רמבן, בראשית פרק טו


(א): היה דבר ה' אל אברם במחזה -
זכה עתה אברהם להיות לו דבר ה' במחזה ביום, כי מתחילה הייתה נבואתו במראות הלילה. וטעם היה דבר ה' אל אברם במחזה - כטעם וכל העם רואים את הקולות (שמות כ יח). וסודם ליודעי חן:

אל תירא אברם -
היה מתיירא משני דברים:
מן המלכים פן ירבו צבאותם עליו, הם או העומדים תחתם, ובמלחמה ירד ונספה;
או יומו יבא למות בלא זרע.
והבטיחו כי הוא יהיה מגן בעדו מהם, ועוד יהיה שכר לכתו עם ה' הרבה מאד:

(ב): ויאמר אברם ה' אלוהים מה תתן לי -
הנה הצלתני מן המלכים אבל מן הכרת לא הבטחת אותי, רק אמרת שתרבה לי שכר הרבה ומה יהיה שכרי בלא בנים. והנה לא עלה בדעתו שיהיה השכר הגדול הזה עולם הבא, כי זה אין צורך להבטחה, כי כל עובד אלוהים ימצא חיים לפניו, אך בעולם הזה יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים, על כן צריכים בטחון.
ועוד, כי הרבה מאד - לאמר שיזכה לשתי שולחנות בכל הטוב הראוי לצדיקים הגמורים מאין עונש כלל. ועוד, כי ההבטחה למה שהיה מתיירא ממנו. וחזר ופירש לו הבטחתו שלא יפחד גם מזה, כי ישים זרעו ככוכבי השמים לרוב:

ויש עליך לשאול, שכבר נאמר לו לאברהם (לעיל יג טו): כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ, ואיך יאמר עתה ואנכי הולך ערירי, והנה בן ביתי יורש אותי - ולמה לא האמין בנבואה הראשונה כאשר יאמין בזאת?

והתשובה, כי הצדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה, וכתוב (ירמיה יח ט): רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ושב הגוי ההוא ועשה הרע לפני ונחמתי על הטובה. והנה ראה עצמו בא בימים ולא נתקיימה נבואתו וחשב כי חטאיו מנעו הטוב. ואולי חשש עתה פן ייענש על הנפשות שהרג כדברי רבותינו (ב"ר מד ה). וכלשון הזה אמרו בבראשית רבה (עו ב): ויירא יעקב מאד ויצר לו (להלן לב ח), מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה וכו':

מה תתן לי ואנכי הולך ערירי -
פירשו בו (יב"ע): אני מת בלא בנים, כטעם כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת יב ה):

והנכון בעיני, כי מתחלה יתאונן, מה יהיה שכרי אחרי שאין לי בנים ואנכי הולך נע ונד בארץ נכריה, יחידי כערער בערבה, אין יוצא ואין בא בביתי זולתי אליעזר איש נכרי אשר לקחתי לי מדמשק, לא מבית אבי ולא מארצי. ואחר כך אמר הן לי לא נתתה זרע - כאשר הבטחתני.

והנה בן ביתי -
הנזכר יורש אותי - כי זקנתי ו יבא עתי בלא זרע. והנה אני ענוש, ואבד שכרי אשר הבטחתני בו בראשונה:

(ד): והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה -
בעבור היות לו הבן היורש אחרי זקנתו, לא הבטיחו רק על הירושה שלא ידאג, כי זרעו יירשנו.

וטעם והנה דבר ה' אליו -
כי עוד בפיו והנה בן ביתי יורש אותי, ובא אליו פתאום דבר השם לאמר לא יירשך זה:

(ה): ויוצא אותו החוצה -
לפי פשוטו הוציאו מאהלו אל החוץ לראות הכוכבים.
ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אברהם יש לו בן, שרי לא תלד, שרה תלד. לשון רש"י:

והנה אברם הוליד את ישמעאל, אבל פירוש המדרש, כי אברם מבקש בן יורש אותו, כמו שאמר והנה בן ביתי יורש אותי, והקדוש ברוך הוא אמר לו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, וצא מן האצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד בן ליורשו, אבל אברהם מוליד בן ליורשו. ויתכן שהיה האצטגנינות על זיווגם, שאברם ושרי לא יולידו זה מזה, ואברהם ושרה יולידו:
אבל לפי דעתי שרה תוספת במדרש, לומר שהיה כן גם בשרה, אבל הקדוש ברוך הוא לא הבטיחו עתה בשרה, וגם בעת נבואת המילה עדיין היה אברהם מסתפק בשרה שתלד:

(ו): והאמן בה' ויחשבה לו צדקה -
פירש רש"י:
הקדוש ברוך הוא חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו.
ואיני מבין מה הזכות הזאת, למה לא יאמין באלוהי אמן, והוא הנביא בעצמו, ולא איש אל ויכזב. ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הניסיונות איך לא יאמין בבשורה טובה?!

והנכון בעיני כי יאמר שהאמין בה' וחשב כי בצדקו של הקב"ה ייתן לו זרע על כל פנים, לא בצדקת אברם ובשכרו, אף על פי שאמר לו "שכרך הרבה מאד". ומעתה לא יירא פן יגרום החטא. ואף על פי שבנבואה הראשונה חשב שתהיה על תנאי כפי שכר מעשיו, עתה כיון שהבטיחו שלא יירא מן החטא וייתן לו זרע, האמין כי נכון הדבר מעם האלוהים, אמת לא ישוב ממנה, כי צדקת ה' היא ואין לה הפסק, כעניין שכתוב (ישעיה מה כג): בי נשבעתי (נאם ה'): יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב:

או יאמר כי אברהם האמין שיהיה לו זרע יורש על כל פנים, והקב"ה עוד חשב לו ההבטחה הזו שהבטיחו צדקה, כי בצדקת ה' יעשה כן, כמו אלוהים חשבה לטובה (להלן נ כ), וכן ותחשב לו לצדקה (תהלים קו לא): דפנחס, שחשב לו הבטחתו זו שבטח בשם במעשה ההוא לצדקה לדור ודור, כי לעולם ישמור לו האל בעבורה צדקתו וחסדו, כדרך לעולם אשמור לו חסדי (שם פט כט):

(ז): אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה -
כבר פירשתי זה (לעיל יא כח): כי יאמר מעת שהוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת. והנה עתה לא גזר שיתננה לו, אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננו לו, ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אף על פי שאמר לו פעמים (לעיל יב ז, יג טו): לזרעך אתן את הארץ הזאת, כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו זרע, ולכן אמר במה אדע כי אירשנה:
ואינו כשאלת "מה אות" (מ"ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה (ירמיה יח ז). והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים:

(ט): עגלה משולשת ועז משולשת -
פירש רבי אברהם:
בת שלש שנים.
אבל אונקלוס אמר: שלש. וכן הדבר.
כי בת שלש לא תקרא עגלה, כמו ששנינו (פרה א א):

וחכמים אומרים: עגלה בת שתים פרה בת שלש. ורמז כי שלשה קורבנות מהן יקריבו לפניו זרעו, העולה והחטאת והשלמים, כי האשם כחטאת הוא אין ביניהם לבד השם:

ויתכן שיהיה טעם "משולשת" שיביא אותן רצופות, ויהיה כל מין לבד, וכן כי משולשות הנה (יחזקאל מב ו), שהיו הלשכות העליונות והתיכונות והתחתונות:

(י): ויבתר אותם בתוך -
לכרות עמו ברית לעבור בין הבתרים האלה. ונרמז לו גם כן כי מאלה יהיה כל קרבן בבהמה ובעוף, כי הגוזל בן יונה, ואמר בו גוזל, שלא הוכשרו במין ההוא אלא הקטנים, ואף על פי שכל קטני העופות יקראו גוזלים, שנאמר (דברים לב יא): כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, הבין אברהם מעצמו המין הנבחר. או הקריב בן יונה ברצונו, והכתוב בחר לעולם במין אשר הקריב הזקן. והנה ידע שאלה יהיו הקורבנות, וכל הקורבנות יבתרו. העולה לנתחים, והשלמים לחזה ושוק וחלבים, והחטאת והאשם לחלביהן:

ואת הצפור לא בתר -
נתן התור והגוזל איש לקראת רעהו, כי גם הם היו בברית, אבל לא בתר אותם בתוך, כי בכל העוף הקרב נאמר לא יבדיל (ויקרא א יז).

ובבראשית רבה (מד יד):
הראה לו הקב"ה שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף:

(יא): וירד העיט על הפגרים -
לאכול אותם כמנהג העופות:

וישב אותם -
נרמז לו כי יבאו העמים לבטל הקורבנות וזרע אברהם יבריחום:

(יב): והנה אימה חשכה גדולה נופלת -
דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות, כי מצא הנביא בנפשו אימה, ואחר כך בא בחשכה, ואחר כך גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו, כמשא כבד תכבד ממנו.

אמרו (ב"ר מד יז):
אימה זו בבל.
חשכה זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית,
גדולה זו מלכות אנטיוכס,
נופלת עליו זו אדום:

והיה העניין הזה לאברהם, כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחוזת עולם אמר לו כמשייר במתנתו, שארבע גליות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו. ואחרי כן הודיעו בביאור גלות אחרת שיגלו תחלה, שהוא גלות מצרים, שכבר נענש בו כאשר פירשתי (לעיל יב י):

(יג): כי גר יהיה זרעך -
זה מקרא מסורס, ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי:
והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב:
וכן בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (להלן לט יז),
וכן וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (שם מא נז),
וכן כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי (שמות יב טו), וכן ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחות לחפור פירות ולעטלפים (ישעיה ב כ),
וכן לכו שמעו ואספרה כל יראי אלוהים אשר עשה לנפשי (תהלים סו טז),
וכן לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל (הושע ח ב),
וכן והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם (מלאכי ג יז), ורבים כן:

ועניין הכתוב, אף על פי שאני אומר לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ידוע תדע כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה וגם יעבדום וענו אותם.

ורבי אברהם אמר:
ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בעבדות ועינוי עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה. ואם כן הודיעו קץ הגאולה ולא הודיעו כמה ימי הגלות.
גם נכון הוא:

(יד): וגם את הגוי אשר יעבודו -
וגם לרבות ד' גליות על ששעבדו את ישראל, לשון רש"י.

ועל דרך הפשט יאמר:
כאשר דנתי את בניך בגלות ועינוי על עוון, גם את הגוי אשר יעבודו אדין על החמס אשר יעשו להם:

והנכון בעיני, כי טעם וגם, אף על פי שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו על אשר יעשו להם, ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי:
והטעם כמו שאמר הכתוב (זכריה א יד): וקנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגויים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ואומר (ישעיה מז ו): קצפתי על עמי חללתי נחלתי וגו'. וכן היה במצרים שהוסיפו להרע כי השליכו בניהם ליאור, וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם, וזה טעם דן אנכי - שאביא אותם במשפט, אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפו להרע להם. וזהו מה שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), כי הזדון הוא שהביא עליהם העונש הגדול שאבדם מן העולם. וכן כי ידעת כי הזידו עליהם (נחמיה ט י):

והרב נתן טעם בספר המדע (הלכות תשובה ו ה):
לפי שלא גזר על איש ידוע, וכל אותם המריעים לישראל, אילו לא רצה כל אחד מהם הרשות בידו, לפי שלא נגזר על איש ידוע.
ולא נתכנו דבריו אצלי, שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך, וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה זכה בדבר מצווה, ומה טעם בדבריו, כאשר יצווה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים, המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו, והעושה יפיק רצון ממנו, וכל שכן שהכתוב אמר וגם את הגוי אשר יעבודו, שיעבדו הגוי כולו, והם הלכו מעצמם למצרים.
אבל הטעם כאשר כתבתי:

וכבר הזכירו רבותינו העניין הזה, אמרו בואלה שמות רבה (ל טו):
משל לאדון שאמר לבנו "יעשה עם פלוני ולא יצערנו", הלך ועשה, אף על פי שעשה עמו חנם לא הניח שלא היה מצערו. כשנתרצה האדון לבנו גזר על מצעריו הריגה. כך גזר הקב"ה שיהיו ישראל משועבדין במצרים, עמדו עליהם ושעבדום בחוזק. אמר הקב"ה היה לכם לנהוג בם כעבדים ויעשו צרכיכם, אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א טו). עד כאן לשונם:

ודבר ברור הוא כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל "ועבדום וענו אותם", אבל היא עקירתם לגמרי, וכן מה שאמרו תחלה הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א י), אינו בכלל עבדות ועינוי, מלבד מה שהוסיפו בעינוי עצמו, וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'. והוא מה שאמר הכתוב (דברים כו ז): וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצנו:

ודע והבן כי האיש שנכתב ונחתם בראש השנה להריגה לא ינקה הליסטים ההורג אותו בעבור שעשה מה שנגזר עליו, הוא רשע בעוונו ימות ודמו מיד הרוצח יבוקש:
אבל כאשר תצא הגזירה על פי נביא, יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו, כאשר אמר ביהוא (מ"ב י ל): יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בנים רבעים ישבו לך על כסא ישראל. אבל אם שמע המצווה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו, יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון, ועבירה הוא לו:
וכן הכתוב אומר בסנחריב (ישעיה י ה): הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו. ואמר הכתוב והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי להשמיד בלבבו, ועל כן הענישו בסוף, כמו שנאמר (שם י יב): והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו וגו'. ואמר בו שה פזורה ישראל אריות הדיחו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדנאצר מלך בבל, לכן כה אמר ה' [וגו'] הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור (ירמיה נ יז). והנה זו ראיה שנענש מלך אשור על הרעה שעשה לישראל:
והנה נבוכדנאצר שמע כי הנביאים פה אחד קוראים אותו להחריב ירושלים, והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא, כמו שכתוב (ירמיה כה ט): הנני שולח לך ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה' ואל נבוכדנאצר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה והחרמתים, וכתיב (שם לב כח): הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדנאצר מלך בבל והציתו את העיר באש, ואף על בית המקדש עצמו אמר (שם כו ו): ונתתי את הבית הזה כשילה. והם יודעים כי מצות השם היא, כמו שאמר נבוזראדן לירמיהו (שם מ ב): ה' אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה', ואף על פי כן נענשו הכשדים כולם בסוף:
והיה זה מפני שני טעמים:
האחד שגם הוא נתכוון להשמיד כל הארץ להגדיל ממשלתו, כמו שכתוב בו (ישעיה יג יא): והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל, וכתיב (שם יד יג): ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו', וכתוב אעלה על במתי עב אדמה לעליון, וכתיב באומתו (שם מז ח): האומרת בלבבה אני ואפסי עוד. ואמר בו חבקוק (חבקוק ב ט): הוי בוצע בצע רע לביתו לשום במרום קנו וגו', והנה זה כענשו של סנחריב, ולכך אמר הכתוב (ירמיה נ יח): לכן כה אמר ה' הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור:
אבל היה במלך בבל עונש אחר שהוסיף על הגזרה והרע לישראל יותר מאד, כמו שאמר בו (ישעיה מז ו): קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד, ועל כן בא עליהם עונש כפול ומכופל שנשמד זרעו לגמרי, ולא יהיה לבבל שם ושאר נין ונכד (ישעיה יד כב), ונשמדה עירו לעולמים, שנאמר (שם יג יט): והייתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלוהים את סדום ואת עמורה לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור ורבצו שם ציים ושעירים ירקדו שם, ואמר בו הכתוב (ירמיה נא יא): כי נקמת ה' היא נקמת היכלו, וכתיב (שם נא לה לו): חמסי ושארי על בבל תאמר יושבת ציון ודמי אל יושבי כשדים תאמר ירושלים, לכן כה אמר ה' הנני רב את ריבך ונקמתי את נקמתך. ופסוקים רבים כאלה:

(טו): ואתה תבא אל אבותיך בשלום -
ולא תראה כל אלה, לשון רש"י.
ואינו נכון כפי פירושו שאמר (בפסוק יג): "כי גר יהיה זרעך" משיהיה לך זרע, ומשנולד יצחק נאמר בו ויגר אברהם בארץ פלשתים (להלן כא לד), ויגר יצחק בגרר, אם כן גם הוא בכלל הגזירה.
אבל טעמו ואתה תבא אל אבותיך בשלום, שלא יגיעך שום עונש דבר מאתי אף על פי שאני גוזר על בניך עונשים בעבדות וענוי:

(טז): ודור רביעי ישובו הנה -
לאחר שיגלו למצרים יהיו שלשה דורות, וכן היה, יעקב גולה, צא וחשוב דורותיו, יהודה פרץ חצרון, וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה, לשון רש"י.
ואיננו נכון כלל.

והנכון בעיני, כי "דור רביעי" לאמורי המשלים עונו, כי מיום הגזירה האריך לו, כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים, כי אם ישובו לא יחרימם אבל יהיו למס עובד או יפנו להם:

עון האמורי -
הזכיר התקיף שבהם אשר כגבה ארזים גבהו, ולא יוכלו לו עד שתתמלא סאתו ועונותיו ילכדונו. ועוד, כי הוא הנלכד להם אשר הורישו בתחלה:

(יז): והנה תנור עשן ולפיד אש -
ראה כאלו תנור עשן כולו ובתוכו לפיד אש בוערה, כענין עשן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א ד), והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן תורה (דברים ד יא), ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם (ד לו): ודבריו שמעת מתוך האש, וכתוב (שמות כד יז): ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו'. והנה השכינה עברה בין הבתרים. והוא הברית אשר הייתה אתו מעולם. וזה טעם כרת ה' את אברם ברית, כי הקב"ה בעצמו העביר ברית בין הבתרים. והמשכיל יבין:

(יח): ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר -
הנה הקב"ה הבטיח את אברהם במתנת הארץ פעמים רבים, וכולם לצורך ענין.
בבואו בארץ מתחלה אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת (לעיל יב ז), ולא באר מתנתו, כי אין במשמע רק במה שהלך בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה:
ואחרי כן כשרבו זכיותיו בארץ הוסיף לו שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה (לעיל יג יד), כי יתן לו כל הארצות ההן בכללן. ואין הטעם אשר אתה רואה בעיניך, כי ראות האדם איננו למרחק, רק שיתן לו לכל מראה עיניו הרוחות. או שהראהו כל ארץ ישראל כאשר היה במשה רבנו.
והוסיף לו בברכה השנית הזאת עוד ולזרעך עד עולם, ושירבה זרעו כעפר הארץ:
ובפעם השלישית באר לו תחומי הארץ, והזכיר לו כל העמים עשרה אומות, והוסיף לכרות לו ברית עליהן שלא יגרום החטא, וכאשר ציווהו על המילה אמר לו לאחזת עולם (להלן יז ח), לאמר שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה. והוסיף והייתי להם לאלוהים, שהוא בכבודו ינהיג אותם ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה, כאשר יתבאר עוד בתורה (ויקרא יח כה):
ואמר הכתוב בפעם הראשונה לזרעך אתן, בלשון עתיד, וכן בשנית, כי עד הנה לא נתנה אליו כולה, ולפיכך אמר לו אתננה, אבל בשלישית בשעת הברית אמר לזרעך נתתי, לאמר שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו. וכן בעת המילה כשאמר "לאחזת עולם" אמר לו "ונתתי לך" בעתיד.

ורש"י כתב:
לזרעך נתתי, אמירת הגבוה כמו שהיא עשויה.
ואין צורך במקום הזה