בשבילי התנ"ך
 
שפתי חכמים, בראשית פרק יד


[רש"י: (א) אמרפל - הוא נמרוד שאמר לאברהם [ב] פול לתוך כבשן האש:
מלך גויים - מקום יש ששמו גויים, על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות והמליכו איש עליהם ושמו תדעל:]

אות ב
דקשה לרש"י והא נמרוד מלך שנער היה כדכתיב ותהי ראשית ממלכתו בבל והוא שנער.

[רש"י: (ב) ברע - רע לשמים ורע לבריות:
ברשע - שנתעלה ברשעו:
שנאב - שונא אביו שבשמים:
שמאבר – שם [ג] אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה:
בלע – שם [ד] העיר:]

אות ג
שם אבר רצונו לומר דעשה לו כנפים לעופף.

אות ד
דייק רש"י מדכתב בלע היא צוער דאם הוא שם אדם לא שייך למימר היא צוער ואין להקשות מנ"ל לרש"י שהכתוב הזכיר שמותם של מלכים אלו להודיע רשעתם דדרש שנאב – שונא אביו שבשמים ויש לומר מדלא הזכיר בקרא ג"כ שמו של מלך צוער אלא ודאי מה שהזכיר הכתוב שמות של מלכים אלו להורות על רשעתם ואפשר שמלך צוער לא היה רשע ושמו לא היה מוכיח על רשעתו כמ"ש בלוט אמלטה נא וגו' כדפרש"י שם.

[רש"י: (ג) עמק השדים - כך שמו, על שם שהיו בו שדות הרבה [ה]:
הוא ים המלח - לאחר זמן נמשך הים [ו] לתוכו ונעשה ים המלח.
ומדרש אגדה אומר:
שנתבקעו הצורים סביבותיו ונמשכו [ז] יאורים לתוכו:]

אות ה
(רש"א) רצונו לומר לפי שנכתב השדים בה"א הידיעה ולא פירש הכתוב באיזה מקום היה זה עמק השדים לכן פירש וכו'. (נחלת יעקב) ונראה לי דהרב פירש שם העצם שלו על שם התואר שבו והכי פירושו עמק השדים כך שמו ואין לו שם עצם אחר.

אות ו
כי לא יתכן שיהיה עמק וים בזמן אחד.

אות ז
פירוש כי מלת הוא מורה שהוא עצמו היה ים לא שנמשך ים לתוכו דאם כן בו ים מבעיא ליה.

[רש"י: (ה) ובארבע עשרה שנה - למרדן, [ח] בא כדרלעומר, לפי שהוא היה בעל המעשה נכנס בעובי הקורה:
והמלכים - אלה שלושה מלכים:
הזוזים – הם [ט] זמזומים:]

אות ח
רצונו לומר במלת למרדן שלא תפרש המקרא כן שתים עשרה שנה עבדו ובשלש עשרה שנה לעבדן מרדו ובארבע עשרה שנה לעבדן בא כדרלעומר וגו' דא"כ הוה ליה למימר ובי"ג כמ"ש אחר כך ובארבע עשרה שנה לכך מפרש למרדן רצונו לומר דמ"ש וי"ג שנה מרדו לא קאי אאותן י"ב שנה דלעיל אלא י"ג שנה בפ"ע מרדו ועל אותן י"ג שנה אמר אחר כך ובי"ד שנה.

אות ט
רצונו לומר דרש"י דייק מדכתיב הכא רפאים ואימים וכתיב גבייהו הזוזים ובפרשת דברים כתיב רפאים ואומים וזמזומים ודאי הזוזים היינו זמזומים.

[רש"י: (ו) בהררם - בהר שלהם:
איל פארן - כתרגומו: מישור.
אומר אני שאין איל לשון מישור [י], אלא מישור של פארן איל שמו,
ושל ממרא אלוני שמו,
ושל ירדן ככר שמו,
ושל שטים אבל שמו אבל השטים,
וכן בעל גד בעל שמו,
וכולם מתורגמין מישור, וכל אחד שמו עליו:
על המדבר - אצל המדבר, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה:]


אות י
דקשה לרש"י והלא על מלת אלוני ממרא נמי מתרגם מישור וא"כ אם חד מנייהו פירושו מישור ודאי השני לאו פירושו מישור לכן פירש ואומר אני וכו'.

[רש"י: (ט) ארבעה מלכים את החמשה - ואף על פי כן נצחו המועטים, להודיעך שגיבורים היו, ואף על פי כן [כ] לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם:]

אות כ
דקשה לרש"י למה צריך למימר ד' וכי לא ראינו דארבעה הם לכן פירש אף על פי וכו'.

[רש"י: (י) בארת בארת חמר - בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה [ל] לטיט של בנין.
ומדרש אגדה [מ]:
שהיה הטיט מוגבל בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם, לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע:
הרה נסו - להר נסו. הרה כמו להר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה. ויש חילוק בין הרה לההרה שה"א שבסוף התיבה עומדת במקום למ"ד שבראשה, אבל אינה עומדת במקום למ"ד ונקודה פת"ח תחתיה, והרי הרה כמו להר, או כמו אל הר, ואינו מפרש לאיזה הר, אלא שכל אחד נס כאשר מצא הר תחלה, וכשהוא נותן ה"א בראשה לכתוב ההרה או המדברה, פתרונו כמו אל ההר או כמו לההר, ומשמע לאותו הר הידוע ומפורש בפרשה:]

אות ל
דקשה לרש"י כפל לשון בארות בארות ועוד קשה כיון דבארות של חמר היה שם אם כן למה כתוב ויפלו שמה הוה ליה למימר ויטבעו שמה כמ"ש ויטבע ירמיהו בטיט ועוד קשה כיון דחמר היה למה לא מתו שם כשטבעו בחמר דהיינו טיט לכן פירש בארות הרבה שנוטלין משם אדמה לטיט של בנין אם כן מתורץ נמי למה לא כתיב ויטבעו דלא היה טיט רך.

אות מ
דקשה לרש"י למה קרא אותו בארות חמר והלא נוטלין כל החימר מהן ובארות חמר משמע שתמיד היו מלאים טיט לכן אמר ומ"א וכו' (מהרש"ל).

[רש"י: (יג) ויבא הפליט - [מדרשו] לפי פשוטו זה עוג שפלט מן [נ] המלחמה, והוא שכתוב (דברים ג יא) כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים, תנחומא (חקת כה).
ומדרש בראשית רבה (מב ח):
זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים שנאמר (ו ד) הנפלים [ס] היו בארץ וגו' ומתכוין שיהרג אברהם [ע] וישא את שרה:
העברי - שבא מעבר הנהר:
בעלי ברית אברם - שכרתו עמו ברית
(דבר אחר: שהשיאו לו עצה על המילה כמו שמפורש במקום אחר):]

אות נ
לא שפלט מדור המבול דהא כתיב וישאר אך נח ואשר אתו בתבה משמע לא זולתם.

אות ס
רצונו לומר דרפאים היינו ענקים ונפילים הם ג"כ ענקים שהיו בדור המבול והוא נשאר מאותן ענקים שבדור המבול ופירוש וישאר אך נח שהיה גונח (כדפרש"י שם) ואשר אתו פירוש מאשר אתו שם מטורח הבהמות אשר אתו בתבה.

אות ע
דקשה לרש"י כפי המדרש מה טעם היה לעוג שבא לאברהם וא"ל שנשבה לוט בשלמא לפירוש ראשון שפלט מהמלחמה בא והגיד לאברהם בשביל שיעשה נקמה באמרפל וחביריו שהרגו אבותיו אבל לפי המדרש למה אמר לו אלא צריך לומר ומתכוון וכו'.

[רש"י: (יד) וירק - כתרגומו: [פ] וזריז.
וכן (ויקרא כו לג) והריקותי אחריכם חרב, אזדיין בחרבי עליכם.
וכן (שמות טו ט) אריק חרבי.
וכן (תהילים לה ג) והרק חנית וסגור:
חניכיו - חנכו כתיב זה אליעזר שחנכו למצוות והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה. וכן:
(משלי כב ו) חנוך לנער.
(במדבר י יא) חנכת המזבח.
(תהילים ל א) חנכת הבית.
ובלע"ז קורין לו איניציי"ר [לחנוך]:
שמונה עשר ושלש מאות -
רבותינו אמרו:
אליעזר לבדו היה, [צ] והוא מנין גימטריא של שמו:
עד דן - שם תשש כוחו, שראה [ק] שעתידין בניו להעמיד שם עגל:]

אות פ
דהא דפירש רש"י בפרשת בשלח ואין לדחוק ולפרש אריק חרבי מלשון וירק את חניכיו אזדיין בחרבי נראה כוונת רש"י דהכא א"א לפרש אלא לשון זיון מדכתיב את חניכיו רצונו נמי לדחוק ולפרש כל אריק בלשון זיין כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פירושו מאותן המקראות אבל באמת פשוטו בכל מקום הוא לשון הרקה לבד מהכא וזהו דנקט רש"י בפרשת בשלח ואין לדחוק ולפרש וכו' ודו"ק (וע' בהרא"ם פירוש אחר).

אות צ
(מהר"ן) קשה והא אין מקרא יוצא מידי פשוטו שנאמר שמנה עשר וגו' ותירץ בשם רבינו בחיי כי כל מספר הזה היו בני ביתו ולאחר שנזדרזו למלחמה מיעטן וריקנן וצוה שיחזרו כל החוטאים כדין תורה דכתיב מי האיש הירא וגו' ונשאר הוא ואליעזר לבדו. (גור אריה) ודאי כל השי"ח הלכו עמו כדי להבהיל המלכים שלא יתחזקו כנגדו ואף על גב בדהוא לבדו היה ג"כ מנצח אותם כי אין מעצור לה' מכל מקום לקחום כדי להסתיר הנס שיהא לו התחזקות מן הטבע כענין שים לך אורב וגו' ולכך לקח כמנין אליעזר לרמז שהכל היה בשביל אליעזר.

אות ק
(קיצור מזרחי) דא"כ וירדוף עד דן למה ליה הא כתיב וירדפם עד חובה שהוא דן כדמפרש לקמן.

[רש"י: (טו) ויחלק עליהם - לפי פשוטו, סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים [ר] כשבורחים זה לכאן וזה לכאן:
לילה - כלומר אחר שחשכה לא נמנעו מלרדפם.
ומדרש אגדה:
שנחלק הלילה ובחציו הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות [ש] לילה של מצרים:
עד חובה - אין מקום ששמו חובה, אלא דן קורא חובה על שם עבודה זרה שעתידה להיות שם:]

אות ר
(קיצור מזרחי) אבל בלתי סרוס יהיה החלוק ללילה ושוב אין טעם להוא ועבדיו הבא אחריו.

אות ש
והוא ועבדיו קאי אשל מטה הוא ועבדיו ויכם וירדפם וגו'.

[רש"י: (יח) ומלכי צדק - מדרש אגדה:
הוא [ת] שם בן נח:
לחם ויין - כך עושים ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על [א] שהרג את בניו.
ומדרש אגדה:
רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו:]

אות ת
רצונו לומר דמלך שלם ראשי תיבות למפרע שם.

אות א
דכתיב אחרי הכותו את כדרלעומר וכדרלעומר היה מלך עילם ועילם הוא מבני שם ומסתמא גם הוא ועמו מבני שם היו והא דפירש רש"י כך עושין ליגיעי מלחמה פירוש שאם תאמר כדי להאכילו כדרך האורחים א"כ למה לא הוציא להם בקר וצאן לשחוט להם להאכילם והרא"ם פירש דא"כ למה הזכיר שהוציא לחם ויין דהא דרך הקרא בכל מקום שלא להזכיר אלא לחם לבד כמו ואקחה פת לחם ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם וגו' ולמה ליה לומר ויין אלא שהם צריכין ליגיעי מלחמה.

[רש"י: (כ) אשר מגן - אשר הסגיר, וכן (הושע יא ח) אמגנך ישראל:
ויתן לו – אברם [ב], מעשר מכל אשר לו לפי שהיה כהן:]

אות ב
דקשה לרש"י מי נתן למי ומפורש אברהם נתן לו כו' ומה טעם נתן לו ולכן פירש לפי שהיה כהן וכו'.

[רש"י: (כב) הרימותי ידי – לשון [ג] שבועה, מרים אני את ידי לאל עליון וכן:
(בראשית כב טז) בי נשבעתי, נשבע אני,
וכן (שם כג יג) נתתי כסף השדה קח ממני, נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני:]

אות ג
ואף על פי שאין כאן זכר שבועה כמו גבי כי אשא אל שמים ידי דכתיב בתריה ואמרתי חי אנכי לעולם קצר הכתוב פה וסמך על המבין (הרא"ם) ועוד יש לומר דנשא נמי לשון הרמה הוא וכמו שמצינו באשא שהוא לשון שבועה הכי נמי האי הרימותי שהוא לשון אשא נמי לשון שבועה אף שאינו מפורש בהדיא.

[רש"י: (כג) אם מחוט ועד שרוך נעל - אעכב לעצמי מן השבי:
ואם אקח מכל אשר לך - ואם תאמר לתת לי שכר [ד] מבית גנזיך, לא אקח:
ולא תאמר אני העשרתי את אברם - שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו':]

אות ד
רצונו לומר דרש"י דייק מדכתיב ואם אקח משמע מחוט ועד שרוך נעל מילתא בפני עצמו הוא ופירושו אם אעכב לעצמי מן השבי ואם אקח מבית גנזיך א"נ דקשה לרש"י הא כבר היה בידו ולא היה לו לומר ואם אקח אלא על כרחך ואם אקח ממה שתתן לי מבית גנזיך וק"ל.

[רש"י: (כד) הנערים – עבדי [ה] אשר הלכו אתי, ועוד ענר אשכול וממרא וגו'.
ואף על פי שעבדי נכנסו למלחמה, שנאמר לעיל (פסוק טו) הוא ועבדיו ויכם, וענר וחבריו ישבו על הכלים [ו] לשמור, אפילו הכי הם יקחו חלקם.
וממנו למד דוד שאמר (ש"א ל כד) כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו. ולכך נאמר (שם פסוק כה) ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ולמשפט, ולא נאמר והלאה לפי שכבר ניתן החוק בימי אברהם.]

אות ה
רצונו לומר דצריך לחלק הקרא לג' חלקים וכן פירושו בלעדי רק אשר אכלו הנערים היינו עבדים אשר הלכו אתי כדכתיב לעיל הוא ועבדיו וזה אשר הלכו אתי לשון רש"י הוא ומה דכתיב בקרא וחלק האנשים אשר הלכו אתי ג"כ בפ"ע רצונו לומר חניכיו דאמר לעיל הם האנשים אשר הלכו אתו ענר אשכול וממרא נמי בפ"ע רצונו לומר הם יקחו חלקם והוכחתו מדכתיב בקרא עוד פעם שנית הם יקחו חלקם ודאי קאי על ענר אשכול וממרא דאי קאי על האנשים אשר הלכו אתו לא הוה ליה למכתב חלקם דהא כבר כתיב וחלק האנשים אלא ודאי הם יקחו חלקם קאי על ענר אשכול וממרא לחוד.

אות ו
הוכחתו מדכתיב לעיל והוא שוכן באלוני ממרא וגו' והם בעלי ברית אברם וכתיב בתריה וישמע אברם וגו' וירדוף וגו' ואלו ענר וחביריו לא קאמר ש"מ שנשארו שם לשמור את הכלים.

הפרק הבא    הפרק הקודם