ע. לאו דברכת השם - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו ה’ לטובה, ובו נעשה אדם, והוא הדיבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה, ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת, ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפוץ בטובתינו. וכל דיבור ודיבור הגורם מניעת הטובה ממנו, יבוא כנגד חפצו ברוך הוא.
כגון מה שפרשו שאין החיוב עד שיפרש את ה’ המיוחד שהוא
(יו''ד ה''א וי''ו ה''א) או של
(אל''ף דל''ת נו''ן יו''ד) כדעת קצת מפרשים
(רמב''ם ע''ז ב ז)
ומה שאמרו
(סנהדרין נו, א) שבכל יום ויום היו שואלין את העדים בכנוי: "יכה יוסי את יוסי", נגמר הדין מוציאין כל אדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת, בפיך, והוא אומר, והדינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר אף אני כמוהו שמעתי. ואם היו עדים רבים כולם אומרין כן.
ומה שאמרו זכרונם לברכה
(נדרים פז, א) שמגדף אף על פי שחזר תוך כדי דבור נסקל, ומי שגדף ה’ בשם מעבודה זרה קנאין פוגעין בו, ואם לא פגעו בו ובא לבית דין, אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדין. והטעם שאינו נסקל, לפי שהוא בעצמו מכיר אפילו בעת הכעס שאין דבריו אלא שטות גמור, ומכל מקום פוגעין בו קנאים מאחר שהשחית והתעיב והעז פניו לדבר דברים רעים כאלה.
ומה שאמרו שכל השומע ברכת ה’ מפי ישראל חייב לקרוע. אבל השומע מן הגוי, אינו חייב לקרוע, ולא קרעו
(סנהדרין ס, א) אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה משומד היה. וכל העדים והדיינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר
(ויקרא כד יד) וסמכו כל השומעים וכו'.
ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין פרק ז.
והעובר על זה וברך ה’ בעניין שאמרנו, נסקל בארץ על פי סמוכין. ועכשיו בחוצה לארץ שאין לנו סמוכין, מרחיקין כל ישראל ממנו ומחרימין אותו.
(בטור בחו''ה סי' תכה).
המצווה בכל הספרים
