רמבן, בראשית פרק יח

(א): וירא אליו -
לשון רש"י:
לבקר את החולה, אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בו.

והנה שלשה אנשים -
המלאכים שבאו אליו בדמות אנשים. שלשה, אחד לבשר את שרה ואחד לרפאות את אברהם ואחד להפוך את סדום, ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, שאין זה שתי שליחות, כי היה במקום אחר ונצטווה בו אחר כן, או ששתיהן להצלה.

ויאכלו -
נראו כמי שאכלו:

ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר:
כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך הייתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו. ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם. ואם במראה, לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר "וירא אליו ה'", כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות, והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה:

וכן אמר (שם): בענין "ויאבק איש עמו" (להלן לב כה):
שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר (להלן לב לא): כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (עיין להלן כח יג, לא ג):

והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה "ויאיצו המלאכים וגו' קום קח את אשתך", "ויאמר המלט על נפשך" (להלן יט טו יז), "והנה נשאתי פניך" (שם כא), וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום. אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה, ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם:

ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא, שאין הדבר כמו שהרב גוזר (במו"נ ב לד, ובהלכות יסוה"ת ז ו): כי כל נביא זולת משה רבנו נבואתו על ידי מלאך. וכבר אמרו (מגילה ג א): בדניאל אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא, וכן לא נכתב ספרו עם ספר הנביאים מפני שהיה עניינו עם גבריאל, אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ, כמו שנאמר במראה של בית שני ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל (דניאל ט כא). וכן המראה של קץ הגאולה (שם י ד): בהקיץ הייתה בלכתו עם חביריו על יד הנהר. ואין הגר המצרית מכלל הנביאות, וברור הוא גם כן שלא היה ענינה בת קול כמו שאמר הרב (במו"נ שם):

והכתוב חלק נבואת משה רבנו מנבואת האבות כמה שנאמר (שמות ו ג): וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, וזה שם משמות הקדש לבורא, איננו כנוי למלאך. ורבותינו עוד למדו על החילוק שביניהם ואמרו (ויק"ר א יד):
מה בין משה לכל הנביאים?
רבנן אמרי: כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת, הדא הוא דכתיב (הושע יב יא): ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה, ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת, הדא הוא דכתיב (במדבר יב ח): ותמונת ה' יביט, כמו שהוא מפורש בויקרא רבה (שם):
ומקומות אחרים (יבמות מט ב), ולא נתנו בשום מקום נבואתם למלאך. ואל תשומם בעבור שכתוב (מ"א יג יח): גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר, כי פירושו גם אני נביא כמוך ויודע אני שהמלאך שדבר אלי בדבר ה' הוא. וזו מדרגה ממדרגות הנבואה כאשר אמר איש האלוהים כי כן ציווה אותי בדבר ה' (שם יג ט), ואמר כי דבר אלי בדבר ה' (שם יג יז):

וכבר אמרו רבותינו (במד"ר כ ג): בענין בלעם שאמר ועתה אם רע בעיניך אשובה לי (במדבר כב לד), אני לא הלכתי עד שאמר לי הקב"ה קום לך אתם (שם שם כ), ואתה אומר שאחזור, כך הוא אומנותו, לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו ואחר כך ויקרא מלאך ה' אל אברהם, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער (להלן כב יב)?! למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו וכו'. הנה החכמים מתעוררים לומר שאין הנבואה בדבור הראשון שהזכיר בו השם שוה לדיבור השני שאמר בו שהוא על ידי מלאך, אלא שהוא דרך בנביאים שיצווה בנבואה ויבטל הצואה במלאך, כי הנביא יודע כי דבר ה' הוא:

ובתחילת ויקרא רבה (א ט): אמרו:
ויקרא אל משה, לא כאברהם, באברהם כתוב ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים (להלן כב טו), המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני הוא המדבר.
כלומר שלא היה אברהם משיג הנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך, ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה, אבל משה מוכן לנבואה בכל עת:

הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל, אבל היא מראה, תקרא "גלוי עינים", כמו ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך ה' (במדבר כב לא), וכן ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה (מ"ב ו יז):

אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים" כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט, וכן ויאבק איש עמו (להלן לב כה), וכן וימצאהו איש (שם לז טו), על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב): הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים "מלבוש", יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים. ולא אוכל לפרש. והמקום אשר תמצא בו ראיית ה' ודבור מלאך, או ראיית מלאך ודבור ה', ככתוב בדברי משה בתחילת נבואתו (שמות ג ב - ד), ובדברי זכריה (ג א - ב), עוד אגלה בו דברי אלוהים חיים ברמיזות (עיין שמות ג ב). וענין ויאכלו - אמרו חכמים (ב"ר מח יד): ראשון ראשון מסתלק. וענין ההסתלקות תבין אותו מדבר מנוח אם תזכה אליו. והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל יז כו), אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו, יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת:

באלוני ממרא -
להודיע המקום אשר בו נימול. וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כענין שבא במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט כג), כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצווה או לדבור כלל, אלא גמול המצווה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלוהים את מעשיהם, כענין שנאמר (תהלים יז טו): אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. וכן ביעקב אמר (להלן לב ב): ויפגעו בו מלאכי אלוהים, ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר, רק שזכה לראיית מלאכי עליון, וידע כי מעשיו רצויים. וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה. וכן אמרו (מכילתא שירתא ג): ביורדי הים, שאמרו "זה אלי ואנוהו" ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בה' ובמשה עבדו.

ופעמים יבא בשעת הקצף ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל (במדבר יד י), ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם. ואל תחוש להפסק הפרשה, כי הענין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא אמר "וירא ה' אל אברהם". אבל בפרשה רצה לסדר כבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, ואמר כי נגלית עליו השכינה ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל לוט אחיו בעבורו, כי אברהם נתבשר בבן מפי השכינה כבר, ושרה מפי המלאך שדבר עם אברהם כדי שתשמע שרה, כמו שאמר ושרה שומעת. וזו כוונתם שאמרו (סוטה יד א): לבקר את החולה, שלא היה לדבור אלא לכבוד לו. ועוד אמרו (ב"ר מח ד): מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כד), ומה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה. ושמא כיוונו עוד בזה לומר שהיה לו במראה השכינה רפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות כדכתיב (משלי טז טו): באור פני מלך חיים:

וטעם נצבים עליו -
שהיו עומדים לנגדו מסתכלים, כלשון הנצב על הקוצרים (רות ב ה), משרי הנצבים (מ"א ה ל), ולפי שהוא יושב והם היו עומדים ורואים בו אמר "עליו".

וזה טעם וירא וירץ לקראתם -
כי כאשר ראה אותם עומדים נגדו ולא היו הולכים לדרכם רץ לקראתם להביאם אל ביתו.

וטעם מפתח האהל -
להגיד שהיה עדיין יושב שם אחרי הסתלק ממנו מראה השכינה:
ויתכן שיהיה "עליו" על האהל, שהיו קרובים אליו מן הצד האחר שלא כנגד הפתח, והיו שם נצבים ולא היו מתקרבין אל אברהם, כטעם חונים על הים (שמות יד ט):

(ג): אדני אם נא מצאתי חן בעיניך -
מצינו אותו בספרים קמוץ. והנה קראם בשם רבם באל"ף דל"ת, כי הכיר בהם שהם מלאכי עליון כאשר יקראו אלוהים ואלים ולכן השתחוה להם ארצה:

אל נא תעבור מעל עבדך -
עם כל אחד ידבר, כדרך כל התורה ושמרתם את (כל): חקתי (ועשיתם אותם), ערות אביך וערות אמך לא תגלה (ויקרא יח ה ז), ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה (שם יט ט), ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ד כט). ורוב משנה התורה כן. והפך מזה ראה אנכי נותן לפניכם היום (שם יא כו). ורבותינו אמרו (ב"ר מח ו): לגדול שבהם אמר. וגם זה יתכן שאמר לגדול אל נא תעבור ואתה ורעיך אשר ישארו עמך תרחצו רגליכם:

והנכון בעיני שקרא את כולם אדונים, ופנה אל כל אחד ואחד, לראשון אמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור, וכן אמר לשני, וכן אמר לשלישי, לכל אחד בפני עצמו יתחנן אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, ויוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם כלכם - וזה דרך מוסר וכבוד מרוב חפצו להתנדב עמהם. והנה הכיר בהם שהם עוברי דרך ואין חפצם ללון שם, ולכן לא בקש מהם רק שיוקח מעט מים לרחוץ רגליהם מעט מפני החום, לתת מים קרים על נפש עיפה, וישענו תחת העץ לרוח היום, לא יבואו באהל ובמשכן:

(ה): וטעם כי על כן עברתם -
כי אחרי שדרככם עלי, איננו נכון שלא תנוחו מעט אצלי:

כן תעשה כאשר דברת -
דרך מוסר שבפת לחם די, לשון רבי אברהם.

או יאמר, כן תעשה לנו להשען תחת העץ ולעבור מיד, כי שלוחים אנחנו, ואל תעכבנו לבא באהל או ללון עמך:

(ו): קמח סלת -
סלת לעוגות, קמח לעמילן של טבחים לכסות את הקדרה לשאוב את הזוהמא.
לשון רש"י. וכך הוא בבראשית רבה (מח יב). ושם פירשו שהיו שלש סאים לכל אחד.

ולא ידענו למה הרבה בלחם כל כך לשלשה אנשים. אולי ידע הסתלקות המאכל ראשון ראשון, והוא כמרבה עולות למזבח, או שסעדו גדולי ביתו עמהם לכבודם. ועל דרך הפשט, מהרי שלש סאים קמח לעשות מהן סלת, והנה הוציאה מכל השלש סאין סלת נקיה מעט:

(ז): וטעם ואל הבקר רץ אברהם -
להגיד רוב חשקו בנדיבות כי האדם הגדול אשר היו בביתו שמונה עשר ושלש מאות איש שולף חרב והוא זקן מאד וחלוש במילתו הלך הוא בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה בעשיית הלחם, ואחרי כן רץ אל מקום הבקר לבקר משם בן בקר רך וטוב לעשות לאורחיו, ולא עשה כל זה על יד אחד ממשרתיו העומדים לפניו:

(י): שוב אשוב אליך כעת חיה -
לשון רש"י:
לא בשרו המלאך שישוב אליו, אלא בשליחותו של מקום אמר לו, כמו ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה את זרעך (לעיל טז י), והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום אמר לו, אף כאן בשליחותו של מקום אמר לו.
והוצרך הרב לאמר כן, מפני שהקב"ה אמר לו בכאן למועד אשוב אליך. ובין במלאך או בהקב"ה לא מצינו ששב אליו למועדו. אולי נכלל בלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר (להלן כא א).

ורבי אברהם אמר (להלן כא ב):
כי "ויאמר ה' אל אברהם" הוא דבר המלאך בשם שולחו, ושב אליו למועד אשר דבר אתו, ואם לא נכתב:

והנכון בעיני שהוא מן "לתשובת השנה" (ש"ב יא א). יאמר, כי שוב אשוב אליך כעת הזאת שתהיו בו חיים ויהיה בן לשרה אשתך. וזהו כאשר נאמר לאברהם (לעיל יז כא): למועד הזה בשנה האחרת, ויהיה "אשוב" כמו ושב ה' אלהיך, ושב וקבצך (דברים ל ג):

(יא): באים בימים -
האדם בימי בחורותיו יקרא "עומד בימים". ויקראו "ימיו" כי הם שלו, כלשון את מספר ימיך אמלא (שמות כג כו), אבל כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני האדם בדורו יקרא "בא בימים", מפני שהוא כבא בארץ אחרת, נוסע מעיר ובא אל עיר מיום אל יום:

חדל להיות לשרה אורח כנשים -
הוא הזמן להריון, כי אחרי הפסק האורח מחמת זקנה לא תהרינה:

(יג): ואני זקנתי -
הוא פירוש אחרי בלותי. ודבריו אמת, אך מפני השלום לא רצה לגלות מה שאמרה "ואדוני זקן", כי היה ראוי שיאמר "ואני ואדוני זקנים", כי שרה בשניהם תצחק:

(יד): היפלא מה' דבר -
אם דבר נפלא ורחוק הוא שיהיה מאת ה' ככה, כלשון כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דהי"א כט יד), ודומה לזה מאשר שמנה לחמו (להלן מט כ), מאת אשר תבא לחם שמנה. ואונקלוס תרגם היתכסי, עשאו כלשון כי יפלא ממך דבר למשפט (דברים יז ח), ואם כן יש בו סוד נעלם.

ולשון רש"י:
היפלא,
היתכסי, וכי שום דבר מופלא ומכוסה ממני מלעשות כרצוני.
הרכיב בו שני עניינים:

(טו): ותכחש שרה לאמר -
אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר השם לנביא, וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלוהים. והנראה בעיני כי המלאכים האלה הנראים כאנשים באו אל אברהם, והוא בחכמתו הכיר בהם, ובשר אותו שוב אשוב אליך ולשרה בן, ושרה שומעת, ולא ידעה כי מלאכי עליון הם, כענין באשת מנוח (שופטים יג ו). ואולי לא ראתה אותם כלל:

ותצחק בקרבה ללעג, כמו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב ד), כי השחוק לשמחה הוא בפה, אז ימלא שחוק פינו (שם קכו ב), אבל השחוק בלב לא יאמר בשמחה. והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה, וראוי לה שתאמין, או שתאמר "אמן כן יעשה ה'":

והנה אברהם אמר אליה למה צחקת היפלא מה' דבר, ולא פירש אליה כי השם גילה אליו סודה, והיא מפני יראתו של אברהם תכחש, כי חשבה שאברהם בהכרת פניה יאמר כן, או מפני ששתקה ולא נתנה שבח והודאה בדבר ולא שמחה, והוא אמר לא כי צחקת - אז הבינה כי בנבואה נאמר לו כן, ושתקה ולא ענתה אותו דבר. וראוי שנאמר עוד כי אברהם לא גילה לה הנאמר לו מתחילה (לעיל יז יט): אבל שרה אשתך יולדת לך בן. אולי המתין עד שלוח השם אליה הבשורה ביום מחר, כי ידע כי לא יעשה ה' אלוהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז). או מרוב זריזותו במצות היה טרוד במילתו ומילת עם רב אשר בביתו, ואחר כן בחולשתו ישב לו פתח האהל, והמלאכים באו טרם שהגיד לה דבר:

(יז): וה' אמר -
אל צבא השמים העומדים עליו, או אל המלאכים השלוחים. ויתכן שהוא המחשבה, כי חשב שלא יתכסה ממנו מפני הטעמים הללו, וכן ואני אמרתי בדמי ימי (ישעיה לח י), וכן ויאמר להכות את דוד (ש"ב כא טז), וכן כל אמירה עם הלב מחשבה:

(יח): ואברהם היו יהיה -
מדרש אגדה: זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו.
ופשוטו של מקרא: וכי ממנו אני מעלים, והלא חביב לפני להיות לגוי עצום. לשון רש"י.

והנכון, כי השם יתברך דבר בכבוד אברהם.
אמר, הנה הוא עתיד להיות לגוי גדול ועצום, ויהיה זכרו בזרעו ובכל גויי הארץ לברכה, לכן לא אכסה ממנו, כי יאמרו הדורות הבאים, איך כיסה ממנו, או איך נתאכזר הצדיק על שכיניו החונים עליו ולא ריחם ולא התפלל עליהם כלל:
והגלוי אליו טוב ויפה, כי ידעתי בו שהוא מכיר ויודע שאני ה' אוהב צדקה ומשפט, כלומר, שאני עושה משפט רק בצדקה, ולכך יצווה את בניו וביתו אחריו לאחוז דרכי. והנה, אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו, יתפלל לפני להניחם וטוב הדבר, ואם חייבין הם לגמרי גם הוא יחפוץ במשפטם, ולכן ראוי שיבוא בסוד ה':

(יט): כי ידעתיו למען אשר יצווה -
לשון רש"י:
ארי ידעתיניה כתרגומו, לשון חבה, כמו מודע לאישה (רות ב א), ואדעך (שמות לג יז), אמנם עיקר כולם לשון ידיעה, שהמחבב את האדם ומקרבו אצלו יודעו, ומכירו. ואם תפרשהו יודע אני בו שיצווה את בניו, אין "למען" נופל על הלשון.
ויתכן שיהיה "ידעתיו", גדלתיו ורוממתיו, בעבור אשר יצווה את בניו אחריו לעשות את הישר לפני, ולכך אשימנו לגוי גדול ועצום שיעבדוני. וכמוהו ידעתיך בשם (שמות לג יב), מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג). או יאמר "ידעתיו שיצווה", וכן למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג יב), שינוח:

והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש. ירמוז, כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים. וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב (תהלים לג יח): הנה עין ה' אל יראיו, וזולת זה:

(כ): ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה -
לשון רש"י
ויאמר ה' אל אברהם, שעשה כאשר אמר שלא יכסה ממנו.

ואמר רבי אברהם:
כי נכנס פסוק "ויפנו משם האנשים" בנתים להודיע כי בעת שבאו לסדום אז אמר השם לאברהם "זעקת סדום ועמורה כי רבה".
וכן דעת כל המפרשים כי עם אברהם ידבר.

ולפי זה הנכון בפסוק "ויפנו משם האנשים", לומר כי כאשר אמר השם לאברהם בנסוע האנשים ממנו "זעקת סדום ועמורה כי רבה", עמד אברהם בתפלה ותחנה לפניו למחול להם ולתת לו רשות לדבר, והאריך בתפלתו עד שבאו האנשים סדומה, ואז נגש אברהם ואמר "האף תספה":

או יהיה פירושו ששב לבאר "עודנו עומד לפני ה'" כי נגש אברהם ואמר "האף תספה". והנה האריך בתחינה לפניו בכל פעם לאמר "אל יחר אף ה'", והיה עוד מכוין דעתו בכל פעם לנבואה עד ששמע תשובה לדבריו מפיו של הקדוש ברוך הוא, והאריכו כל היום בזה, וילך ה' בערב כאשר כלה לדבר אל אברהם, ובאו שני המלאכים סדומה:

זעקת סדום ועמורה -
היא זעקת עשוקים יזעקו וישועו מזרוע רשעתם. והיה ראוי שיאמר הכתוב זעקת סדום ועמורה שמעתי כי רבה, או שיאמר זעקת סדום ועמורה רבה וחטאתם כבדה מאד, אבל ענין הכתוב זעקת סדום ועמורה וחטאתם שגדלו מאד ארד ואראה, אם כלם חטאו בהם, ואם לא, אדעה מי החוטאים.
וענין הירידה והראיה אמר רש"י:
בדרך הדרש לימד שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה:

ועל דרך הפשט מפני שרצה הקב"ה לגלות לאברהם עניין סדום ולהודיעו כי אין בהם עושה טוב אמר אליו זעקת סדום ועמורה כי רבה ארד לראות, כלומר באתי לשפוט אם חטאו אעשה בהם כלה, ואם לא אדעה מה אעשה בהם, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. הודיעו כי אין עוד נגמר דינם וכי עתה יפקוד עונם וישפוט אותם, וזה כלשון ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלוהים הכל סר יחדיו נאלחו (תהלים יד ב ג):

ורבי אברהם אמר בו סוד:
מילדי נכרים יספיקו בו.

ואני ארמוז לך דעת מקבלי האמת.
דרשו רבותינו (ירושלמי תענית פ"ב):
בפסוק כי הנה ה' יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ (מיכה א ג). יוצא ובא לו ממדה למדה, יוצא ממדת רחמים ובא לו למדת הדין, וכן הענין הזה.
ויאמר ה' אל לבו זעקת סדום ועמורה כי רבה, ארד ממדת רחמים אל מדת הדין (זהר קה ב), ואראה ברחמים אם כצעקתה הבאה אלי במדת הדין עשו, כלה (שם קו א), ואם לא אדעה וארחם, כדרך וידע אלוהים (שמות ב כה).
ואחר שסיפר הכתוב דעת העליון, חזר אל הענין הראשון, וסיפר במעשה כי האנשים אשר השקיפו על פני סדום ללכת שמה ושלחם אברהם הגיעו שמה, ואברהם מעת הפרדם ממנו ועד הגיעם שם, עודנו עומד לפניו כי קראו והגיד לו כי המלאכים הם השלוחים האלה להשחית המקום כאשר אמר, ולא הוצרך לפרש מתי עמד לפניו, כי מעת שאמר "המכסה אני מאברהם" נודע שהגיד לו:

(כג): ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע -
אפו של הקדוש ברוך הוא היא מדת דינו, וחשב אברהם שהיא תספה צדיק עם רשע, לא ידע מחשבות ה' אשר חשב עליהם ברחמיו כאשר פירשתי. ולכן אמר כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים, אבל לא יתכן גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע, ויאמרו שוא עבוד אלוהים, וכל שכן במדת רחמים שהוא שופט כל הארץ, והוא העושה משפט, כענין ויגבה ה' צבאות במשפט (ישעיה ה טז), ואמרנו (ברכות יב ב): המלך המשפט. וזהו ענין הכפל חלילה לך. והקב"ה הודה שישא לכל המקום בעבורם, כי במדת רחמים יתנהג עמהם. ומה שיודיע אליך כל הענין, היות ויאמר ה' כתוב יו"ד ה"א, וכל אשר הזכיר אברהם אל"ף דל"ת. והנה זה מבואר:

(כד): חמשים צדיקים -
כתב רש"י:
עשרה לכל כרך וכרך. התשחית בחמשה - תשעה לכל כרך וכרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם. אולי ימצאון שם ארבעים - וימלטו ארבעה כרכים, וכן שלשים יצילו שלשה, ועשרים יצילו שנים, ועשרה יצילו אחד. ולא בקש על פחות מעשרה שדור המבול היו שמנה צדיקים ולא הצילו על דורן, ותשעה על ידי צירוף כבר ביקש ולא מצא. כל אלו דברי הרב ז"ל.

ואני תמה, אם כן מה התפלה והתחינה הזאת אשר היה מתחנן בכל פעם ופעם "אל נא יחר לאדני", "והנה נא הואלתי", והלא ראוי הוא שיהיו ארבעים מצילין ארבעה ושלשים והעשרים יצילו לפי חשבון כאשר החמשים יצילו חמש. וכן מה שאמר כי תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא, והלא לארבעים וחמשה היה מבקש הצירוף ולא היו שם ארבעים וחמשה, אבל תשעה אולי ימצאון שם:
והנה דעת הרב לומר שהרבים ראוין להצלה גדולה יותר מאשר יצילו המועטים אפילו הצלה מועטת, כמו שאמרו (ת"כ בחקותי): אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה:

והנה הודה הקב"ה שיצילו ארבעים וחמשה בצירוף צדיקו של עולם כל הכרכין כאילו היו חמשים שלמין, ומעתה כשיהיו מ' צדיקים מצילין ארבעה, אף בצירוף הצדיק יתעלה ינצלו, וכן השלשים והעשרים והעשרה, שכבר הודה בצירוף הזה. ואם תאמר שהודה בו עם ארבעים וחמשה שהם רבים, ושמא לא יודה בצירוף עם המועטין כמו שאמרנו, צדקת ה' ראויה היא להצטרף ולהציל כיון שהודה שלא יבדיל בין רב למעט, זה דעת הרב:
ודרך פשט הכתובים סלולה, שאמר תחילה חמשים לתת חשבון שלם של עשרה לכל אחד ואחד, וחזר ופחת כמו שיכול, ולהציל הכל היה אומר. ולא ידעתי מי הכניסו לרב במה שאמר:

(כו): בתוך העיר -
פירש רבי אברהם:
שיהיו יראים את השם בפרהסיא, וכן שוטטו בחוצות ירושלם (ירמיה ה א).

והנכון בעיני כי אברהם אמר "בתוך העיר" לאמר, שאפילו יהיו נכרים בתוכה ראוי שיצילוה. ואמר זה בעבור לוט, וחשב אולי יש אחרים שם:

(כח): לא אשחית אם אמצא שם -
יבטיח אותו שלא ישחית אם ימצאון שם כן, ולא היה אומר לו "דע שאין שם כמספר הזה שאמרת", לפי שעדיין לא נגמר דינם, כאשר אמר ארדה נא ואראה. והנה אברהם לא ידע מה יעשה בהם, ולכן השכים בבקר והשקיף על פני סדום, ובראותו כי נשחתו ידע שלא היו שם כן.