עג. שלא לאכול טריפה - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא לאכול מן הטרפה, שנאמר (שמות כב ז) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו.
ומשמעות הנגלה בכתוב זה הוא להזהירנו על בהמה שטרפה זאב או ארי בשדה, ושטרפה בעניין שהיא נטויה למות בטרף ההוא, דודאי אין במשמע שאם נגע בראש אזנה או תלש מצמרה שתקרא טרפה בכך. אלא ודאי המשמעות הנכון והקבלה מסייעת בכך, הוא שנטרפה בכדי שתמות לשעה או לזמן קרוב בשביל הטרף ההוא. ואמרו זכרונם לברכה (חולין נז ב) שזמן זה הוא שנה אחת.
ועוד יש להבין לכל מבין, כי לא תקפיד התורה כשהגיע לה טרפות זה על ידי זאב או ארי או דב, אלא שתאסור כל בהמה המוכה מכה המביאה אותה לידי מות על כל פנים, והם המכות שמנו אותן חכמים שהן ממיתות, וכמו שבא במשנה (חולין מב א) זה הכלל כל שאין כמוה חיה - טרפה. וזה שאמר הכתוב 'בשדה' - לאו דוקא, אלא שדרך הכתוב לדבר לעולם בהווה, ובשדות דרך בהמות לטרף. וכן הוא במכילתא דיבר הכתוב בהווה. וגם כן נצטרך לכתוב בשדה, כדי ללמד בו עוד דברים אחרים רבים.
כי דברי התורה נדרשין לכמה פנים, יתלבשו מבחוץ לבוש מלכות שש ומשי ורקמה טהורים, ומבפנים יש זהב ורב פנינים. ולבוש זה הפסוק הנגלה והנראה בו יותר בתחילת העיון הוא ללמוד על הטרפה לבד, כמו שכתבנו, ועל בשר מן החי שבכלל בשר טרפה הוא. ומה שבפנים כן הוא, שמלמד (חולין סח א) על כל בשר שיצא חוץ ממחיצתו שאסור ונעשה כטרפה, כגון בשר קודשים שיצא חוץ לעזרה, ובשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומה, ובשר הפסח שיצא חוץ לחבורה, וכן העובר שיצא חוץ למעי אמו.
ומשמעותו של מקרא יבוא כן, כאלו אמר ובשר בשדה טרפה הוא, כלומר בשר שיצא חוץ למחיצתו, שזהו לשון שדה, שאין לו מחיצות, טרפה הוא. וכל אלה שזכרנו יצאו חוץ למחיצתן דינן כטרפה, ומי שאכל מהן כזית, לוקה.

משורשי מצוה זו
[הקשר גוף-נפש]
לפי שהגוף כלי לנפש, ובו תעשה פעולתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, ועל כן באה בצלו לטובתה ולא לרעתה באמת, כי האל לא ירע אבל ייטיב לכל.
נמצא כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח, אשר עמו יוציא כלי למעשהו. ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכון לאחוז בו הכלים, יעשם האמן טובים. ואם לא יהיה הצבת טוב, לא יבואו לעולם הכלים מכוונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום הפסד מאיזה עניין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד.
ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האיסור בתורה בכל מאכלות האסורות. ואם יש מהן שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהם, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהן חכם יותר ממך ומהם, וכמה נסכל ונבהל מי שחשב שאין לו בדברים נזק או תועלת אלא במה שהשיג הוא.
ויש לך לדעת כי לתועלתנו לא נתגלה סיבתן ונזקן, פן יקומו אנשים מחזיקים עצמן כחכמים גדולים ויתחכמו לומר, נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני, איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן, או באיש פלוני שטבעו כן וכן, ופן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים. על כן לא נתגלה טעמן, להועיל לנו מן המכשול הזה.

וידוע הדבר מדרכי הרפואה, שבשר כל הטרפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו, מחמת שהטרפות מורה חולי בבהמה.
ואל תקשה עליך לומר מה הפסד יוכל להיות בבהמה שנטרפה מיד ונשחטה, כי לא מחכמה תקשה על זה, הלא ידעת כי לכל דבר התחלה, ואם תודה אלי כי באורך הזמן ימצא ההפסד בה מחמת הטרפות, תתחייב להודות כי ברגע הראשון התחיל ההפסד, אלא שהוא מועט בהתחלה, ואין ספק כי מן הנזק רע אפילו מעוטו.
ועוד שכל דיני התורה וכל דבר שיש לו קימא, בגדר כזה יתחייב להיות, שאם תתן דבריך לשעורין לא יתקים דבר בידך לעולם.

דיני המצוה
כגון הטרפיות שנמסרו לו למשה בסיני, והם (חולין מג א) שמונה אבות: דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, שבורה.
והדרוסה היא הטרפות החמורה מכולן, לפי שהוא מפורש בתורה. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (רמב''ם שחיטה ה ג) שכל ספק הבא לנו עליו, אסור. ובשאר הטרפיות יש בהן ספקן מותרין.
וכל אחד ואחד מאלו האבות יש לו כמה וכמה תולדות, כמו שבא פרטן בגמרא. וחשבון כלל הטרפיות שאפשר שימצאו בבהמה וחיה ועוף העולה בידינו בפרטן לפי הדומה מדברי הגמרא הם שבעים ושתים, עם טרפות אחת שיש בעוף יתר על הבהמה. ועליהן אין להוסיף ומהם אין לגרוע, לפי שכל מכה שתארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמים בדורות הראשונים והסכימו עליהם בתי דיני ישראל, אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות.
וכל אלו המכות שמנו ואמרו שהן טרפות, אף על פי שנראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אין ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר (דברים יז יא) על פי התורה. וכל אחת מן שבעים ושתים הטרפיות שאמרנו, מפורש בארוכה עם כל תנאיו במסכת חולין.

וכל טרפיות אלו שמנו חכמים בבהמה ובעוף אין אדם צריך לחזור אחריהן ולבדוק אותן טרם שיאכל בשר הבהמה והעוף, מפני שחזקתן שכשרים הם, כי רוב בעלי חיים בחזקת בריאים אנו מחזיקין אותן, זולתי באחת מהן שהצריכו חכמים לבדוק טרם שנאכל הבשר, מפני שזה הטרפות מצוי הרבה, והיא טרפות הריאה, שמצויין בה רירין הנקראים סרכות, ויש לחוש בהן שלא ימשכו קרום הריאה וינקבוהו. לפיכך צריך אדם לראות לעולם באיזה צד יהיו אותן רירין בריאה טרם שיאכל מן הבהמה, ואם ימצא אותן בעניין שאפשר כי בתנועתם ינקבו הריאה, טרפה, שאנו אומרים כל העומד לנקב על כל פנים כנקוב חשבינן ליה, וכאלו מתה היא, אחר שאי אפשר לה להנצל מן המות, וידוע הוא כי אותו החולי הגומל אותן רירין במקומות העתידין לנקב, התחלת חולי המביא לידי מות הוא, אחר שבאותן מקומות נעשו הרירין.

ואלו הן המקומות שהרירין טורפין לפי הכלל העולה בידינו מדברי הגמרא עם הפירושים הטובים:
כל מקום בעולם שהאמה סרוכה, טרפה ואינה ניתרת בבדיקה, זולתי בעניין אחד אם סרוכה לדופן ויש מכה בדופן והסירכא כולה יוצאת ממקום המכה, שבזו נאמר תבדק. ויש מתירין בלא בדיקה.
ויש מוציאין (רש''י חולין מו ב) מכלל זה אם סרוכה לאונה שבצדה מחתוך לחתוך, וכן מנהגנו היום להתיר.
כל מקום בעולם שהענוניתא דורדא שהיא מצד ימין סרוכה, טרפה. ואונות הריאה הן חמש מלבד העינוניתא, ויש מהן שלוש מצד ימין הבודק בשעה שהבהמה תלויה ברגליה כדרך שתולין אותה הטבחים, ושתים מצד שמאל. אם סרוכות או סמוכות זו אצל זו והסירכא יוצאת מחתוך לחתוך, וכן אם סרוכות אל צלעות הבהמה שהן רבוצות בתוכן, והסירכא יוצאת מגב האונות אל הצלעות ותופשת בצלעות ובבשר שבין הצלעות, וכל שכן בבשר לבד, כל זה דנין אותו להתר. אבל אם הסירכא יוצאת ביניהן מחתוך האונה לגב חברתה או מגב לגב, וכן אם יוצאת מן האונות אל הצלעות ואינה תופשת כי אם בעצמות לבד, וכן בכל מקום אחר בעולם שבבהמה שתהיינה האונות סרוכות שם או סמוכות, דנין אותו לאיסור.
והרמב''ם זכרונו לברכה (שחיטה יא ז) הוציא מכלל זה כל זמן שסרוכות לחזה ולשמנונית החזה ודן להיתר, ולא כן אנו נוהגים.
סירכא התלויה בכל מקום בין באונות בין באמה, כשרה, ויש שטורפה, ואנו נוהגין בה היתר. נמצאו האונות שלא כסדר זה או חסרות מחשבון זה, טרפה. והעינוניתא דורדא משלמת חסרון אחד. ואם נמצאו יתרות מחשבון זה הרבה אין בכך כלום, ובלבד שלא ימצא היתרון מצד גבן, דאלו מצד גבן אפילו אחת קטנה כעלה הדס או יותר קטנה, אוסרת. ויש מתירין (רמב''ם שחיטה ח ד) כשהיא קטנה יותר מעלה הדס.

ויתר רובי פרטי מצוה זו, מבוארים בפרק שלישי מחולין. ובפרק זה עצמו כמו כן. ובפרק אחרון ממכות וראשון מבכורות יתבארו דיני שאר האיסורין שכתבנו למעלה שנשמעין בלשון הכתוב בפנים שלו (י''ד ה' טרפות).
ונכפלה אזהרה זו בנביאים בספר יחזקאל (מד לא) בכהנים לבד שכתוב עליהן כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים. והודיעונו חכמים (מנחות מה א) שמפני כן נכפלה בהן, לפי שהכתוב צום לאכול חטאת העוף במליקה, ואף על פי שאסורה לישראל כנבלה, ואולי תחשב מתוך כך שיתר להן אפילו בחולין מליקה או שחיטה נפסדת שלא תקפיד תורה בהן, דמכיון שיצאו מן הגדר בדבר אחד, יצאו לגמרי בכל עניין השחיטה, ולפיכך הזהיר הנביא בהם בפירוש להודיענו שלא התרו רק במליקה לבד בקורבן. אבל בחולין, נשארים הם באיסורן כמו ישראלים.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
והעובר עליה ואכל כזית מן הטרפה ומכל אלו שנשמעים בפירוש הכתוב שיצאו חוץ למחיצתן, לוקה.
ואל יקשה עליך ואיך לוקה, והא קימא לן אין לוקין על לאו שבכללות, והרי זה [לאו] שכלל כמה דברים, כמו שאמרנו, כי פירוש עניין זה כבר בארוהו בספר המצות בעיקר התשיעי שני גדולי הדור, והם הרמב''ם זכרונו לברכה והרמב’’ן זכרונו לברכה, והרחיבו שם פירושיהם וראיותיהם בזה לברר הדבר יפה, ויאריך העניין, על כן הנחתיו כפי מנהגי בספר. ומכל מקום יש לך לדעת כי העולה מדברי שניהם, שאין זה מכלל לאו שבכללות.

המצווה בכל הספרים