רמבן, בראשית פרק כא

(א): וה' פקד את שרה -
כאשר אמר, בהריון. כאשר דבר, בלידה, לשון רש"י.
ואין "פקידה" אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד, כגון פקוד יפקוד אלוהים אתכם (להלן נ כה), פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם (שמות ג טז), ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים (שופטים טו א).
אף כאן וה' פקד את שרה, זכר את שרה ועשה לה כאשר דבר. וכן הלשון בכל העקרות היולדות, ברחל ויזכור אלוהים את רחל (להלן ל כב), ובחנה ויזכרה (אלוהים): [ה'] (ש"א א יט), וכך אמרו פקדונות הרי הן כזכרונות (ר"ה לב ב):

(ז): מי מלל לאברהם -
לשון שבח וחשיבות הוא, ראו מי הוא וכמה הוא גדול ושומר הבטחתו ומבטיח ועושה, לשון רש"י.
ולא מצינו מלת "מי" בערך כזה למעלה וכבוד, רק לבזיון, מי אבימלך ומי שכם (שופטים ט כח), מי דוד ומי בן ישי (ש"א כה י):

והנכון בעיני כי אמרה צחוק עשה לי אלוהים כל השומע יצחק לי, למלאת פיו ברנה ושחוק בפלא הנעשה לי, כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחלה תניק בנים שרה, אין בעולם שיאמר אליו כן אפילו לנחמו, כי לא עלה זה על לב איש מעולם.

ולשון אונקלוס קרוב לזה:
מאן מהימן דאמר לאברהם וקיים דתוניק בנין שרה.
כלומר כל השומע יצחק לי כי אין אדם שיהיה נאמן גם בעיני אברהם אם הגיד לו זה הפלא:

(ט): מצחק -
לשון עבודה זרה, לשון רציחה, לשון גלוי עריות, מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ויורש פי שנים, ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימר כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח). ומתשובת שרה אתה למד כי לא יירש בן האמה הזאת וגו', כל זה לשון רש"י:
ואף כאן הרב כותב המחלוקות כולם.
דתניא (תוספתא סוטה פ"ו ה"ג):
אמר רבי שמעון בן אלעזר [אצלנו הגירסא בן יוחאי]: ד' דברים היה רבי עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו. דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, אין צחוק אלא לשון עבודה זרה וכו',

ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך, איפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו וגו' (לעיל יח יט): יהא בביתו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים, אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה, שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין, אמר להם ישמעאל שוטים אני בכור ואני נוטל פי שנים, שמתשובה שאמרה שרה אמנו לאברהם אתה למד וכו', ונראין דברי מדבריו:

וכן הלשון שאמר הרב "מריב עם יצחק על הירושה" אינו נראה נכון, שאם כן יהיה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה, וכן אמרו ז"ל (ילק"ש רמז צה): שהיה בן שבע עשרה שנה, אם כן היה בשנה שנגמל יצחק.

ורבי אברהם אמר על דרך הפשט:
כי מצחק, משתעשע כדרך כל נער, ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה:

והנכון בעיני
שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול, ולכך אמר הכתוב "את בן הגר המצרית" ולא אמר "את ישמעאל" מצחק, וכן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי אמרה העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה. ואמרה שיגרש גם אמו, כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת:

(יא): על אודות בנו -
שיצא לתרבות רעה, ופשוטו על שאומרת לו לשלחו, זה לשון רש"י.

והנכון בעיני כי הכתוב סיפר בכבוד אברהם ואמר שלא היה הדבר רע מאד בעיניו מפני חשק פילגשו וחפצו בה, ואלו אמרה לו שתגרש האמה בלבד היה עושה כרצון שרה, אבל מפני בנו חרה לו מאד ולא רצה לשמוע אליה, והקב"ה אמר לו שלא ירע בעיניו על הנער ולא על האמה כלל וישמע לקול שרה, כי ביצחק לבדו יקרא לו שמו, וישמעאל לא יקרא לו זרע. ומפני שהיה אברהם מפחד עליו שלא יקראנו אסון בשלחו אותו ממנו, אמר כי ישימנו לו לגוי. ויברכנו מפני שהוא זרעו באמת:

(יד): ואת הילד וישלחה -
נמשך למעלה, ויתן אל הגר ואת הילד, כי גם הילד נתן לה שילך עמה באשר תלך:

(טו): ותשלך את הילד -
גברה עליו הצמאה ולא יכול ללכת והשכיבתו אמו תחת האילן מושלך ונעזב. או כענין וישליכם אל ארץ אחרת (דברים כט כז), אל תשליכני מלפניך (תהלים נא יג), ענין שלוח:

ורבי אברהם אמר:
ותשלך, כי לקחתו בחיקה בעת שנחלש בצמא.

ורבותינו אמרו (ב"ר נג יג):
שהיה חולה בעת ששלחו ושם על שכמה את הילד. וזה הטעם "ותשלך".
והיה כל הענין הזה לאברהם מפני שצווה לעשות ככל אשר תאמר שרה, והיא צותה להוציאו מיד, ובמצותה לא נתן להם כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם:

(יז): באשר הוא שם -
לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מעשים שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגין וכו'. לשון רבנו שלמה מדברי רבותינו:

והנכון בעיני בדרך הפשט שיאמר כי שמע אלוהים אל קול הנער במקום אשר הוא שם, הודיע אותה שלא תצטרך ללכת משם אל מעין ובור, כי במקום ההוא ירוה צמאו מיד, ואמר לה קומי שאי את הנער אחרי שתותו, כי לגוי גדול אשימנו. וכמוהו באשר כרע שם נפל שדוד (שופטים ה כז), ובאשר חללים שם הוא (איוב לט ל), ירמוז למקום:

(כ): רובה קשת -
בעבור היות קשת תואר אמרו כי "רובה" הוא המורה החצים, מלשון יסבו עלי רביו (איוב טז יג), וימררוהו ורבו (להלן מט כג), "וקשת" הוא העושה הקשתות:

ויותר נכון "שרובה" הוא המורה, ויאמר על המורה החצים ועל משליך האבנים וזולתם, כאשר יאמר אשר יריתי ביני וביניך (להלן לא נא), ולכן יתאר אותו פעם אחרת כי הוא קשת. וכן וימצאוהו המורים אנשים בקשת (ש"א לא ג):

(כג): השבעה לי באלוהים הנה אם תשקור לי -
מלת "אם" בכל מקום מספקת, אל תחשוב בה בלתי זה. והיא באה ברוב מקומות השבועה, אם תשקור לי, לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי (ש"א ג יד), אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהלים פט לו), אם יבואון אל מנוחתי (שם צה יא), ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה (דברים א לד לה):
והענין כי בעבור היות השבועות באלה יאמר השבעה לי לאמר, כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף אם תשקור לי, וכן אמר (להלן כו כח): תהי נא אלה בינותינו:

ובענין הגבוה נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהלים פט לו), ואם יתכפר עון בית עלי (ש"א ג יד), כלומר אם יהיה כן אין דברי אמת, וכיוצא בזה שלא ירצה לפרש התנאי, והכתוב יכנה ויקצר בהן. וכמותם בחסרון התנאי (דהי"א ד י): ויקרא יעבץ לאלהי ישראל [לאמר] אם ברך תברכני והרבית את גבולי וגו' ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלוהים את אשר שאל, יחסר התנאי כולו, וכן אם יראו את הארץ (במדבר יד כג), יחזור לפסוק ראשון, חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ, ויקצר השבועה:

ולשון תשקור לי - בעבור היותו מלך והוא גר בארצו, או שיהיה משקר באהבתו כי אוהב נאמן היה לו לכבדו ולעשות כרצונו, הלא תראה שלא מצא בו דבר זולתי באר המים אשר גזלו עבדיו, והוא אומר לו כחסד אשר עשיתי עמך:

(לב): וישובו אל ארץ פלשתים -
ענינו וישובו אל עירם אשר בארץ פלשתים, כי בארץ פלשתים היו, אבל הם יושבים בגרר שהיא מדינת המלך, והוא יושב בבאר שבע שהיא בארץ פלשתים בנחל גרר:

(לג): ויקרא שם בשם ה' אל עולם -
פי' הכתוב שקרא בשם ה' המנהיג בכחו הזמן. או שיקראו השמים והארץ "עולם", כלשון הבא תמיד בדברי רבותינו. והודיע בזה שקרא אברהם והודיע לבריות סוד הנהגת העולם בכללו שהוא בשם ה' החסין בכח שיש לו אילות בכולם:

והרב אמר במורה הנבוכים (ב יג):
שהוא רומז לקדמות האל, כי הודיע היותו קודם לזמן.
אבל אונקלוס אמר "בויקרא", שהוא תפילה.