רמבן, בראשית פרק ל

(א): הבה לי בנים -
אמרו המפרשים (רש"י, וראב"ע): שתתפלל עלי.

ואם אין מתה אנכי -
לשון רש"י
שמי שאין לו בנים חשוב כמת, והוא מדרש רבותינו (ב"ר עא ו).

ואני תמה,
אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלוהים אנכי, ושומע אל צדיקים ה'. ומה שאמר, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ממני לא מנע, וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מ"א יז כא, ושם ב ד טז)?

ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו.
אמרו בבראשית רבה (עא ז):
אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות, חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה:
ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה, אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער. דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה.

ויחר אף יעקב -
שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלוהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה. והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה, וזהו וישמע אליה אלוהים (להלן פסוק כב):

ואולי נתקן על דעת רבותינו, כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, אלא שלא נתקבלה תפלתו, ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן, ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלוהים ולא בידו, ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק, ועתיד להיות לו זרע, אבל היא נמנע ממנה פרי בטן. ונכון הוא:

(ה): ותלד ליעקב בן -
הזכיר בכל השפחות "ליעקב", להגיד כי הוא חפץ ומודה בהם, ואיננו נקרא לו בן האמה רק בן ליעקב כבני הגבירות המתיחסים אליו. ואמר בלאה בן חמישי ובן ששי ליעקב, בעבור רבוי הבנים, לומר כי בכולן יחפוץ ואת כולם יקרב, ולא הזכיר בראשונים כן:

(ט): ותרא לאה כי עמדה מלדת -
לא ידעתי מה המעשה הזה ללאה, ולמה נתנה שפחתה לבעלה, והיא לא הייתה עקרה שתבנה ממנה, ואין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן. אבל נצטרך לומר כי היו נביאות (ב"ר עב ו), יודעות שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים, ורצתה שיהיו לו רוב הבנים ממנה או משפחתה שהיא ברשותה, ולא תתגבר אחותה עליה בבנים, ולכך אמרה נתן אלוהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי (ראה זוהר ויצא קנז ב), וכן יעקב בעבור זה שמע אליה, שיעמיד בנים רבים, כי ידע כן כדברי רבותינו (ב"ר סח יא):

ויתכן כי מדעתם שנתנה הארץ לזרעם, ואברהם ויצחק לא הרבו בנים, היה חפץ יעקב בנשים רבות להרבות זרעו לנחול את הארץ, כי דור רביעי ישובו הנה, ולכן רצתה ליתן לו שפחתה שלא ישא נכרית:

(יד): דודאים -
סיגלי (סנהדרין צט ב), ובלשון ישמעאל יאסמין. כך מצאתי בפירוש רש"י.
ואינו כן, כי יאסמין בלשון ערבי כך שמו בדברי רבותינו, כדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת נ ב): האי כוספא דיאסמין שרי, וסיגלי אומרים שהם "כנפסגא" שאמרו בהן (ברכות מג ב): מברכין עליהם בורא עשבי בשמים. אבל אין זמנם בימי קציר חטים, אולי מצאם שם במקרה:
והראוי לקבל בדודאים דעת אונקלוס שתרגם בהן:
יברוחין, ובבראשית רבה (עב ב): גם כן, ר' חייא ב"ר אבא אמר יברוחין, והן יברוח בלשון ערבי.

וכתב רבי אברהם:
דודאים אמר המתרגם יברוחין, וכך יקראו בלשון ישמעאל ויש להן ריח טוב, וכן כתוב (שה"ש ז יד): הדודאים נתנו ריח, והם על צורת בן אדם כי יש להן דמות ראש וידים. ויש אומרים כי יועילו להריון. ואנכי לא ידעתי, בעבור שתולדתם קרה.
אלו דבריו:

והנכון כי רצתה בהן להשתעשע ולהתענג בריחן, כי בתפלה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות, וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי, והוא כדמות תפוחים, ולהם ריח טוב, אבל השרש, והוא העשוי בצורת ראש וידים, לא הביא. והשרש הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל להריון. ואם הדבר אמת, הוא בסגולה בהם, לא בטבעם. אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם:

(טו): המעט קחתך את אישי -
הטעם, המעט ממך שתקחי לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה, אף כי תעשי עצמך גברת לקחת הדודאים אשר אני מתענגת בריחן:

ויתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו, כי דרך נשים לה, כענין שכתוב (משלי ז יז): נפתי משכבי מר ואהלות וקנמון, ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי ממני אף כי תקחי דודאי בני לפתותו בהם.
ויש אומרים: הדודאים עשבים, יוסיפו התאוה לנשים, נגזר מלשון עת דודים (יחזקאל טז ח), ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי, כאשר הזכרתי:

(כ): זבדני אלוהים אותי זבד טוב -
לא מצאו למלה הזאת מוצא בלשון הקדש. ויתכן שנאמר שהיא מלה מורכבת "זה בד", כמלת מדוע, ומלת בגד (לעיל פסוק יא): בכתיבה. והסגול והפתח מומרים במקומות רבים, וכל שכן במלות המורכבות. וכן מלת צלמות ומלת בלעדי. ויצאה מלשון בדים, בדי עצי שטים (שמות כה יג), ותעש בדים ותשלח פארות (יחזקאל יז ו), כי ענפי האילן הגסים נקראים כן, והשאילוה לבנים, יאכל בדיו בכור מות (איוב יח יג), לא כן בדיו (ישעיה טז ו):

ולכן אמרה לאה כי עשה לה האלוהים זה הבן בד טוב להיות בעלה מתלונן בצלה, כי יזבלני בצלי. וכן בנה בניתי בית זבול לך (מ"א ח יג), להתלונן בצלו, ולכבוד עליון יאמר כן, כמו שאמר (שם בפסוק כז): הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי, וכן שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג יא), עמד במקום שיתלונן בו, כמו שאמר לשמש שם אהל בהם (תהלים יט ה):

ואונקלוס תרגם:
זבד טוב "חולק טב",
ולא הבינותי סברתו עד שראיתי (בתרגום הירושלמי): [בתרגום יונתן] זווד יתי מימרא דה' זוודין טבין, ולמדתי שעשו המלה כאלו כתובה בו"ו, וטפלו אותה אל לשון הארמית שמתרגמין צדה "זוודין" (להלן מב כה).
אמרה, שהבן הזה עשאו השם לה צדה טובה וחלק טוב כי בעלה יהיה עיקר דירתו עמה לרוב בניה, תתפרנס עמו בטוב לו. והו"ו והבי"ת ישתוו בלשוננו במקומות רבים, כמו תאוה ותאבה (תהלים קיט כ), גוי נתתי למכים (ישעיה נ ו), על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט ג). וכן לקצבי הרים ירדתי (יונה ב ז), כמו לקצוי, וכן לפרבר למערב ארבעה (דה"י א כו יח), יאמרו ממנו פרוור, דכתיב (מ"ב כג יא): אל לשכת נתן מלך הסריס אשר בפרוורים. ופירוש שניהם מה שהוא מקיר החומה לחוצה. ומגרש לערים (במדבר לה ב): תרגום ירושלמי ופרוור, וכן תרגום יונתן מגרשות (יחזקאל כז כח):

ובמשנה מלא תרווד, תרבד (נזיר מט ב, אהלות פ"ב מ"א). בטבלא שאין לה לבזביז (פסחים מח ב), במקומות שונין ממנו "לזביז" (כלים פ"ב מ"ג, מקואות פ"ד מ"ב), ובמקומות שונין ממנו "לזויז". איצטבא (פסחים יא ב): "איצטוא" (עירובין עז ב, ויומא מט א לפי גירסת הערוך). וכן כיוצא בהן הרבה, ונהגו בירושלמי (כלאים פ"ה הכ"ט, יבמות פ"ז ה"ח, ועוד): "אביר" בבי"ת במקום ו"ו, שאינם מקפידים בכך:

(כג): אסף אלוהים את חרפתי -
הכניסה במקום שלא תראה, וכן ולא יאסף הביתה (שמות ט יט), וכוכבים אספו נגהם (יואל ב י), וירחך לא יאסף (ישעיה ס כ), לא יטמן, לשון רש"י.

ורבי אברהם אמר:
כטעם כרת ונאספה שמחה וגיל:
והנכון דעת אונקלוס שעשאן כולן לשון קבוץ וכנוס כפשוטם, מלשון ויאספו את השליו (במדבר יא לב), כי מאספיו יאכלוהו (ישעיה סב ט). ונקראת המיתה אסיפה בהיותו נקבץ אל אבותיו המתים. ולא יאסף הביתה, להקבץ לאנשי ביתו. ואספו נגהם, שקבצו האור בתוכם ולא הוציאו אורם לחוץ, או שנאספו אל האהל אשר להם ברקיע השמים. ויאמרו אסיפה בחרפה, שתתקבץ ולא תתפזר בין בני אדם להיות נדברים בה עוד בחוצות:

(כז): נחשתי ויברכני ה' בגללך -
בעבורך ובזכותך כי איש צדיק אתה. ולשון נחשתי נסיתי, וכל נחש נסיון. ויש אומרים (ראב"ע): שהיה מנחש בתרפים. ויעקב אמר ויברך ה' אותך לרגלי, לא רצה לומר "בגללי" דרך ענוה, ואמר לרגלי, כי מעת שבא רגלי בבית היית מתברך:

(כט): ואת אשר היה מקנך אתי -
את חשבון מיעוט מקנך שבא לידי כמה היה, לשון רש"י.
כלומר, אתה ידעת כמה היה מקנך כשבאו אתי. ויותר ראוי שיאמר, ואת מקנך אשר היה אתי, ידעת כי מעט אשר היה לך טרם בואי ויפרוץ לרוב:
או נפרש, אתה ידעת את אשר עבדתיך, כי בכל כחי עשיתי, וידעת את אשר היה מקנך אתי כי ימים רבים הם, וידעת כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב שלא כדרך כל הארץ, רק ברכת ה' היא אשר באה מעת בא רגלי בביתך, והוא הנכון:

(ל): אעשה גם אנכי לביתי -
עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני וצריך אני להיות עושה עמהם לסומכן, וזהו גם.
לשון רש"י.

ולא מצאנו שיהיה ליעקב צאן, ולא שירעו אותן בניו הקטנים. והגדול שבהם בן שש שנים או פחות, כי לבן יתכן שהיו לו בנים קטנים מרחל בטרם בא יעקב, ועתה הם ראויים לרעות הצאן. ואולי על נשיו ועל עבדיו אמר שהיו עושים לו במלאכה, ואין כל זה נכון:

אבל פירוש מתי אעשה גם אנכי לביתי, מתי אעשה אנכי גם לביתי כאשר עשיתי גם לביתך, וכן ויאהב גם את רחל מלאה (לעיל כט ל), וגם אהב את רחל מלאה. וכן גם אותכה הרגתי (במדבר כב לג), גם הרגתי אותך, ורבים כן:

(לב): וטעם נקוד וטלוא -
נקוד או טלוא:

וכל שה חום -
פירשו בו (הראב"ע, והרד"ק):
שחור, כי השחרות מפני החום.
ואיננו נכון בעיני, כי רוב הכשבים שחורים, אף כי בארץ קדם שהיא חמה, ואם כן יהיו כולם ליעקב.

והנכון
דעת אונקלוס "שחום", והוא קרוב לאדום וקורין אותו רו"ש, וכן פרש"י.
ויהיה חום מגזרת ואור החמה (ישעיה ל כו), שהוא דומה לשמש אשר יתאדם קצת:

והיה שכרי -
לשון רש"י:
אותן שילדו מכאן ולהבא נקודים וטלואים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי.
וכן דעת רבי אברהם (בפסוק לה). ופירוש כל שה נקוד וטלוא, תיש. וטלוא ונקוד בעזים, הנקבות, כמו שאמר (שם): ויסר ביום ההוא את התישים ואת כל העזים. ופירוש כל אשר לבן בו, בנזכרים, וכל חום בכשבים:

ולפי דעתי כי כל נקוד וטלוא בכשבים וכל חום בהם היה שכרו, שהרי לא עשה במקלות מראה חום, והיה מפסיד שכרו מן הכשבים שהם מיטב הצאן. וכן בחלומו הראוהו העולים על הצאן עקודים נקודים, אין בהם חום. ופירוש הכתוב, הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל חום בכשבים, והסר טלוא ונקוד בעזים והיה שכרי, שלשת המראות בכשבים והשנים בעזים. ואמר וענתה בי צדקתי ביום מחר כי כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים וגם חום בכשבים גנוב הוא אתי:

(לה): וטעם ויסר ביום ההוא את התישים -
סיפר הכתוב כי יעקב אמר סתם הסר משם טלוא ונקוד בעזים, ולבן חשש לזרע האב, והפריש הזכרים והנקבות, והפריש אפילו העקודים אשר להם לובן מעט ברגליהם במקום העקידה, והפריש בכשבים כל אשר לבן בו וכל חום. ואם יהיה "כל אשר לבן בו" לומר שהפריש בתישים ובעזים כל אשר בו מראה לבן בין עקוד בין ברוד, יהיה וכל חום מוסף על המראות הנזכרות. וטעם הוסיפו בשכר הכשבים חום, מפני שאין בתולדתם להיותם בעלי גוונין כתישים והעזים, ואין בתולדת העזים להיות בהן חום:

(לז): ויקח לו יעקב מקל לבנה -
כיון שהסכימו להיות שכרו באלה, היה רשאי לעשות כל מה שיוכל להולידם כן.
ואולי התנה יעקב שיעשה בהן כל מה שירצה, כי לבן לא היה יודע בתולדה הזו, והרועים לא היו מרגישים בדבר בראותם המקלות ברהטים פעם אחת בשנה בימי ניסן, כי בהעטיף הצאן בימי תשרי לא ישים, שלא ישאר ללבן עד פרסה.

ויש אומרים (הרד"ק): כי השנה הראשונה נולדו ליעקב נקודים וטלואים רבים בברכת השם אשר הראה לו המלאך, ושם המקלות בפני אלו שהיו שלו שיולידו בדמותם, שלא יאמר לבן כאשר יולדו כי גנוב הוא אתו. וזה פירוש בכל יחם הצאן המקושרות, שהם הנולדים לו, ובהעטיף הצאן של לבן לא ישים, והיה העטופים ללבן, אשר לא יולדו נקודים, והקשורים כלם ליעקב, כי יולדו נקודים:

(מ): והכשבים הפריד יעקב -
פירש רש"י:
הנולדים עקודים נקודים הבדילם לעצמם, ועשה אותן עדר לבד, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהן צופות באלו, וזהו שאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל עקוד ואל כל חום שנמצא בצאן לבן. וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן, כמו שפירשתי. זה לשון הרב:

ואין דבריו בכאן נכונים, כי למה הפריד הכשבים, ולא נשאר בעדר לבן נקוד או חום לא בכשבים ולא בעזים. ואם היו הנפרדים אותם אשר הולידו הצאן עקודים נקודים וטלואים, שהיו שלו, ומהם עשה העדר הזה העקוד, למה הפריד הכשבים לבדם ולא לקח גם התישים והעזים שנולדו לו כן, ויעשה מכלם העדר העקוד הזה אשר הוליך לפני הצאן.
ועוד, שלא אמר שנולד שם חום.
ועוד, כי לפי דעת הרב אין בכשבים עקוד וטלוא, שאינם שכרו, ולא עשה להם מקלות:

אבל פירוש הכתוב שהפריד הכשבים מן העזים ועשה מהן עדר מיוחד, והנה היו לו עדר כשבים ועדר עזים, ונתן פני כל הצאן, עדר הכשבים ועדר העזים, אל העקודים ואל כל חום אשר בכל צאן לבן. ששם העקודים לפני העזים, וכל חום לפני הכשבים, על דעת הראשונים, או העקודים וכל חום לפני הכשבים, על דעתנו. כי צורך ההפרדה מפני החום אשר היה שכרו בכשבים לבדן.

והנכון בעיני שיאמר כי הכשבים הפריד יעקב ונתן פני הצאן הנזכר, שהם הכשבים, אל עקוד ואל כל חום, וישת לו עדרים לבדו מן העקוד והחום, והוליכם לפני הכשבים, ולא שתם על צאן לבן כי היו שכרו.
וטעם בצאן לבן, שעשה כן בכל צאן לבן, והנה העקוד בכשבים היו שלו:
ואל תשאל, למה אמר "הכשבים" ואמר "פני הצאן", כי דרך מקראות לדבר כן, ובפרשה הזאת בדומה לו, בהר הגלעד (להלן לא כא).
וטעם עשותו כן בכשבים, מפני שלא היה במקלות חום, או שידע בתולדת הכשבים שצריכים לסימנים רבים בכבדותם יותר מן התישים, לקלותם:

(מא): הצאן המקושרות -
הנכון בעיני בלשון הזה שהם הצאן אשר הזכרים מהם הולכים אחר הנקבות בכל עת, לא יתפרדו מהם לרב תאותם מלשון ונפשו קשורה בנפשו (להלן מד ל). ולשון חכמים כן הוא (בכורות כד א): חזיר כרוך אחר רחל, בכרוכין אחריה (קדושין עט ב). ויקראו הנולדים בעת ההיא "הקשורים" על שם אביהם. ורבים אמרו כי קשורים הם החזקים אשר איבריהם קשורים זה בזה קשר אמיץ, כי זה סיבת הבריאות, והעטופים הם החלושים אשר נפשם בהם תתעטף ואין להם תאוה, מלשון העטופים ברעב (איכה ב יט). והתרגום אמר בכיריא ולקישיא, כי כן הדבר.