פ. מצות פרוק משא - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשאה בדרך, שנאמר
(שמות כג ה) כי תראה חמור שנאך וגו'.
השונא זה, פירושו ישראל. ואף על פי שכתוב
(ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך, דהינו ישראל, אמרו חכמים
(פסחים קיג ב) שעניין זה הוא כגון שראהו עובר עבירה ביחיד, והתרה בו ולא חזר, שזה מותר לשנאתו.
ומה שאמר 'חמור', לאו דוקא חמור, אלא כל בהמה, אלא שדבר הכתוב בהווה, שהחמורים למשא. וכתיב
(שמות כג ה) עזב תעזב עמו, כלומר עזרהו, מלשון
(נחמיה ג ח) ויעזבו ירושלים. שהוא מלשון חזק.
ללמד נפשנו במידת החמלה שהיא מידה משובחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו
(על) המצטער באבדת ממונו, מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו.
כגון אם הבהמה של גוי ומשאוי של ישראל או בהפך,
ודין הפוגע באוהבו ישראל ובשונאו, שמצוה בשונא לכוף היצר, ואפילו אוהב לפרוק ושונא לטעון. ושונא זה אינו כשונא שזכרנו מחמת עבירה, אלא שאין לבו שלם עמו.
ופירוש 'כי תראה' - מאימתי הוא החיוב, ושיערו חכמים שהוא אחד משבעה ומחצה במיל, וזהו ריס. אבל רחוק מזה השיעור, אין חייב להטות הדרך אליו. והעושה לפנים מן השורה, תבוא עליו ברכה.
ודין
(שם ל ב) זקן או נכבד ואינה לפי כבודו, שהכל נדון לפי מה שיהא עושה בשלו,
ודין
(שם לב א) פריקה בחינם וטעינה בשכר, ושמדדה
(שם לג א) עמו עד פרסה, ונוטל שכר על הלוויה, כמו שמבואר הכל בפרק שני ממציעא [ח''ה סי' פד].
והעובר עליה, ביטל עשה, ומראה בעצמו מידת האכזריות שהוא מידה מכוערת. וכל
(שבת ק נא ב) שאינו מרחם, אין מרחמין עליו מן השמים, שאין ראוי גופו לקבלת הרחמנות.
המצווה בכל הספרים