רמבן, בראשית פרק יד

(א): ויהי בימי אמרפל מלך שנער -
המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכויות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם, וישיבו כל שבותם ורכושם. והיה הראשון מהם מלך בבל, כי כן העתיד, כדכתיב (דניאל ב לח): אנת הוא רישא די דהבא. ואולי "אלסר" שם עיר במדי או בפרס.
"ועילם" =
בעיר ההיא המלך מלך יון, הוא המלך הראשון, ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש. וכבר הזכירו זה רבותינו (ע"ז י א): רבי יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם, ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו.

"ומלך גויים" -
המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין, רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים, כיתים ואדום ויתר גויים:

וכך אמרו בבראשית רבה (מב ב):
אמר רבי אבין: כשם שפתח בארבע מלכויות, כך אינו חותם אלא בארבע מלכויות וכו'.

ושם עוד (מב ד, בשינוי לשון):
ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זו בבל.
אריוך מלך אלסר, זו מדי,
כדרלעומר מלך עילם, זו יון,
ותדעל מלך גויים, זו מלכות אדום, שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם:

(ב): וטעם ומלך בלע -
מפני שמלך על עיר קטנה ואנשים בה מעט, ולא שם לו על פני חוץ:

(ו): איל פארן -
כתרגומו מישר פארן.
ואני אומר: שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרא אלוני שמו, ושל ירדן כיכר שמו, ושל שטים אבל שמו, וכולם מתורגמין מישרא, וכל אחד שמו עליו, לשון רש"י.

ואלו היה כן היה אונקלוס מתרגם בשמם "אילא דפארן", "אלוני דממרא", כמנהגו בשמות. ומי הגיד לו במקומות הרבים ההם, המישור הם כולם או הרים הגבוהים. "וממרא" שם האיש האמורי אחי אשכול ואחי ענר בעלי ברית אברם, והמקום ההוא שלו, כמו שאמר (להלן פסוק יג): אלוני ממרא האמורי, כאשר פרשתי (לעיל יב ו):
אבל "איל פארן" מקום אילים, כי יבשו מאילים אשר חמדתם (ישעיה א כט), "ואלוני" מקום אלונים, כאלה וכאלון (שם ו יג), אלונים מבשן (יחזקאל כז ו), והנהוג בהם להיותם נטועים במישור לפני המדינות להיות לעיר כמו מגרש. וכן תרגום "אלון בכות" (להלן לה ח): "מישור בכותא", ושם איננו שם העצם למקום, רק הוא שם לאלון הנטוע שם, כמו שמפורש (שם): תחת האלון, אלא שהוא רודף העניין לא המלות:

והתרגום הירושלמי אמר:
"באיל פארן" "ואלוני ממרא" "מישרא" כדברי אונקלוס. ואמר: "באלון בכות" "בלוט בכותא".
כי "אלון בכות" אצלו שם לאילן לא למקום, ואונקלוס סבר שהוא שם למקום, כי היו בו אלונים רבים כמו "אלוני ממרא", ולכך אמר "האלון". והנה כולם שמות תאר: אבל "כיכר הירדן" לשון מישור ממש הוא, כי כן יקרא בלשון הקודש המקום שהנהרות מתפשטין בהם במרוצת המים הנגרים השוטפים שם, ולכן אמר (להלן יט יז): ואל תעמוד בכל הכיכר ההרה המלט, וכן כר נרחב (ישעיה ל כג), לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר (תהלים סה יד). פעמים יכפלו המלה ופעמים יסירו הכפל, כמו בת עין (שם יז ח), וזולתם רבים. ויקראו גם כן השלוחים המהירים בשם הזה, לכרי ולרצים (מ"ב יא ד), שרי המאות ואת הכרי (שם יט), וכן בכרכרות (ישעיה סו כ): שם לגמלים המריצין שהזכירום בתלמוד (מכות ה א): "גמלא פרחא", וממנו "מכרכר" כפולים:
ואבל השטים (במדבר לג מט): וכן "אבל מחולה" (שופטים ז כב): תרגמו אותו "מישר", הוא המקום הנחרב אין בו נטע ולא בנין, כי הלשון אצלם לשון חרבה ושממה, כמו ויאבל חיל וחומה (איכה ב ח), אבל תירוש אומללה גפן (ישעיה כד ז):

(ז): אל עין משפט -
על שם העתיד שעתידים משה ואהרן להישפט שם על עסקי אותו העין, לשון רש"י מדברי אגדה (במד"ר יט יד).
ולא הבינותי זה, כי "קדש" זה הוא "קדש ברנע", כי הוא "באיל פארן אשר על המדבר". וממנו נשתלחו מרגלים בשנה שניה, שנאמר (במדבר יג כו): אל מדבר פארן קדשה. וכתוב (דברים א יט כב): ונבא עד קדש ברנע. ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ושם ישבו ישראל ימים רבים. אבל "קדש" ששם משפט הצדיקים הוא במדבר צין שבאו שם בשנת הארבעים, שנאמר (במדבר כ א): ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש, וגמר הפרשה. אולי המדרש על השם בלבד הוא, רמז הכתוב כי השם הזה "קדש" הוא יהיה עין משפט:

ואונקלוס אמר:
"מישר פילוג דינא".
ולא ידעתי מהו, אולי הוא מלשון פלגים יבלי מים (ישעיה ל כה), מי פלג לשטף תעלה (איוב לח כה). וכן בלשון חכמים (אסתר רבה ה): "פלגו של ים". יאמר, כי במישור ההוא מעין המשפט ועומק הדין, כי היה מישור נאה מעותד למלכים, שם ישבו לשפוט את כל הגויים בארצות ההם:

שדה העמלקי -
לשון רש"י:
עדיין לא נולד עמלק ונקרא על שם העתיד.
ולא ידעתי אם רצונו לומר כי משה רבנו קרא המקום בשם שהוא נקרא בימיו, ואם כן אין בכאן דבר עתיד, או מה העתיד הזאת שיתנבאו הגויים לקרוא המקום כן:

ולשון בראשית רבה (מב ז):
עדיין לא נולד עמלק ואת אמרת את כל שדה העמלקי?! אלא מגיד מראשית אחרית.
וזה דרך הדרש להם במקומות רבים, גם בנהרות גן עדן אמרו (ב"ר טז ב): כלשון הזה, וכוונתם לומר כי מעת צאת הנהרות נאמר כי הנהר הולך קדמת ארץ העתידה להיות לאשור:

והנכון בעיני בשדה העמלקי, כי היה בימים הקדמונים אדם נכבד מבני החורי יושב הארץ, ומשל על המקום ההוא, ושמו עמלק, ואליפז בכור עשו קרא שם בנו על שם האיש ההוא. ואולי ממשפחת תמנע אמו היה, ומשל גם במקום ההוא, והיה שם אלוף עליהם:

(י): בארת בארת חמר -
בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה לטיט הבניין. ומדרש אגדה שהיה הטיט מוגבל בהן ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינים באברם שנצל מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברם למפרע, לשון רש"י.

ואין ספק כי פירוש בארות חמר, בארות אשר בהם רפש וטיט, כעניין שכתוב (ירמיה לח ו): ובבור אין מים כי אם טיט ויטבע ירמיהו בטיט, וכתוב (תהלים מ ג): ויעלני מבור שאון מטיט היון. ויתכן שיצא משם כראוי בלא נס:

ואני תמה במדרש ההגדה הזה, כי האומות שלא היו מאמינים שעשה הקב"ה נס לאברהם, בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בהקב"ה, כי מלך סדום עובד עבודה זרה היה, והנה נסו או יחזק ידי עובדי עבודה זרה או שיאמינו בכל הנסים שיהיו בכשפים או מקרה באפשרות רחוקה. ונסו ייתן ספק בלב המאמינים בנסו של אברהם:
ואולי יפרשו ויצא מלך סדום לקראתו - שיצא מן הבור כשעבר אברהם עליו, כי נעשה לו נס לכבוד אברהם שיצא לקראתו לכבודו ולברכו. ואפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא, כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם, והנה נעשה הנס על ידו. ואם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם, כל שכן שיש להאמין שיעשה נס לאברהם להציל ממות נפשו. ונאמר כי מלך עמורה כבר מת כאשר עבר אברהם עליו, או שנפל בבור אחר, כי שמה - רמז לעמק:

(טו): ויחלק עליהם לילה -
כתב רש"י:
לפי פשוטו, כדרך הרודפים שמתפלגים אחר בורחיהם כשבורחין זה לכאן וזה לכאן. לילה, כלומר לאחר שחשכה לא נמנע מלרדפם:

והנכון
כי רדף אותם ביום עד דן עם כל מחנהו, וכאשר חשך עליהם הלילה ולא היה רואה אי זה דרך אשר יברחו בה, חלק עמו ועבדיו לשנים או שלשה ראשים, ולקח החלק האחד עמו, ורדפו אחריהם בכל הדרכים, והכום עד חובה אשר משמאל לדמשק, וחזר מלרדוף אחריהם. ושיעורו, ויחלק עליהם הוא ועבדיו לילה:

וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק -
ידוע כי מרחק רב מן אלוני ממרא אשר בחברון בארץ יהודה לדמשק אשר הוא חוצה לארץ. אם כן רדף אחריהם ימים רבים עד הוציאו אותם מן הארץ, כי הם אל בבל ארצם היו חוזרים. או שהיה נס גדול, כאשר דרשו רבותינו (ב"ר מג ג):
בארח ברגליו לא יבא (ישעיה מא ג):

(יח): ומלכי צדק מלך שלם -
היא ירושלים, כעניין שנאמר (תהלים עו ג): ויהי בשלם סוכו. ומלכה יקרא גם בימי יהושע "אדני צדק" (יהושע י א), כי מאז ידעו הגויים כי המקום ההוא מבחר המקומות באמצע הישוב, או שידעו מעלתו בקבלה שהוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ששם שכינתו של הקב"ה שנקרא "צדק".

ובבראשית רבה (מג ו):
המקום הזה מצדיק את יושביו, ומלכי צדק אדוני צדק, נקראת ירושלם צדק, שנאמר (ישעיה א כא): צדק ילין בה:

והזכיר והוא כהן לאל עליון -
להודיע כי אברהם לא היה נותן מעשר לכהן לאלוהים אחרים, אבל מפני שידע בו שהוא כהן לאל עליון נתן לו המעשר לכבוד השם. והרמז לאברהם מזה, כי שם יהיה בית אלוהים, ושם יוציא זרעו המעשר והתרומה, ושם יברכו את ה':
ועל דעת רבותינו (נדרים לב ב): שאומרים כי מלכי צדק הוא שם בן נח, הלך מארצו לירושלם לעבוד שם את ה', והיה להם לכהן לאל עליון, כי הוא אחי אביהם הנכבד, כי ירושלים מגבול הכנעני היא מעולם:

ורש"י כתב למעלה (יב ו): והכנעני אז בארץ, היה הולך וכובש את ארץ ישראל, מזרעו של שם זקנו של אברהם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח לבניו את הארץ (ספרא קכו), שנאמר ומלכי צדק מלך שלם. ואין זה נכון, כי "גבול הכנעני מצידון" (לעיל י יט): יכלול כל ארץ ישראל, וגבול בני שם במזרח ממשא רחוק מארץ ישראל:
אבל אם חלק נח לבניו הארצות ונתן לשם ארץ ישראל היה זה "כמחלק נכסיו על פיו", וישבו בה בני כנען עד אשר ינחיל אותה השם לזרע אוהבו, כאשר הזכרתי כבר (לעיל י טו):

והוא כהן לאל עליון -
בעבור היות בכל העמים כוהנים משרתים למלאכים הנקראים "אלים", כעניין שנאמר (שמות טו יא): מי כמוכה באלים, יקרא הקב"ה "אל עליון", וענינו התקיף הגבוה על כל גבוהים, כמו יש לאל ידי (להלן לא כט). ומלכי צדק לא הזכיר השם, אבל אברהם אמר ה' אל עליון (להלן פסוק כב):

(יט): קונה שמים וארץ -
כתב רש"י:
קונה כמו עושה, על ידי עשייתו קנאן להיות לו.
ואלה שני פנים הם. ואולי כן הדבר שיבוא לשון קניין בעניין העשייה, וכן כי אתה קנית כליותיי (תהלים קלט יג), שיכפול תסוכני בבטן אמי, וכן הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך (דברים לב ו). כי הלשון יאמר "קניין" בעשייה. וההפך אשר עשו בחרן (לעיל יב ה), קנו. ומאשר לאבינו עשה (להלן לא א):

והנכון מה שאמר עוד קנאן להיות לו, כי כל אשר לאדם יקרא קנינו. ויקראו הצאן "מקנה" בעבור היותו עיקר רכוש האדם. ולשון חכמים (ב"מ י א): המגביה מציאה לחברו קנה חברו. הבטה בהפקר קניא (שם קיח א). חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו (שם יא א). וכן בכל מקום תבוא להם במקום זכייה, כלומר שהוא שלו. ולזה נתכוון אונקלוס שתרגם דקניניה, ולא אמר "קנה":

(כ): ויתן לו מעשר מכל -
אברהם לא רצה לקחת לעצמו מחוט ועד שרוך נעל, אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן, ומלך סדום יצא לקראת אברהם אל עמק שווה לכבדו, והלך עמו עד שלם שהוציא מלכי צדק לחם ויין לעם אשר ברגליו, ולא בקש מלך סדום ממנו דבר, אבל כאשר ראה נדיבת לבו וצדקתו שנתן המעשר, אז בקש גם הוא הנפש בדרך צדקה, ואברהם בטח באלוהיו שיתן לו עושר ונכסים וכבוד ולא רצה לקחת ממנו דבר, והשיב לו כל רכוש סדום שהוא שלו וכל רכוש עמורה להשיב אותו לבעליו, כי בכל בקש ממנו הנפש ובכל הייתה טענתו, שלא יאמרו הם העשירו את אברם. ושאר המקומות הנזכרים לפי חרב הכו אותם, ולא לקחו מערי המלכים רק רכוש סדום ועמורה, כי בעבור שאבדו מלכיהם נשארו עזובות עריהם:
ויתכן שיהיה זה מה שאמר "אם מחוט ועד שרוך" יישאר בידי מכל הרכוש הבא אלי מכולכם, "ואם אקח מכל אשר לך" ברכושך שנתת אתה לי:

(כב): וטעם הרימותי ידי אל ה' -
לשון שבועה, מרים אני ידי לאל עליון, וכן בי נשבעתי (להלן כב טז): נשבע אני,
לשון רש"י.
וכן מצאתי בספרי (ואתחנן לג): מצינו בכל הצדיקים שמשביעין את יצרן שלא לעשות. באברהם הוא אומר הרימותי ידי אל ה', והנה הוא כלשון וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל יב ז):

ואונקלוס אמר:
ארימית ידי בצלו קדם ה'.
יאמר, התפללתי אל ה' וכפי פרושות השמים אם אקח מכל אשר לך. כלומר כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף אם אקח:

והנכון בעיני כי אמר הרימותי ידי אל ה' להיות הקדש וחרם לפניו אם אקח מכל אשר לך, כי ההקדשות יקראו כן "תרומת יד", כלשון כל מרים תרומת כסף ונחושת (שמות לה כד), וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' (שם כב). ואמר כן בעבור שנתן ממנו מעשר, כי כל אשר ייקח מכל אשר לו יהיה תרומה לה' לא יהנה ממנו דבר. ובבראשית רבה (מג ט): עשאן תרומה, כמה דאת אמר (במדבר יח כו): והרמותם ממנו תרומת ה'.