין הארץ מתישבת אלא בדין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה
(אבות א, יח) על שלושה דברים העולם עומד, ואחד מהן הוא הדין. וזאת אחת מן המצות שנצטוו עליה כל בני העולם בכללם, לפי שאי אפשר לישוב העולם זולתה.
עניינים
המצווה בכל הספרים
