רמבן, בראשית פרק לב

(ב): ויפגעו בו מלאכי אלוהים -
לשון רש"י:
מלאכי ארץ ישראל יצאו לקראתו. מחנים, שתי מחנות של חוצה לארץ באו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל יצאו לקראתו.
ואני תמה בזה, שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ורחוק היה משם ושלח מלאכים אל עשו מרחוק, ושם (להלן לב כג): נאמר ויעבור את מעבר יבק, שהוא "יבק הנחל גבול בני עמון" (דברים ג טז), שהוא דרומית מזרחית לארץ ישראל, ועדיין יש לו לעבור גבול בני עמון ומואב ואחרי כך ארץ אדום. ותחלת ביאתו בארץ בשכם היה שנאמר (להלן לג יח): ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען. אבל הייתה המראה הזאת ליעקב כאשר בא בגבול אויביו להודיעו כי רבים אשר אתו מאשר אתם. ונקרא שם המקום מחנים, כי כן הדרך בשמות. או מחנים, מחנהו ומחנה העליונים, לומר כי מחנהו בארץ כמחנה המלאכים, כלם מחנות אלוהים, מברכים לו ומודים בייחודו יתברך שמו לעולמים:

(ד): נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו. וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (להלן לב ט, לג טו):

אל עשו אחיו ארצה שעיר -
בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו. וכבר תפסוהו החכמים על זה.

אמרו בבראשית רבה (עה ג):
מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כו יז). אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב:

ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח): ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבנו בויקרא כו טז), והיא הייתה סבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה):

(ה): כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב -
ציווה אותם שיאמרו לאדני לעשו אנחנו, שלו, או שלוחים אליו, ולאמר לו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי. ודומה לו בפרשה (להלן פסוק יח): למי אתה. או שקראו יעקב בפניהם אדני עשו, להזהירם שלא יזכירוהו אפילו שלא בפניו רק דרך כבוד בראותם כי אדונם קורא אותו אדני:

ודע כי הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לאמר אדני ועבדך, בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו, כאשר רמזה לנו גם התורה לרבות אחיך הגדול. והנה יעקב לקח בכורתו ואת ברכתו ועשו שוטם אותו עליהם, ועתה היה מראה לו כאלו אין המכירה ההיא אצלו כלום וכי הוא נוהג בו כבכור ואב להוציא את המשטמה מלבו:

(ו): ואשלחה להגיד לאדני -
להודיע שאני בא אליך למצא חן בעיניך שאני שלם עמך ומבקש אהבתך, לשון רש"י.
רצה לומר שאינו מוסב למעלה, אבל יאמר ואשלחה להגיד לאדני כי אני בא למצוא חן בעיניך ולעשות ככל אשר יצווה אדני.

ויותר נכון שיוסב למעלה, ואשלחה להגיד לאדני שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך, ירמוז שישלח לו דורון מהם או שיקח הוא משלו מה שיחפוץ, וכן אמר (להלן לג ח): מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי ויאמר למצא חן בעיני אדני:

(ז): וישובו המלאכים אל יעקב לאמר -
השלוחים האלה עשו שליחותם, אבל לא סיפר הכתוב זה כי אין צורך.

וטעם וגם הולך לקראתך -
לאמר כאשר אתה הולך לקראתו כן הוא הולך לקראתך, ומהר תפגשו זה בזה:

(ח): ויירא יעקב מאד -
בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מעירו והוא בא לקראת יעקב, ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות, היה ירא לנפשו מאד כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי:

והנראה בעיני בענין הזה, כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל, כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה ענינו ועניני ביתו ובניו, וקראו לו בשלומו, ואמרו לו כי אני הולך לקראתו לראותו, והם היו מגידים כן ליעקב, והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו, אבל עברתו שמורה בלבו, ולעשות לו רעה היה הולך בחיל הזה. והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב:

וזה טעם "וגם", כי אמרו באנו אל אחיך אל עשו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום, וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל, ולכך הוסיף לו פחד על פחדו, ויירא יעקב מאד ויצר לו.

וכך אמרו רבותינו (ב"ר עה ז):
כי השלוחים הכירו בו שנאה, אמרו באנו אל אחיך אל עשו, אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו.
אבל בסוף כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו יעקב ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים מרחוק עד גשתו אליו, נכמרו רחמיו, וחשב כי הוא מודה בבכורתו ובגדולתו עליו כאשר פירשתי (לעיל בפסוק ה), והתנחם בזה, כי הלבבות לה' המה לכל אשר יחפוץ יטה אותם:

(ט): והיה המחנה הנשאר לפליטה -
על דרך הפשט אמר זה באולי, כי אמר אולי ינצל המחנה האחד, כי בהכותו האחד יברחו האחרים, או תשוב חמתו, או תבא להם הצלה מאת השם. וכן אמרו בבראשית רבה (עו ג): למדתך תורה דרך ארץ לא יניח אדם כל ממונו בזוית אחת:

ורש"י כתב:
והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כרחו כי אלחם עמו, התקין עצמו לשלשה דברים, לתפלה ולדורון ולמלחמה.

וראיתי במדרש (קה"ר ט יח):
מה עשה, זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלשה דברים.
וכן עיקר. והכונה בזה, כי יעקב יודע שאין זרעו כלו נופל ביד עשו, אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים:
וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים.

וכך אמרו בבראשית רבה (עו ג):
אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפלטה, אלו אחינו שבגולה.
ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה:

(יא): קטנתי מכל החסדים ומכל האמת -
נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתקלקלתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו, לשון רש"י.
ואיננו נכון בלשון הכתוב.

ועוד,
כי אמר אחרי כן ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים, ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אחר כך.

ועוד, כי יעקב הזכיר שתי הבטחות שהבטיחו הקב"ה בבית אל ובחרן, ואמר תחלה מה שנאמר לו בחרן, ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך, והוא שנאמר לו בצאתו מבית לבן (לעיל לא ג): שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. והנה אחרי כן לא היטיב לו בכל החסדים ובכל האמת האלה שיתמעטו זכיותיו על ידיהם:

אבל "קטונתי" לומר כי קטון הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עמו, וכן מי יקום יעקב כי קטון הוא (עמוס ז ב), מהיותו יכול לסבול כל הנגזר עליו.

וכן אמרו בבראשית רבה (עו ח):
קטונתי, רבי אבא אמר איני כדאי. והחסדים הם הטובות שעשה עמו בלא נדר, והאמת הטובה אשר הבטיחו ואימת לו הבטחתו. יאמר שאיננו ראוי שיבטיחנו ויעשה לו אותן טובות שהבטיחו בהן, ולא לטובות אחרות רבות שעשה עמו:

ולא הבינותי דעת אונקלוס שתרגם מכל חסדין ומכל טבון, והוא רגיל לתרגם חסד ואמת "טיבו וקשוט" (לעיל כד מט, להלן מז כט). ואולי עושה חסדים, הצלתו, אשר הצילו פעמים רבות מכל צרותיו. ועשה אמת, כל הטוב הזה שהיה לו, כי נתן לו בנים ובנות ועושר ונכסים וכבוד:
והנכון בעיני כי החסדים הקיימים יקראו אמת, כי היא מגזרת אמנה, כטעם ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם (ש"ב ז טז), ענין קיום, לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיה לג טז), כאשר אמר היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו (ירמיה טו יח):

(יב): והכני אם על בנים -
פירשו בו (הראב"ע):
והכני והכה אם על בנים.
וכן רבים:

(יג): ואתה אמרת היטב איטיב עמך -
אף על פי שהייתה פחדתו פן יגרום החטא, אמר עשית עמדי חסדים גדולים שלא הייתי ראוי להם, כל שכן שיש לעשות עמי חנם החסד הזה אשר הבטחתני עליו שתיטיב לי ותרבה את זרעי, ואין חטאי ראוי למנוע ממני הטובה אשר הבטחתני בה, כי גם מתחילה לא הייתי ראוי לה אם עונות תשמור לי, ולא הבטחתני עליה בעבור מעשי, רק בחסדיך הרבים:

ויש אומרים: כי יעקב היה חומל על בניו ועל ביתו פן יכה אותם עשו, כי לא היה יודע בהבטחת והיה זרעך כעפר הארץ, אם על אלה או על אחרים, כי יתכן שימלט הוא לבדו וירבה עוד זרעו. ואיננו נכון בעיני, כי אם הייתה זאת מחשבתו, איך אמר בתפלתו, ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך.

ועוד, כי שם נאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך, ואם יהיו בניו נופלים בחרב אחיו אין ההבטחה הזאת קיימת, ולזה ירמוז באמרו היטב איטיב עמך, וכן ואיטיבה עמך, כי כל זה ממה שנאמר לו (לעיל לא ג): ואהיה עמך:

אבל הכל מיראת חטא, כי דרך הצדיקים לירא תמיד, והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה או בדבר אחר. ושגיאות מי יבין:

(יד): מן הבא בידו מנחה -
יאמר כי עשה מנחה מאשר עמו, כי עשרו היה צאן ובקר ומהם שלח, כי בדרך היה, ואיננו מקום לשלוח לו כלי כסף וכלי זהב ומגדנות:

(יז): ורוח תשימו בין עדר -
כדי להשביע עינו של אותו הרשע ולתווהו על הדורון.

וסברו בבראשית רבה (עה יג):
שיש בזה רמז, אמר יעקב לפני הקב"ה רבונו של עולם אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחר זו אלא הרוח להם מצרותיהם. עשה רמז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו מזרעו ברוח והפרש בין זו לזו:

(כא): אכפרה פניו במנחה -
אבטל רוגזיה, וכן וכפר בריתכם את מות (ישעיה כח יח), לא תוכלי כפרה (שם מז יא).

ונראה בעיני שכל כפרה שאצל חטא ועון ואצל פנים, כלם לשון קנוח והעברה הן. ולשון ארמית הוא בהרבה מקומות, בעי לכפורי ידיה (גיטין נו ב). וגם בלשון מקרא נקראים המזרקים כפורי זהב (עזרא א י): על שם שבהם מקנח ידיו בשפת המזרק, לשון רבנו שלמה.

וכן אמר אונקלוס:
אנחיניה לרוגזיה:

ואם כן יהיה פירושו, כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו, והכתוב מגיד לנו זה, כי איננו ראוי שיאמרו השלוחים לעשות ככה. וכך פירש רבי אברהם.

ואיננו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת, והיא ידועה בכל שולחי מנחה.

ועוד, שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחלה, והנה גם הוא אחרינו כי חשב אכפרה פניו, כי עתה לא הוסיף על הצואה ההיא:

אבל הנכון כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו הנה גם הוא אחרינו בלשון כבוד, כלשון זה, גם הנה עבדך יעקב אחרינו, והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת, כאשר יתנו העבדים כפרם בתת להם רשות לראות פני המלך, ואחרי כן אראה פניו כי אולי ישא פני ויכבדני, להיותי מרואי פני המלך. וזה דרך מעלה מיראתו ממנו. ובא אכפרה פניו, כדרך ואיש חכם יכפרנה (משלי טז יד), יתן כפר על החמה:

ולשון קנוח בכפור איננו לשון קדש רק לשון ארמית, וכן כפורי זהב שם המזרקים בבבל, כי לעולם לא תבא כפרה בחטא, אבל יאמר לכפר על נפשותיכם (שמות ל טו), לכפר עליו ונסלח לו (במדבר טו כח), על נפשו, ויאמר אכפרה בעד חטאתכם (שמות לב ל), וכולן מלשון ונתנו איש כופר נפשו (שם ל יב), שהוא פדיון:

(כב): והוא לן בלילה ההוא במחנה -
יאמר שלא בא באהלו בלילה ההוא אבל לן במחנה עם עבדיו ועם הרועים בצאן, ערוך כאיש מלחמה פן יבא אחיו בלילה ויכה בו:

(כג - כה): ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו -
אין מוקדם ומאוחר בפסוק הזה להצלה, אבל אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל, ועבר הוא לבדו את מעבר יבוק לראות אם גבהו המים, ושב ולקחם עמו כולם כאחד ויעבירם את הנחל, ואחרי כן ויעבר את אשר לו - מקנהו ורכושו:

ויותר יעקב לבדו -
ששכח פכים קטנים וחזר עליהן, לשון רש"י.

ועל דרך הפשט ויקחם ויעבירם את הנחל, העבירם עמו. ויעבר את אשר לו, בצווי, כי חזר וציווה שיעברו לפניו ונשאר הוא אחריהם:

ויאבק איש עמו -
ויתעפר, כך פירשו מנחם. לשון אבק, שמעלין אבק ברגליהם. ולי נראה לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה (סנהדרין סג ב), ואביקו ליה מיבק (מנחות מב א), זה לשון רש"י.

ואביקה בלשון חכמים חביקה שמשו בה הרבה, אבקתא אית בה (מכות כג א), דרגש עיולי ואפוקי באבקתא (נדרים נו ב). וכן אבוקה בלשונם בעבור היותה מעצים דקים חגורים וקשורים יחד, כי החי"ת תכבד בלשונם והקלו אותה לאל"ף, ופעמים רבים יבליעו החי"ת, תותך (חולין ז ב): במקום תחותך (זבחים נד א), מסותא (ב"מ ו א): במקום מסחותא (קדושין לג א), אסיתא חסיתא (שבת עז ב):

ואפשר שיהיה ויאבק ויחבק, כמו ויחבקהו (להלן לג ד), כי אולי כן הלשון. ומצינו ברודים אמוצים (זכריה ו ג), כמו חמוצים, מלשון חמוץ בגדים (ישעיה סג א).

ואמרו המפרשים (הרד"ק): כי וארוזים במרכולתך (יחזקאל כז כד), כמו וחרוזים, מן צוארך בחרוזים (שה"ש א י). וכן אמרו במלת ותאלצהו (שופטים טז טז): שהוא כמו ותחלצהו, מהופך מן ותלחצהו:

ושמא הוא דעת אונקלוס שאמר:
ואשתדל.
וכך תרגם וכי יפתה (שמות כב טו): ארי ישדל, יחבק וינשק שהוא דרך הפתוי, או שלא נזדמן לו לשון ועשאו ענין תחבולה, כי כל השתדלות תחבולה וצדוד ענין.

ובבראשית רבה (עז ג):
מי נתמלא אבק, האיש שהיה עמו. כדברי מנחם.
והוא הנכון:

(כו): וירא כי לא יכל לו -
מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף ירכו.

ואמרו בבראשית רבה (עז ג):
נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד.
והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו, כמו שאמרו (שהש"ר ב ז): אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן. ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ויבא יעקב שלם:

(ל): למה זה תשאל לשמי -
אמר, אין לך בידיעת שמי תועלת, כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו, אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך. אבל עתה אברך אותך כי כן צוותי, ולא פירש הכתוב הברכה.

והקרוב מה שאמרו רבותינו (במדרש אגדה ובזוה"ק תולדות קמד א):
שהודה לו על כל הברכות שם במקום ההוא על כרחו, כי לא רצה יעקב להמתין לו עד בית אל.