סא. מצות בית דין לדון בדין מפתה - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
לדון בדין מפתה, כלומר מי שפיתה בתולה, שנדון אותו כמשפטו הכתוב עליו בפרשה, שנאמר
(שמות כב טו) וכי יפתה איש בתולה וגו'. ועניין הפיתוי הוא, שאומר לה דברים של שקר או של אמת עד שתתרצה אליו.
(עי' רמב’’ן עה''ת שם)
ואל תתמה כאן בהיות כל כבודה בת מלך פנימה
(תהלים מה יד) נמכרת לבועל בחמשים כסף, בין עשירה, בין עניה, שאין הקנס רק דמי הנאת השכיבה בלבד, אבל מצד אחר חייב השוכב אותה לתת בושת ופגם לפי יחוסה וחשיבותה, וכל מצות ה’ יתברך אמונה.
כתב
הרמב''ם זכרונו לברכה, כל שבעיר, בחזקת פיתוי עד שיעידו עדים שהוא אונס, וכל שבשדה בחזקת אונס. ואמרו זכרונם לברכה
(כתובות לט, א) שנשואי מפתה תלויים ברצון האב והבת והמפתה. ואם כנסה, אין שם קנס.
ודין כהן גדול שפיתה או אנס,
ודין קנס בנבעלה כדרכה.
וזמן הקנס אינו אלא משלוש שנים עד שתבגר, ומה שכתב 'לאביה' - דוקא לאביה, אבל אין לה אב, אין דין קנס עליה, דפיתוי מדעתה הוא, מה שאין כן באונס, וכמו שנכתוב במקומו בעזרת השם. והנשים שאין להן קנס ועשר הן.
ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שלישי ורביעי מכתובות
(ה' נערה בתולה א)
שאין דנין דיני קנסות אלא בסמוכין. והעובר עליה ולא עשה דין זה, ביטל עשה.
המצווה בכל הספרים
