רמבן, בראשית פרק יט

(ב): הנה נא אדוני -
לשון רש"י:
הנה נא אתם אדונים לי אחר שעברתם עלי. והנכון שהוא לשון תחינה, אדני, הנה נא בית עבדכם סורו נא אלי, ומלת "סורו" כמו סורה שבה פה (רות ד א), סורה אדני סורה [אלי] אל תירא (שופטים ד יח):
וטעם והשכמתם והלכתם לדרככם - להגיד להם שלא יתעכבו בעיר אחר הבקר, כי ידע בענין אנשי העיר ורשעם, אבל היה חושב כי באור הבקר יעשוה. או שראה אותם כהולכי ארחות לא יתעכבו בעיר, ואמר והשכמתם והלכתם לדרככם אם תרצו:

(ג): ויפצר בם מאד -
היה ללוט זכות בהפצירו בהם והיה לו חפץ טוב בהכנסת אורחים, והיו ממאנים כדי לזכותו, ולכן שמעו לו בסוף, כי מתחלה לא היו רוצים לבא לביתו, כי אינו צדיק תמים.

ורבותינו אמרו (ב"מ פז א):
מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ואם כן יהיה כדרך מוסר בני אדם:

(ה): ונדעה אותם -
כוונתם לכלות את הרגל מביניהם, כדברי רבותינו (סנהדרין קט א), כי חשבו שבעבור טובת ארצם שהיא כגן ה' יבאו שם רבים, והם היו מואסי הצדקה, אבל לוט בעשרו וממונו בא אליהם, או שבקש מהם רשות או שקבלוהו לכבוד אברהם, והכתוב מעיד שזאת כוונתם, שנאמר (יחזקאל טז מט): הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. ומה שאמר (לעיל יג יג): רעים וחטאים לה' מאד, שהיו מכעיסים ומורדים בשלותם ובענוי האביונים, והוא שאמר (יחזקאל טז נ): ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי:

ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט א):
היו בהם כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגויים כסדום לאכזריות:

ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו, וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו (דברים כט כב):
כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'. ועוד אני עתיד לבאר זה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כד), אם יחייני הממית והמחיה:

(ח): אוציאה נא אתהן אליכם -
מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו:

לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב):
בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, אמר לו הקב"ה לעצמך אתה משמרן.
והנה לוט היה מתירא עליהם כי היה חושב שהם אנשים, אבל כאשר הכו בסנורים את אנשי העיר ואמרו לו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וישלחנו ה' לשחתה, אז הכיר בהם והאמין לעשות כל אשר צוו:
ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט): אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד), יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש הייתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו:

ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה", אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב), מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש (שם כ ה): ויקומו עלי בעלי הגבעה, ועל כן לא מיחו האחרים בידם:

והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר (שם כ יג): ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם. ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, וגם לא מתה בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר, והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם). וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו א): בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה:

ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש. ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה, ועשו ההסכמה שלא מדעתם. ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה, מפני שלא הייתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצווה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד):
והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו בזה. אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח), כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים. וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי", כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד, כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה", והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה", או אומר "אני ראשון", והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה, לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם, כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד), ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב), כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין:

והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים. ובני בנימין היו גבורים, ועריהם בצורות, והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר, והוסיפו עונש על ענשם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים. והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עים בני בנימין אחי (שם כ כג). והזכירו עתה האחוה, לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה, והשם הרשה אותם עתה ביום השני, ואמר עלו אליו, כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך. והם לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים, והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם. ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים:
וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה', והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר (תהלים קז כב): ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, וכתוב (שם כז ו): ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה':

והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה), ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח), רבים. ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף, והיה עונש שתי הכתות בשוה:
ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג ב): שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם. לומר, בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין. ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים:
ואחר המעשה נתחרטו, כמו שנאמר (שופטים כא ב): ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלוהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל הייתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. כי הכירו טעותם וענשם. והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר, והזכרנו סיבותיו:

(ט): ויפצרו באיש בלוט -
לא מצאתי המלה הזאת רק בדברי הפיוסים, אם כן נפרש זה שפייסו ממנו הרבה שיפתח להם הדלת, וכאשר לא רצה לעשות כן, נגשו לשבור אותו. או שהיה עומד בפני הדלת ולא היה מניחם לקרבה אליו, והם פייסו ממנו לסור מפניהם כי לא היו רוצים לפגוע בו. וזה טעם גש הלאה - שיגש למקום אחר:

(יב): חתן ובניך ובנותיך -
לשון רש"י:
מי משלך עוד בעיר חוץ מאשתך ובנותיך שבבית, אם יש לך חתן או בנים ובנות הוצא מן המקום. ואם כן יהיה דבורם כדרך בני אדם, שהוא לא היה לו בנים כי אם בנות.

ורבי אברהם אמר:
חתן ובניך, חתנים שהם כבניך:
ויתכן שהיו לו בנים גדולים נשואי נשים, ודיבר עם חתניו תחילה, כי היה סבור שבניו ישמעו לו, וכאשר צחקו עליו חתניו וארכו הדברים ביניהם, השחר עלה, והמלאכים לא הניחוהו לקחת רק הנמצאים אתו בבית. והנה זכותו של לוט היה מציל בנים ובנות וחתנים, לא כאשר חשב אברהם שימית צדיק עם רשע. וברור הוא שהיו המלאכים יודעים דעת עליון בזה, כי גם צוער בתפלתו נמלטה:
ויתכן שהיה זה לכבוד האכסניא, כי דרך מוסר לשלוחים להציל בעל ביתם וכל אשר לו, כאשר עשו שלוחי יהושע (יהושע ו כג): שהצילו גם כל משפחת בעלת ביתם. ובבראשית רבה (נ כא): לוט על ידי שכבד את המלאך נשא לו פנים:

(טז): ויחזיקו האנשים -
אמר רבי אברהם:
כי ויחזיקו יבאר שפחד ואין בו כח לברוח.

והנכון שהוא כמו ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ (שמות יב לג), אף כאן היו מושכים בהם בחזקה למהר לשלחם:

בחמלת ה' עליו -
לא בזכותו, רק בחמלת האל וברחמיו הרבים. או יאמר שהחזיקו בו למהר להוציאם בעוד החמלה עליו, פן יצא הקצף מלפני ה' ויספה:

(יז): אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הכיכר -
שיעור הכתוב אל תעמוד בכל הכיכר ואל תביט אחריך אחר שתנצל, כי עד היות לוט בהר לא תרד עליהם רעה. ובעבור כן אמר ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה, בהיותי בכיכר, כי אתה לא תאריך לי רק מעט כאשר אמרת מהר המלט:

ואמר רבי אברהם:
אל תביט אחריך, אתה וכל אשר לך, וכן לא תאכל ממנו.
ומה צורך לזה, ואין העונש בכאן מפני שיעברו על אזהרת המלאך, אבל הוא הזהירם מדעתו שיגיע להם עונש בהבטה ההיא, והוא הזהיר את לוט לזכותו, וכל השומע ונזהר הוא את נפשו הציל:
וענין איסור ההבטה אמר רש"י:
אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצל, אינך רשאי לראות בפורענותן.
ועוד בו ענין, כי הראות באויר הדבר ובכל החליים הנדבקים, יזיק מאד וידביקם, וכן המחשבה בהם, ולכן יסגר האיש המצורע וישב בדד (ויקרא יג מו). וכן נשוכי חיות השוטות ככלב השוטה וזולתו, כאשר יראו המים וכל מראה יחזו בהם דמות המזיק וישתטו וימותו, כמו שאמרו במסכת יומא (פד א), והזכירוהו אנשי הטבע. ולכן הייתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה:

וקרוב אני לומר,
כי בהשחית ה' את הערים האלה היה המלאך המשחית עומד בין הארץ ובין השמים נראה בלהב האש, כענין במלאך המשחית אשר ראה דוד (דהי"א כא טז), ולכן אסר להן ההבטה:

ובפרקי דרבי אליעזר (כה):
כענין הזה, אמרו להם, אל תביטו לאחוריכם שהרי ירדה שכינתו של הקב"ה להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. עירית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה לאחריה לראות אם הולכות הן אחריה וראתה אחורי השכינה ונעשית נציב מלח:

(כד): וה' המטיר על סדום -
כתב רש"י:
בכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו.
מאת ה', ולא כתב מאתו, דרך מקראות לדבר כן, נשי למך (לעיל ד ג), ולא אמר נשי, ודוד אמר קחו עמכם מעבדי אדניכם (מ"א א לג), ולא אמר מעבדי, ואחשורוש כתבו בשם המלך (אסתר ח ח), ולא אמר בשמי:
ואני תמה על הרב ז"ל שכתב מן ההגדות דעות חלוקות ומשוה אותם, שזה מחלוקת הוא בבראשית רבה (נא ב), ושם עוד דעת שלישית:
אבא חלפי ברבי סמקי בשם רבי יהודה ב"ר סימון וה' המטיר על סדום זה גבריאל, מאת ה' מן השמים, זה הקב"ה, אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, אמר רבי יצחק בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שההדיוט מזכיר שמו שני פעמים, בתורה, ויאמר למך לנשיו וגו':
הנה אלו שלש מחלוקות בדבר, שרבי יהודה ב"ר סימון ייחס השם הראשון לגבריאל, שהוא השליח לשחת, ונקרא השליח בשם השולח, ורבי אלעזר אמר כי הוא ובית דינו הסכימו במשפט ומאתו בא, ורבי יצחק אמר שהוא דרך הלשון:
ואם הבינות מה שכתבתי למעלה תדע כוונתם "בהוא ובית דינו", ויהיה פשוטו של מקרא ברור לפניך, וכן וה' אמר (לעיל יח יז), ושמרו דרך ה', למען הביא ה', שלא אמר שמרו דרכי, למען אביא, וכן אמר כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה', וכן ויהי בשחת אלוהים וגו' (להלן פסוק כט):

(כו): מאחריו -
מאחרי לוט שהיה הולך אחריהם מאסף לכל ביתו ממהרם להמלט:

(כט): ויזכור אלוהים את אברהם וישלח את לוט -
ענין הכתוב הזה, כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך, והוא שנאמר (לעיל יב ד): וילך אתו לוט, כי לצוות שלו הלך, ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם, כי בעבורו הוא גר בסדום, ולולי אברהם עודנו היה בחרן עם מולדתו, ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו. וגם זה היה הענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו:

(ל): כי ירא לשבת בצוער -
כתב רש"י:
לפי שהיא קרובה לסדום.
ואינו כן, אבל מפני שהיא מן המקומות שנגזרה עליהם ההשחתה, ובתחנתו של לוט הניחה המלאך בעבור שלא יוכל להמלט ההרה בו ביום, חשב בלבו כי לא יאריך לו עוד אחרי שיש לו זמן רב להמלט ההרה, ולכך אמרה בתו ואיש אין בארץ, שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער:

(לא): ותאמר הבכירה -
אמר רבי אברהם:
יתכן שהייתה לו אשה אחרת ומתה בתחילה.
ואין צורך, כי "הבכירה" הפך "צעירה", כל גדול באחוה יקרא "בכור" וכל קטן ממנו צעיר לו, והפרי הראשון בשנה יקרא "בכורים", וכן בכורי דלים (ישעיה יד ל), המוקדמים בדלות שהם דלי הדלים, וכן בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה (יהושע ו כו). וכן תרגם אונקלוס רבתא:

(לב): וטעם ונחיה מאבינו זרע -
באולי כי אמרו נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו, כי ירחם האלוהים ונוליד זכר ונקבה ויתקיים העולם מהם, כי עולם חסד יבנה (תהלים פט ג), ולא לחנם הצילנו ה'. והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהם שישא אותן, כי בן נח מותר בבתו (סנהדרין נח ב). או שהיה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם ולא נעשה כן מעולם, וכן רבותינו בהגדות מגנים את לוט מאד (נזיר כג א).