רמבן, בראשית פרק כג





(א): מאה שנה ועשרים שנה -

לשון רש"י:

לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי.



וכן כתב בשני חיי אברהם (להלן כה ז). ואין מדרשו זה נכון, שהרי בשני חיי ישמעאל (שם פסוק יז): נאמר כשני חיי אברהם בשוה, ולא היו שוים בטובה, אבל היה מתחלה רשע ועשה תשובה בסוף. ועוד, כי שנה שנה לחלק משמע, ואיננו נדרש להשוותן:

אבל "שנה שנה ושנים" דרך הלשון הוא. ומה שאמרו בבראשית רבה (נח א): בת מאה כבת עשרים לחטא, לא דרשו כן אלא מיתור הלשון, שחזר ואמר "שני חיי שרה", שכללן והשוה אותן. ולא ידרשו כן באברהם:



(ב): ויבא אברהם -

לשון רש"י:

מבאר שבע.

ואין זה לומר שהיה עומד שם ממה שכתוב (לעיל כב יט): וישב אברהם בבאר שבע, כי איך תהיה שרה בחברון, אבל הכוונה לומר שהלך שם ביום לצרכו, ושמע במיתת שרה, ובא משם לספוד לה ולבכותה.



ולשון רבותינו (ב"ר נח ה):

מהר המוריה בא.

וכן הוא לפי המדרש שכתבו הרב (רש"י כאן):

כי שמעה בעקידה ופרחה נשמתה:

והנראה בעקידה שהייתה הצואה בה בבאר שבע, כי שם היה דר ושם חזר, כי כן כתוב בתחילה (לעיל כא לג): ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם, ואמר (שם): ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, והוא גרותו בבאר שבע שהוא בארץ פלשתים, ושם נצטווה בעקידה, ועל כן שהה בדרך שלשה ימים, שארץ פלשתים רחוקה מירושלים, שאילו חברון בהר יהודה הוא, כי כן כתוב (יהושע כ ז), וקרוב לירושלים. ובשובו מן העקידה לבאר שבע חזר, כמו שנאמר (לעיל כב יט): וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע, להורות שנתעכב שם וישב בו שנים. ואם כן לא מתה שרה באותו זמן, כי לא היה אברהם דר בבאר שבע ושרה דרה בחברון:



וכן נראה כי יצחק נולד בבאר שבע, כי כתוב תחילה (לעיל כ א): ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר, ואבימלך אמר אליו הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב (שם טו), ונתישב שם בארץ ההיא בבאר שבע, שכן כתוב (לעיל כא כב): ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו אל אברהם לאמר, ואין כתוב שהלכו אליו מגרר, ויכרתו שם הברית בבאר שבע. וכן תראה כי הגר כאשר הוציאו אותה מבית אברהם ביום הגמל את יצחק הלכה במדבר באר שבע (לעיל כא יד), ששם היו דרים, אבל אחר ימים רבים נסע מארץ פלשתים ובא לחברון ונפטרה שם הצדקת:



אבל לפי המדרש צריכין אנו לומר כי אברהם ושרה בזמן העקידה היו דרים בחברון ושם נצטוה, ומה שאמר ביום השלישי וישא אברהם את עיניו (לעיל כב ד), כי לא נגלה לו ההר חמד אלוהים עד היום השלישי, והיה בשני הימים הולך בסביבי ירושלים ולא היה הרצון להראות לו, ואברהם אחר העקידה לא שב למקומו לחברון, אבל הלך תחלה אל באר שבע מקום האשל שלו לתת הודאה על נסו, ושם שמע במיתת שרה ובא. ומי שאמר מהר המוריה בא ומי שאמר מבאר שבע בא הכל טעם אחד:



ולפי זה מה שאמר הכתוב וישב אברהם בבאר שבע (לעיל כב יט), יהיה ענינו כי בשובו מן העקידה שב אל באר שבע, ומשם הלך לקבור את שרה, ואחר הקבורה מיד חזר לבאר שבע, ונתישב שם שנים. והשלים הכתוב ענין באר שבע כאחד, ואחרי כן ספר בקבורה, ושם בבאר שבע נשא יצחק את רבקה, כמו שאמר והוא יושב בארץ הנגב (להלן כד סב). וזה דעת כל המפרשים (רש"י, והראב"ע, והרד"ק): כי אברהם היה במקום אחר ובא משם:



ולפי דעתי כי היה לשרה אהל, שם עומדת ואמהותיה לפניה, וכן כתוב (להלן לא לג): באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות. והנה שרה מתה באהל אשר לה, ונכנס אברהם באהל עם אחזת מרעיו לספוד אותה:

או שיהיה לשון "ויבא" לאמר, שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא בא אליה. וזה לשון מורגל בדברי חכמים כמו ששנינו בתמיד (פ"ד מ"ג): בא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן, בא לו לדופן השמאלית, בא לו לעוקץ, ואמרם (בכורות כ א): אני לא באתי לידי המדה הזו, וכן בכתוב (שמות כב יד): בא בשכרו, שבא למלאכה ההיא ועשה אותה בעבור שכרו. ולא יתכן בעיני שבא מעיר אחרת אל חברון, שאלו היה כן היה מזכיר אותו המקום, והיה הכתוב מפרש "וישמע אברהם ויבא ממקום פלוני":



(ד): גר ותושב אנכי עמכם -

היה המנהג להיות להם בתי קברות, איש לבית אבותיו, ושדה קבורה אחד יקברו בו כל הגרים. והנה אברהם אמר אל בני חת, אני גר מארץ אחרת ולא הנחלתי מאבותי בית הקברות בארץ הזאת, והנה עתה אני תושב עמכם, כי חפצתי לשבת בארץ הזאת, ולכן תנו קבר להיות לי לאחזת עולם כאחד מכם, ומפני שאמר "תנו", חשבו שבקש אותה מהם במתנה, וענו אותו אינך נחשב בעינינו כגר ותושב, אבל אתה מלך, המליכך האלוהים עלינו ואנחנו ואדמתנו עבדים לך, תקח כל בית הקברות שתחפוץ בו וקבור מתך שם, ויהיה לך לאחזת קבר לעולם, כי איש ממנו לא ימנעהו ממך:



(ח): אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני -

טעמו, אני לא אקבור מתי בקבר אחר, אבל אם רצונכם שאקבור מתי פגעו לי בעפרון שיש לו מערה בקצה שדהו, ואיננה לו בית קברות אבותיו, כי לשדה היא להם:



וטעם מלפני -

כי אם לא תעשו כן אקברנו בארון.

או יהיה טעמו, מתי אשר הוא לפני ואני צריך למהר לקברו:



וטעם ופגעו לי -

כי היה עפרון עשיר ונכבד, כאשר אמר ביני וביניך מה היא - ולא יהיה לו לכבוד למכור נחלת אבותיו, כענין נבות היזרעאלי (עיין מלכים א כא), על כן לא הלך אברהם אליו להרבות לו מחיר השדה, ובקש מאנשי העיר שיפגעו בעבורו דרך כבוד:



(ט): וטעם ויתן לי, ויתננה לי -

שאחשוב אותה כמתנה, אם בכסף מלא אקחנה ממנו. ועל כן לא הזכיר לשון מכירה, וכן אוכל בכסף תשברני ומים בכסף תתן לי (דברים ב כח), שהמים הנתנים במתנה אתן בהם כסף, או שהוא דרך הלשון להזכיר כן במכירות:



מערת המכפלה -

לשון רש"י:

בית ועליה על גביו. דבר אחר שכפולה בזוגות (עירובין נג ב).

ואיננו נכון כי הכתוב אמר שדה עפרון אשר במכפלה (להלן פסוק יז), והנה הוא שם המקום אשר בו השדה, ואין צורך לבקש טעם לשם המקומות.



ובבראשית רבה (נח ח) אמרו:

שכפל הקב"ה קומתו של אדם הראשון וקברו בתוכה.

ועל דעתם היה כל המקום ההוא נקרא כן מעולם והם לא ידעו טעמו, כי עפרון בדמי השדה מכר לו הכל על דעתו שאין שם קבר:



והנה אברהם לא היה מבקש רק למכור לו המערה כי היא בקצה השדה וישאר השדה לעפרון, והוא אמר לו דרך מוסר, או מרמה שיתן לו השדה והמערה אשר בו, כי לא יתכן לאדם נכבד כמוהו שתהיה לו המערה לאחזת קבר והשדה יהיה לאחר, ואברהם שמח בכך וקנה הכל בדמים שהזכיר לו:



(יא): וטעם לעיני בני עמי -

לאמר הנה כל העם הנה, והם היודעים ועדים ואל תחוש לכפירה או לחזרה, וקבור מתך שם מעתה כי שלך היא ולא אוכל לשוב. ואברהם לא עשה כן, כי גם אחרי שפרע הכסף מלא החזיק תחלה בשדה ובמערה והקימם ברשותו לעיני בני העיר וכל באי שער העיר, הסוחרים והגרים הנמצאים שם, ואחר כן קבר אותה:



(יג): אם אתה לו שמעני -

שעורו, אם אתה אם תשמעני, וענינו כמו אם אתה תשמעני, ובא הכפל לנחץ הענין, כמו סורה אדני סורה אלי (שופטים ד יח), הטוב טוב אתה (שם יא כה), וכן ולאמר עליו לאמר (דהי"ב לב יז), וכן ואני אנה אני בא (להלן לז ל), ופניתי אני, וראיתי אני (קהלת ב יב יג). כי כל העדה כלם קדושים (במדבר טז ג), כלם רידוף הענין.



וכן על דעתי אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח (לעיל יד כג), שעורו אם מחוט ועד שרוך נעל אקח מכל אשר לך:

או יאמר, אם אתה כאשר אמרת, כלומר שפיך ולבך שוים בענין, ואם תשמעני. וכן ויאמרו להם אחיהם מה אתם (שופטים יח ח), ודומה ללשון הזה על דעתי למה זה אנכי (להלן כה כב), אולי זה דעת אונקלוס שאמר אם את עבד לי טיבו, שתעשה רצוני כאשר אמרת:



(טו): וטעם ארץ ארבע מאות שקל כסף -

על דעת אונקלוס שהיא שוה כן, אולי רצה לומר שהיו דמיה קצובים כן במקום ההוא, כי כן המנהג ברוב הארצות להיות מחיר שדה קצוב לפי מדתו.



וכדברי רבותינו (ב"מ פז א):

עפרון קצב דמים כרצונו ביוקר גדול, ואברהם בנדבת לבו שמע ועשה כרצונו והגדיל.



ועל דרך הפשט "ארץ ארבע מאות שקל כסף" שקנה אותה בכך עפרון או אבותיו הקדמונים:



(יט): וטעם ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה וגו' היא חברון בארץ כנען -

כי שב לבאר השדה והמקום והארץ בעבור כי כל הפרשה הזכירה בני חת ועפרון החתי, לפיכך הזכיר בסוף כי הוא בארץ כנען אשר היא ארץ ישראל, וכן אמר בתחילת הפרשה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען, וכל זה לבאר כי הצדקת מתה בארץ ישראל ושם נקברה, כי החתים ממשפחות כנען:

ולפי דעתי כי טעם הכתובים אינו אלא להזכיר כי היא ארץ כנען לא ארץ פלשתים, כי מפני שאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים (לעיל כא לד), וכל מגוריו בארץ ההיא בגרר ונחל גרר ובאר שבע ומשם לחברון ומחברון לשם, על כן הזכיר כי חברון הוא בארץ הכנעני היושב בהר ההוא, לא בארץ פלשתים הנזכרת לאברהם. והוסיף בסוף להודיע המערה שהיא בשדה המכפלה על פני ממרא, שזה השם הנודע אליה:



ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי השם עם אברהם שהיה נשיא אלוהים בארץ אשר בא לגור שם והיחיד, וכל העם היו קוראין לו "אדוני", והוא לא אמר להם כן שהיה שר וגדול, וגם בחייו קיים לו ואגדלה שמך והיה ברכה, ואשתו מתה ונקברה בנחלת ה'.



ועוד כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים. ורבותינו אמרו (ב"ב טז א): שגם זה מן הנסיונות של אברהם שבקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה אותו:

ולא ידעתי טעם לדברי רבי אברהם שאומר להודיע מעלת ארץ ישראל לחיים ולמתים, ועוד לקיים לו דבר השם להיות לו נחלה, כי מה מעלה לארץ בזה כי לא יוליכנה אל ארץ אחרת לקברה, ודבר השם לאברהם על כל הארץ היה ונתקיים רק בזרעו.