רמבן, בראשית פרק ג

(ו): כי טוב העץ למאכל -
הייתה סבורה כי הוא מר וסם המות, ולכן יזהירנו ממנו. ועתה ראתה כי הוא מאכל טוב ומתוק:

וכי תאוה הוא לעינים -
שבו יתאווה ויתור אחרי עיניו:

ונחמד העץ להשכיל -
כי בו ישכיל לחמוד, ונתנה התאווה לעיניים והחמדה בשכל. והכלל, כי בו ירצה ויחפוץ בדבר או בהפכו:

(ז): ותפקחנה עיני שניהם -
לעניין החכמה דבר הכתוב, ולא לעניין ראיה ממש, וסופו מוכיח, וידעו כי ערומים הם, כלשון רש"י. וכן גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קיט יח):

(ח): וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן לרוח היום -
אמרו בבראשית רבה (יט יב):
אמר רבי חילפי: שמענו שיש הלוך לקול, שנאמר וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן.
וכן כתב הרב במורה הנבוכים (א כד), וכן דעת רבי אברהם, כי "מתהלך" כנוי לקול, כעניין קולה כנחש ילך (ירמיה מו כב). והוא אמר כי טעם "לרוח היום" ששמעו הקול לפנות ערב. והזכיר בשם רבי יונה כי הטעם והאדם מתהלך בגן לרוח היום:

ולפי דעתי כי טעם מתהלך בגן עדן כטעם והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב), וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם (להלן יח לג), אלך אשובה אל מקומי (הושע ה טו), והוא עניין גלוי שכינה במקום ההוא, או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו:

וטעם לרוח היום -
כי בהגלות השכינה תבוא רוח גדולה וחזק, כעניין שנאמר (מ"א יט יא): והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', וכן וידא על כנפי רוח (תהלים יח יא), וכתוב באיוב (איוב לח א): ויען ה' את איוב מן הסערה, ולפיכך אמר בכאן כי שמעו קול ה' שנתגלה השכינה בגן כמתקרב אליהם לרוח היום, כי רוח ה' נשבה בו בגן כרוח הימים, לא רוח גדולה וחזק במחזה בשאר הנבואות, שלא יפחדו וייבהלו. ואמר כי אף על פי כן נתחבאו מפני מערומיהם:

ובבראשית רבה (יט ז):
נמי אמרו, אמר רבי אבא בר כהנא: מהלך אין כתוב כאן אלא מתהלך, מקפץ ועולה.
הנה רבי אבא עשאו כלשון "וילך ה'" (להלן יח לג), כמו שפירשנו בלשון ההליכה, אלא שהוא פתר הכתוב להסתלקות השכינה, שהייתה שורה בגן עדן ונסתלקה ממנו בחטאו של אדם, כעניין אלך אשובה אל מקומי (הושע ה טו).
ואנו מפרשים אותו לגלוי השכינה במקום ההוא, והוא הנכון והנאות בכתוב:

(יב): וטעם האשה אשר נתת עמדי -
כלומר, האשה אשר אתה בכבודך נתת אותה לי לעזר, היא נתנה לי מן העץ, והייתי חושב שכל אשר תאמר אלי יהיה לי לעזר ולהועיל. וזהו מה שאמר בענשו "כי שמעת לקול אשתך", שלא היית ראוי לעבור על מצוותי בעבור עצתה. ורבותינו (במסכת ע"ז ה א): קורין אותו בזה כפוי טובה. ירצו לפרש שענה אותו אתה גרמת לי המכשול הזה, שנתת לי אשה לעזר והיא יעצתני להרשיע:

(יג): וטעם מה זאת עשית -

לעבור על מצוותי, כי האשה בכלל אזהרת אדם, כי הייתה עצם מעצמיו בעת ההיא, וכן היא בכלל העונש שלו. ולא אמר באשה "ותאכלי מן העץ", כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה, כאשר נענש הנחש. ועל כן אמרה הנחש השיאני ואוכל, כי העונש הגדול על האכילה. והנה מכאן נוכל ללמוד עונש למחטיאי אדם בדבר, כאשר למדונו רבותינו (פסחים כב ב, ע"ז ו א): בפסוק ולפני עור לא תיתן מכשול (ויקרא יט יד):

(יד): מכל הבהמה ומכל חית השדה -
התבונן רבי יהושע מן המקרא הזה כי הנחש מוליד לשבע שנים (בכורות ח ב), ובדקו ומצאו כי כן הדבר (ב"ר שם), כי מדרשי הכתוב ורמזיהם מקובלים, ובהם להם סודות עמוקים בתולדות ובכל דבר, כאשר הזכרתי בפתיחתי:

(טו): וטעם תשופנו עקב -
שיהיה לאדם יתרון עליך באיבה, כי הוא ישופך ראש ואתה לא תשופנו רק בעקבו, וירצץ מוחך שם:

(טז): ואל אישך תשוקתך -
לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתבעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולא ממך, לשון רש"י.
ואיננו נכון, כי זה שבח באשה, כמו שאמרו (עירובין ק ב): וזו מידה יפה בנשים. ורבי אברהם אמר ואל אישך תשוקתך, משמעתך. והטעם שתשמעי אל כל אשר יצווה עליך, כי את ברשותו לעשות חפצו. ולא מצאתי לשון תשוקה רק בחשק ותאווה:

והנכון בעיני שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו. והנה זו מידה כנגד מידה, כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, ועונשה שלא תהיה היא מצווה עליו עוד, והוא יצווה עליה כל רצונו:

(כב): ועתה פן ישלח ידו -
רצה הקב"ה שתתקיים גזירתו במיתת האדם, ואם יאכל מעץ החיים שנברא לתת לאוכליו חיי עולם תבטל הגזרה, או שלא ימות כלל, או שלא יבא יומו בעת הנגזר עליו ועל תולדותיו. והנה עתה שהייתה לו בחירה שמר העץ הזה ממנו, כי מתחילה לא היה עושה אלא מה שיצווה, ולא אכל ממנו כי לא היה צריך:

ודע והאמן כי גן עדן בארץ, ובו עץ החיים ועץ הדעת ומשם יצא הנהר ויפרד לארבעה ראשים הנראים לנו, כי פרת בארצנו ובגבולנו, ופישון הוא נילוס מצרים, כדברי הראשונים. אבל כאשר הם בארץ כן יש בשמים דברים יקראו כן. והם לאלה יסוד, כמו שאמרו:
במדרש שה"ש זוטא א ד:
הביאני המלך חדריו, מלמד שעתיד הקב"ה להראות את ישראל גנזי מרום החדרים שבשמים. דבר אחר, הביאני המלך חדריו, אלו חדרי גן עדן.
מכאן אמרו כמעשה הרקיע מעשה גן עדן:

והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום, ומשם ימשך כוח המלכויות שבארץ, כמו שכתוב (ישעיה כד כא): ועל צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה.
כך אמרו בבראשית רבה (טז ד):
ארבעה ראשים, אלו ד' מלכויות, שם האחד פישון, זה בבל וכו'. והדברים הנקראים עץ החיים ועץ הדעת למעלה, סודם נעלה ונשגב:
והאדם חטא בפרי עץ הדעת תחתון ועליון, במעשה ובמחשבה. ואם היה העץ טוב לאדם למאכל ונחמד אליו להשכיל, למה מנעו ממנו, והאלוהים הוא הטוב והמטיב, לא ימנע טוב להולכים בתמים. והנחש אין בו היום נפש מדברת, ואם הייתה בו מתחילה היה מזכיר בקללתו שיאלם פיו, כי היא הייתה לו קללה נמרצת מכולן. אבל כל אלה דברים כפולים, הגלוי והחתום בהם אמת.
ובבראשית רבה (טז ה):
דבר אחר, לעבדה ולשמרה, אלו הקורבנות, שנאמר (שמות ג יב): תעבדון את האלוהים על ההר הזה, הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב): תשמרו להקריב לי במועדו.
רמזו כי הקורבנות יצמיחו ויגדלו בעץ החיים ועץ הדעת וכל עצי גן עדן, והם העבודה והשמירה בהם:

ורבי אברהם מכחיש מה שאמרו כי פישון הוא נילוס, בעבור שימצאהו יוצא מהר הלבונה, ולכן יגדל בימי הקיץ. וכבר נודעו נהרות רבים יצאו מן המקור וימשכו הרבה, ואחר כן יכנסו בתחתיות ארץ מהלך ימים, ויבקעו ויהיו נובעים תחת אחד ההרים במקום רחוק.