רמבן, בראשית פרק יז

(א): אל שדי -
שני שמות כל אחד תאר לעצמו ופירוש "אל" תקיף, מלשון אלי מואב (שמות טו טו).
ופירוש "שדי"
אמר רש"י:
שיש די באלהותי לכל בריה.

ובספר מורה הנבוכים (א סג): פירש הרב:
כלומר, שאינו צריך במציאות מה שנמצא, ולא בקיום מציאותו, לזולתו, אבל מציאותו תספיק בעצמה:

ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל:
מגזרת שודד, כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים.
וזהו הנכון, כי היא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (ב"ר לה ד): "מדת הדין של מטה":
וטעם להזכיר עתה זה השם, כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים, להציל ממות נפשם, ולחיותם ברעב, ולפדותם במלחמה מיד חרב, ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות, וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא כו ג - מו): ובפרשת והיה כי תבא (דברים כח א - סח): בברכות ובקללות שכולם נסים הם, כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלוהים, ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית, וכן כל היעודים שבתורה, אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבנו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם, שהם מופתים משנים הטבע בפירסום, והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו:

ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד, ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם, שיהיה חלק ה' עמו, וברצונו ינהיגם, לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל:

ודע וראה כי אברהם אבינו לא הזכיר בדבריו שם יו"ד ה' רק בצירוף השם הכתוב באל"ף דל"ת או בצירוף אל עליון עמו ויזכיר בעניניו "אלוהים". וכן יאמר ה' אלהי השמים (להלן כד ז), ואמר ה' יראה (להלן כב יד): על מקום המקדש העתיד. ויעקב הזכיר תמיד "אל שדי" (להלן מג יד, מח ג), ומשה רבנו לא יזכיר כן לעולם. ואם תזכה תבין זה כולו ממה שאמרו במסכת יבמות (מט ב): כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ולפיכך אמר ישעיה ואראה את ה' (ישעיה ו א), ומשה נסתכל באספקלריא המאירה, ולפיכך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ), ואראה את ה', כתוב באל"ף דל"ת. ועוד אזכיר זה בפרשת וארא (שמות ו ב): אם יראה אלוהים בעניי:

התהלך לפני -
ללכת בדרך אשר אורה אותך, כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה), כי המצווה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר "התהלך לפני", והבא אחרי הצואה יאמר "אחרי ה' תלכו".
והענין בשניהם ללכת אחרי השם, לירא ממנו לבדו, ולעשות מה שיצווה:

והיה תמים -
מצווה אחרת עוד בענין הזה כטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח יג): אחרי אזהרת השם לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וגו' (שם יח י).
והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף, הוא היכול לעשות ולבטל, ולא ישמעו אל מעוננים ואל קוסמים או למנחש ומכשף, ולא יאמין שיבאו דבריהם על כל פנים, אבל יגזור בלבו שהכל ביד עליון העליונים, שהוא "אל" והוא "אל שדי", עושה טובה שלא היה במזל ומביא רעה בהיות המזל טוב ויפה, כפי שיתהלך האדם לפניו, מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (ישעיה מד כה). וזהו שאמרו (שבת קנו א): צא מאצטגנינות שלך וכו':

ורש"י פירש:
והיה תמים, היה שלם בכל נסיונותי.

ורבי אברהם אמר:
שלא ישאל על המילה למה.
והוא כטעם יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש (תהלים קיט פ).
והנכון מה שפרשתי:

(ג): וטעם ויפול אברם על פניו -
לכוון דעתו לנבואה. וכאשר השלים לו נבואת המצווה במילה קם אברהם ועמד, ובא אליו הדיבור שנית מן השמים ואמר לו שרי אשתך וגו', וחזר ונפל על פניו לכוין דעתו והתפלל על ישמעאל, כדרך ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות וגו' (במדבר טז כב), וכן ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם (שם יז י):

(ד): הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים -
הוא ברית המילה כאשר יפרש זאת אות הברית, ואחרי הברית תהיה לאב המון גויים, וברוך השם אשר לו לבדו נתכנו עלילות שהקדים וציווה את אברהם לבא בבריתו להמול קודם שתהר שרה, להיות זרעו קדוש (ראב"ע, פסוק ה):

(ו): ונתתיך לגויים -
לשון רש"י:
ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשר עליו.
ואיננו נכון בעיני שיבשרנו בעת ברית המילה על עשו, והוא אינו מקיים המילה, וגם לא נצטוה עליה, כמו שדרשו בסנהדרין (נט ב): כי ביצחק ולא כל יצחק:
אבל ישראל לבדם יקראו גויים ועמים, וכן אף חובב עמים (דברים לג ג), עמים הר יקראו (שם יט), אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד). גם אחרי הולדת השבטים כולם אמר גוי וקהל גויים יהיה ממך (להלן לה יא), ונתתיך לקהל עמים (להלן מח ד):

(ט): ואתה את בריתי תשמור -
כתב רש"י:
ו' מוסיף על ענין ראשון, אני הנה בריתי אתך ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה שמירתו, זאת בריתי אשר תשמרו, אתם של עכשיו ובין זרעך אחריך העתידים להולד.
וצדק הרב בפשוטו.

ואמרו (הרד"ק): בטעם המילה:
ששם זכרון באבר התאוה רב המהומה והחטא לבל ישתמשו בו רק במצווה ובמותר.

ועל דרך האמת טעם "הנה בריתי אתך" כטעם "הנה אנכי עמך" (להלן כח טו), "ויאמר כי אהיה עמך" (שמות ג יב), "יהי ה' אלהינו עמנו" (מ"א ח נז). יאמר כי הברית יהיה עמו ולכן יפרה וירבה. ואחר כך ציווה שישמור אברהם הברית הזאת, ותהיה המילה לאות ברית, והנה האות הזה אות כשבת, ולכן ידחה אותו. והבן זה (עי' זהר לך לך פט א):

(יד): וערל זכר -
כאן לימדך, שהמילה היא באותו מקום שהוא ניכר בין זכר לנקבה. לשון רש"י.

וכן הזכירו רבותינו (ב"ר מו ד): גם טעמים אחרים.
ורבי אברהם אמר:
(ויקרא יב ג): ערלתו ידועה, כי הוא בערוה, ואין כן ערלת לב (ירמיה ט כה): ושפה (שמות ו יב): ואזן (ירמיה ו י): כי כולם סמוכים:

ולפי דעתי הדבר מפורש בכתוב, כי לא אמר "ונמלתם את ערלתכם" שיהיה הדבר בספק, וכן לא אמר "ערלת בשרכם" כמו שיאמר ערלת לבבכם (דברים י טז): וערלת שפתכם (עיי' שמות ו יב). אבל אמר "בשר ערלתכם", שתכרתו הבשר שהוא ערלה בכם, כלומר הבשר האוטם בכם, ואין בגוף בשר אוטם וכוסה אבר שיכרת הבשר ההוא וישאר בלא ערלה זולתי בשר החופה את העטרה שהזכירו חכמים (שבת קלז א). "וערל בשר" (יחזקאל מד ט): כנוי, כמו גדלי בשר (שם טז כו), זב מבשרו (ויקרא טו ב):

(יז): ויצחק -
תרגם אונקלוס:
"וחדי".
וכן הדבר, כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה, כמו משחקת בתבל ארצו (משלי ח לא), משחקים לפני ה' (ש"ב ו ה):
ולפי דעתי שהכונה בלשון הזה, כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו, והוא מה שאמרה שרה (להלן כא ו): צחוק עשה לי אלוהים כל השומע יצחק לי. כענין אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה (תהלים קכו ב). וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה שמח ומלא שחוק פיו, ויאמר בלבו - ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד, הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים תלד - ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה. ויקצר הכתוב בתמיהה כי היא נקשרת במה שאמר ויצחק:
וכן הגם הלום ראיתי (לעיל טז יג): נקשר בראש הפסוק, כי אמרה הגם הלום ראיתי השם שנגלה לי כי ראה בעניי ולא אקראנו אל ראי. וכן הנגלה נגליתי אל בית אביך (ש"א ב כז): קשור עם "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי". יאמר, האם בחרתי בכם שתבעטו בזבחי ומנחתי ולמה תעשו כן:

או שתהיה הלבן מאה שנה -
בשאלה לדבר פלא, לא כדבר נמנע, כמו התשפוט את עיר הדמים (יחזקאל כב ב), ענינו התרצה לשפוט אותה ולהודיעה את כל תועבותיה, וכן התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כג ה). וכן המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת (לעיל ג יא). כלומר, האם עלה בדעתך על הלב לאכול מן העץ. וכן זה, האם יעלה על הלב שלבן מאה שנה יוליד, שרה בת תשעים שנה תלד, ואחר כן אמר לו שיהיה הנס הזה עם חיי ישמעאל:

הלבן מאה שנה יולד -
אין הפלא בבן מאה שנה שיוליד, כי האנשים יולידו כל ימי היות בהם הליחה בני תשעים ובני מאה גם בדורות האלה, אף כי בימי אברהם שלא עברו מימיו פי השנים. והנה אחרי זה ארבעים שנה הוליד בנים רבים מקטורה:
אבל אמר הלבן מאה שנה שלא הוליד בבחרותו מן האשה הזאת יוליד ממנה עתה אחרי מאה ואחרי תשעים שפסק ממנה ארח נשים, כי ידע כן. ולכך לא אמר כן מתחלה כשנאמר לו (לעיל יז ו): "ונתתיך לגויים" עד אמרו אליו כי משרה יוליד. וציווה אותו וקראת את שמו יצחק, בעבור הצחוק שעשה אברהם, וזה לאות כי היה לאמונה ולשמחה. ואחרי שקרא אותו אברהם כן כאשר ציווה ה' אותו, אמרה שרה הכי קרא שמו יצחק כי צחוק עשה לי אלוהים:

(יח): לו ישמעאל יחיה לפניך -
פירוש המלה הזאת בכל מקום כטעם "אם", והורכבה במלת "לולי" (להלן לא מב), וטעמה "אם לא", ונכתבה לפעמים באל"ף (להלן מג י). וכן ירכיבוה עוד ויאמרו "אלו" ואלו לעבדים ולשפחות (אסתר ז ד), ואלו חיה אלף שנים פעמים (קהלת ו ו). וענין המלה "אם לו", וטעמה כמו "אם אם", ובא הכפל לחזוק, כמו הרק אך במשה (במדבר יב ב), המבלי אין קברים (שמות יד יא), ודומיהם:
ואמר אברהם, אם ישמעאל יחיה לפניך ארצה בברכה הזאת אשר ברכתני בזרע שרה, כי הבטיחו מתחלה אשר יצא ממעיך הוא יירשך (לעיל טו ד), והנה היורש אותו יחיד, והיה חושב שהוא ישמעאל, ועתה כאשר נאמר לו כי משרה יוליד, והבין כי הוא היורש, פחד פן ימות ישמעאל, ולכן אמר זה:

יחיה לפניך -
פירש רש"י:
יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.
ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם:

(יט): אבל שרה אשתך -
כמו אבל בן אין לה (מ"ב ד יד), כטעם רק, אמר, רק הבן אשר אני מבשרך עליו שרה אשתך תלד אותו ובו אני מקים בריתי לעולם ובזרעו אחריו, וישמעאל אברך להרבות זרעו, אך לא מבריתי:

(כב): ויעל אלוהים מעל אברהם -
לשון כבוד כלפי המקום, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של הקב"ה. לשון רש"י.

אבל לשונם בבראשית רבה (מז ו):
האבות הן הן המרכבה.
ירמוז למה שכתוב (מיכה ז כ): תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, ופחד יצחק היה לי (להלן לא מב). והמשכיל יבין:

(כו): בעצם היום הזה -
כתב רש"י:
בעצם היום הזה שמלאו לאברהם צ"ט שנה ולישמעאל י"ג נמולו.
ומה טעם להזכיר זה, ועוד שכבר הסכימו?
(ר"ה י ב): לדברי רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם ובתשרי נולדו אבות ובפסח נולד יצחק, והכתוב אמר למועד הזה בשנה האחרת, והוא כתב בסדר וירא (יח י): כי הבשורה הייתה בפסח, ולפסח הבא נולד יצחק:
אבל בעצם היום הזה שנצטוה במצווה הזאת נימול הוא וילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו. סיפר הכתוב מעלתו ביראת ה', ומעלת כל בני ביתו שכולם זריזים מקדימין למצות:
ואין טעם נימול אברהם, שנימול הוא בתחלה, אבל ישמעאל בנו נימול מתחלה וכל בני ביתו, כי כן כתוב (לעיל פסוק כג): ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו, ואחרי כן ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו. והטעם, כי אברהם נזדרז במצות המילה שלהם תחילה ומל אותם הוא בעצמו, או שזימן להם מוהלים הרבה והוא עומד עליהם, ואחר כך מל את עצמו, שאילו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו, ולא היה יכול להשתדל במילתם.