בשבילי התנ"ך
 
שפתי חכמים, בראשית פרק לב


[רש"י: (ג) מחנים - שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו:]

אות מ
וקשה והא גבי עולים ויורדים פירש רש"י שלא היו שניהם יחד אלא עולים תחילה ואחר כך יורדים, לפי שפירש רש"י בריש פרשת וישלח יעקב מלאכים מלאכים ממש, צריך לומר דהכי פירושו, דודאי המלאכים של חוץ לארץ רצו נמי לעלות קודם שירדו מלאכי ארץ ישראל אלא שיעקב עיכבן בעל כרחן לפי שרצה לשלחן לעשו, אם כן שמע מינה שמלאכים ממש היו.

פרשת וישלח

[רש"י: (ד) וישלח יעקב מלאכים – מלאכים [א] ממש:
ארצה שעיר - לארץ שעיר.
כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה:]

אות א
דאם לא כן מלת לפניו למה לי, והכי פירושו וישלח יעקב מלאכים לפניו, רצונו לומר אותן דכתיב לפני השליחות דהיינו ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו', [ועוד דברים רבים נאמרו בזה, עיין בגור אריה ובמהר"ן ובנחלת יעקב].

[רש"י: (ה) גרתי - לא נעשיתי שר וחשוב [ב] אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי.
דבר אחר: גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי [ג] ולא למדתי ממעשיו הרעים:]

אות ב
דאם לא כן עם לבן אחרתי היה לו לומר.

אות ג
כלומר ואין אתה יכול לי דהא דבירך אותך אביך ועל חרבך תחיה היינו דוקא בוהיה כאשר תריד, אבל אני קיימתי את כל התורה. ומהרש"ל פירש רצונו לומר לפי שקשה לו למה אמר לו בתחילה לא נעשיתי שר וכו', אדרבה בזה יהיה לו לאותו רשע פתחון פה לומר אם כן אין הברכות מקויימות בך, בודאי לא קיימת מצות, ויש לי לקיים בך והיה כאשר תריד וגו', לכן אמר כל תרי"ג מצות שמרתי ואעפ"כ לא נעשיתי כו'.

[רש"י: (ו) ויהי לי שור וחמור - אבא אמר לי (כז כח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן [ד] הארץ:
שור וחמור - דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור. אדם אומר לחבירו בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים:
ואשלחה להגיד לאדוני – להודיע [ה] שאני בא אליך:
למצא חן בעיניך - שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:]

אות ד
כלומר שהוייתן אינו מן הארץ, אף על פי שנזונין מן הארץ, דאם לא כן מעיקרא אמר גרתי להודיעו שלא נתקיימו הברכות, והדר אמר ויהי לי שור וחמור, ועל כרחך שפירושו כדרך בני אדם לומר על שוורים הרבה שור, דהא שלח ליה דורון כל אותה המחנה הרי ימצא שקרן בדבריו שאמר ויהי לי שור אחד, ולפי ד"א דלעיל יש לומר דהכי קאמר ליה אף על פי שתרי"ג מצות שמרתי עדיין לא נתקיימה בי ברכת אבי, שהרי אין לי אלא שור וחמור ולא קבלתי שאר ברכות אבי שהוא משמני הארץ, ולכן אין אני ירא ממך וק"ל.

אות ה
דאם הוא שולח לו בשביל זה להגיד לו עם לבן גרתי ויהי לי וכו', אם כן למצא חן בעיניך נמי קאי על זה, וזה אי אפשר דהא אין להגדה הזאת סיבה למציאת חן אלא שלא ישטמנו, לכן מפרש להודיע שאני בא אליך להשתעבד לך ובזאת אמצא גם כן חן בעיניך, ומהרש"ל כתב דקשה לרש"י והלא אמר למעלה כה תאמרון, מהו דכתיב אחר כך להגיד וגו', אלא לומר שאני בא וכו', ובזה יהיה לי מציאות חן, לפי שדרך בני אדם כששולחים לפייס אין באים בעצמן, אבל אני בא גם כן בעצמי, וכל זה בעבור שאני שלם עמך.

[רש"י: (ז) באנו אל אחיך אל עשו - שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע [ו], עודנו בשנאתו:]

אות ו
דאם לא כן עשו למה לי והלא אין לו אלא אח אחד, אלא עשו המפורסם בתכלית הרשעה, (רא"ם). ועוד יש לומר דקשה לרש"י היה לו לומר באנו אל עשו אחיך, ולא אל אחיך אל עשו, כמו דכתיב בתחילת הפרשה אל עשו אחיו וק"ל. ומהרש"ל פירש אל אל למה לי, ואין להקשות למה אמר לאדוני לעשו, יש לומר הוא ציוה להם לעשות תואר ללשון, אבל כשהשיבו לו תשובה מה להם לתאר הלשון לכך מדקדק וכו' עכ"ל.

[רש"י: (ח) ויירא ויצר - ויירא שמא [ז] יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את [ח] אחרים:]

אות ז
ואם תאמר והלא כבר הבטיחו הקב"ה בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת, כבר תירץ בגמרא (ברכות דף ד', וסנהדרין דף צ"ח) שמא יגרום החטא, ועוד יש לומר דההבטחה לא היתה אלא והשיבותיך אל האדמה הזאת, כלומר להביאו אל ארץ ישראל אבל לא הבטיחו שיביאו אל בית אביו, (ועיין בהרא"ם והר"ן וגור אריה ומ"י).

אות ח
יש לפרש דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער ביותר, לפי שהיה אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק, ויקלל את יעקב, (תנחומא). אי נמי יש לומר דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו, דקיימא לן הבא להרגך השכם להרגו, אלא שיעקב היה מתירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו, ואולי הם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשים של יעקב, רק עשו בא להרוג את יעקב, ואף על פי שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב, וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף, מכל מקום אם יכול להציל באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו, ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה, אף על פי שהיה יכול להציל באחד מאיבריהם. יש מקשים למה ירא יעקב שמא יהרג, והא עשו אמר יקרבו ימי אבל וגו' ויצחק היה עודנו חי, ועוד יש להקשות היאך שלח את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרגהו, לכן נראה שמה שאמר עשו יקרבו ימי אבל וגו', אבל כל זמן שיהיה אביו חי לא יהרגהו היינו כשיהיה אצל יצחק, אבל כשיהיה במקום אחר יהרגהו, (עיין במ"י).

[רש"י: (ט) המחנה האחת והכהו - מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה.
(תהילים כז ג) אם תחנה עלי מחנה, הרי לשון נקבה.
(לג ח) המחנה הזה, לשון זכר.
וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה:
(לעיל יט כג) השמש יצא על הארץ.
(תהילים יט ז) מקצה השמים מוצאו, הרי לשון זכר.
(מ"ב ג כב) השמש זרחה על המים, הרי לשון נקבה.
וכן רוח (איוב א יט) והנה רוח גדולה באה, הרי לשון נקבה,
(שם) ויגע בארבע פנות הבית, הרי לשון זכר,
(מ"א יט יא) ורוח גדולה וחזק מפרק הרים, הרי לשון זכר ולשון נקבה.
וכן אש (במדבר טז לה) ואש יצאה מאת ה', לשון נקבה.
(תהילים קד ד) אש לוהט, לשון זכר:
והיה המחנה הנשאר לפליטה - על כורחו כי אלחם עמו [ט]. התקין עצמו לשלשה דברים:
לדורון,
לתפילה,
ולמלחמה.
לדורון להלן (פסוק כא) ותעבור המנחה על פניו.
לתפילה (פסוק ט) אלוהי אבי אברהם.
למלחמה והיה המחנה הנשאר לפליטה:]

אות ט
רצונו לומר כי אלחם עמו אזי בודאי יהיה פנאי למחנה שנייה להמלט, ומהרש"ל כתב נראה דמדקדק מדלא כתיב אולי וכתיב והיה, משמע דבעל כרחו, וכל זה מדקדק כדי לקיים הדרש שהתקין עצמו לג' דברים. ((נחלת יעקב),) דאי אפשר לפרש אולי, דאם כן יותר היה מסתבר לקבץ הכל למחנה אחד ולהלחם עמו אולי יתגבר עליו ברוב עם, בשלמא אם המחנה הנשאר בעל כרחו תהיה לפליטה שפיר עבד שחלק לשני מחנות, כי מוטב לתפוס את ודאי ההצלה למחנה הנשאר אף על פי שהמחנה האחת תהיה יותר בסכנה, מלכנוס בספק סכנה לכולם ולספק הצלה לכולם, ומפרש שלשתן מן המקראות, ומלחמה מפרש מן המחנה הנשאר לפליטה, אם כן שמע מינה דקאי על המלחמה, להכי מפרש אלחם עמו.

[רש"י: (י) ואלוהי אבי יצחק - ולהלן הוא אומר (לא מב) ופחד יצחק.
ועוד מהו שחזר והזכיר שם המיוחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו'?
אלא כך אמר יעקב לפני הקב"ה:
שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי:
(כח יג) אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק.
ושם אמרת לי (שם טו) ושמרתיך בכל אשר תלך.
ובבית לבן אמרת לי: (לא ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך [י].
ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו, שנאמר (לא ג): ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו'.
בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך:]

אות י
וכך אמר לו כיון שהבטחתני להיות עמי כשאבא אל ארץ אבותי, אם כן כשאמות בדרך נמצא שלא נתקיימה בי הבטחתך.

[רש"י: (יא) קטנתי מכל החסדים - נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת [כ] שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא [ל] ויגרום לי להמסר ביד עשו:
ומכל האמת - אמיתת דבריך [מ], ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני:
כי במקלי - לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו.
ומדרש אגדה:
נתן מקלו בירדן [נ] ונבקע הירדן:]

אות כ
רצונו לומר מכל החסדים היינו בשביל החסדים, ואת עבדך היינו שעשית עמי, ומפרש דאת פירוש עם.

אות ל
דאי היה טעם בשביל מיעוט זכיות לחוד בשביל זה לא היה צריך לירא, דקיימא לן אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, לכך הוצרך לפרש נמי הטעם של שמא יגרום החטא, ואי היה הטעם של שמא יגרום החטא לחוד הוה אמינא דמשום זה נמי לא היה לו לירא דזכיותיו יהיו מכריעין לו על חובותיו, לכך הוצרך נמי לפרש הטעם של מיעוט זכיות, ואם כן בשביל ב' טעמים הללו היה ירא.

אות מ
קשה לרש"י וכי בשביל שהקב"ה אמת יתמעטו זכיותיו כדפרש"י לעיל גבי זכיותי וכו', וגם מה שפירש ששמרת לי, במקום ועשית משום דבדבור אינו נופל לשון עשייה אלא לשון שמירה ושמירתו הוא עשייתו.

אות נ
ולפי זה פירוש ועתה וגו' כמו ועוד, פירוש שעשה לו שתי טובות, א' שנבקע לו הירדן והשני ב' מחנות, מה שאין כן לפשוטו אין כאן אלא חסד אחד.

[רש"י: (יב) מיד אחי מיד עשו - מיד אחי שאין נוהג עמי כאח [ס] אלא כעשו הרשע:]

אות ס
הכי נמי מדקדק מדכתיב תרי זימני מיד, שאין שייך לומר תואר הלשון כשמדבר עם הקב"ה, (מהרש"ל).

[רש"י: (יג) היטב איטיב - היטב בזכותך, איטיב [ע] בזכות אבותיך:
ושמתי את זרעך כחול הים - והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא (שם כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ?
אלא שאמר לו (כח טו): כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך.
ולאברהם אמר: (כב יז) הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים [פ]:]

אות ע
ואף על פי דאמרינן דיברה תורה כלשון בני אדם, הכא מוכח דלדרשה בא, דהיה לו לומר היטב תיטיב לנוכח, כמו הענק תעניק וכו', ולא כהרא"ם שפירש היכא דאיכא למדרש דרשינן, ואם תאמר הא לעיל פירש רש"י שיעקב היה אומר נתמעטו זכיותי, ויש לומר דכאן ודאי לא היה מתפלל בשביל זכיותיו אלא בשביל זכות אבותיו, לכך מפרש נמי איטיב בזכות אבותיך וק"ל.

אות פ
מכאן נמי משמע דאת אשר דברתי לך, קאי על אברהם כדפרש"י בפרשת ויצא, דאי לאו הכי קשה והלא לא אמר ליעקב כן.

[רש"י: (יד) הבא בידו – ברשותו [צ], וכן (במדבר כא כו) ויקח את כל ארצו מידו.
ומדרש אגדה:
מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו.
דבר אחר: מן הבא בידו מן החולין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר (כח כב) עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה:]

אות צ
וקשה אם כן למה אמר בידו, לכך הביא ומ"א כו', ועל זה קשה דהיה לו לפרש כל אחד בשמו, לכך אמר ד"א מן החולין, אך עם כל זה קשה דחולין כבר הן בידו, לכן צריך לכל הפירושים, (מהרש"ל).

[רש"י: (טו) עזים מאתים ותישים עשרים - מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כולם, הזכרים כדי צורך הנקבות.
ובבראשית רבה (עו ז):
דורש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים.
ואיני יודע לכוין המדרש הזה בכוון. אך נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשרה עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנוים ממלאכה, דרכן להרבות בתשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה [ק] אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר:]

אות ק
((נחלת יעקב),) כוונת הרב דדרך הטבע לכל בעל חי להרבות בתשמיש לפי הנאתו ולפי הפנאי שלו, לכך התיש והאיל יש להם פנאי כל היום נתן להם עשר נקבות, או למלאות תאותם או להרבות ולדות לבעליהם, וכן לכולם לפי הפנאי שלהם, וא"כ הוקשה להרב והלא התיש והאיל אף שיש להם פנאי כל היום, מכל מקום לאו בר דעה הוא שיבין שיש לבעלים ריוח כשישמש עם הרבה נקבות, ואולי ימלא תאותו עם נקבה אחת וישמש עמה כמה פעמים שיתאוה, ועל זה פירש ובהמה וכו', ומוכרח לפרוש ממנה וילך אל השניה והשלישית וכו', והרא"ם דרך אחרת לו והאדם יראה לעינים ויבחר בין דברי לדבריו, ועיין בכתובות דף ס"ב דבפנאי תליא מילתא.

[רש"י: (טז) גמלים מיניקות שלשים – ובניהם [ר] עמהם.
ומדרש אגדה:
ובניהם בנאיהם, זכר כנגד נקבה [ש], ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב:
ועירים - חמורים זכרים:]

אות ר
רצונו לומר גם בניהם היו ל', דאם לא כן הרי בא להגדיל הדורון ולמה כוללן במספר יחד עם הבנים, ואין הבנים נחשבים אצל אמותיהן, אלא סרס המקרא כאילו כתיב גמלים מניקות שלשים וכו'.

אות ש
אם כן אתי שפיר דכתיב שלשים אחר בניהם, להורות שבין הכל היו ל', והא דלא הזכיר מנין הזכרים בפירוש ומספר הנקבות בפירוש, משום שצנועין בתשמיש וכו'. (מהרש"ל) ובניהם עמהם רצונו לומר גם בניהם שלשים, וקשה אם כן היה לו לומר גבי בניהם ג"כ שלשים כמו גבי גמלים, על כן הביא ומדרש אגדה שכולם היו שלשים, ואין להקשות אם כן למה לא מפרש לן כמה היו הנקבות וכמה היו הזכרים, לכן פירש ולפי וכו' והוה ליה ט"ו זכרים וט"ו נקבות.

[רש"י: (יז) עדר עדר לבדו - כל מין ומין לעצמו:
עברו לפני - דרך יום או פחות [ת], ואני אבא אחריכם [א] ורוח תשימו עדר לפני חברו [ב] מלא עין כדי להשביע עינו של רשע ולתוהו על ריבוי הדורון.]

אות ת
לפניו ממש מדכתיב בסמוך ותעבור וכו' והוא לן, ואי לא היו מיעקב אלא דרך מועט אז היו לנין כולן במלון אחד, וזה נמי אי אפשר שהיה יותר מדרך יום, דהא בו ביום היה יעקב נותן לעשו את המנחה כמו שמוכח מן המקראות הבאים אחרי כן.

אות א
מדיעקב ציוה להם לומר והנה גם הוא אחרינו, אם כן ודאי גם להם אמר כן עברו לפני ואני אבא אחריכם.

אות ב
רצונו לומר עדר אחר עדר באורך, דאילו ברוחב מאי ראשון שני ושלישי שייך ביה, הא כולם ראשונים נקראו.

[רש"י: (יח) למי אתה - של מי אתה, מי שולחך?
ותרגומו: דמאן את:
ולמי אלה לפניך - ואלה שלפניך של מי הם, למי המנחה הזאת [ג] שלוחה?
למ"ד משמשת בראש התיבה במקום של, כמו:
(לעיל לא מג) וכל אשר אתה רואה לי הוא, שלי הוא.
(תהילים כד א) לה' הארץ ומלואה, של ה':]

אות ג
רצונו לומר למי השני כפשוטו, כמו שפירש רש"י ואמרת לעבדך ליעקב, על ראשון ראשון וכו', ואי הוה הראשון גם כן כפשוטו היה לו לומר ואמרת לאדוני לעשו, שהוא היה תשובה על שאלתו.

[רש"י: (יט) ואמרת לעבדך ליעקב - על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ששאלת (פסוק יז - יח) למי אתה, לעבדך ליעקב אני,
ותרגומו: דעבדך דיעקב,
וששאלת (פסוק יז - יח) ולמי אלה לפניך?
מנחה היא שלוחה וגו':
והנה גם הוא – יעקב [ד]:]

אות ד
מדכתיב גם את כל ההולכים אחרי כו', אם כן האחרון גם כן אמר כך והא אחריו לא היה כלום, אלא על כרחך צריך לומר דקאי על יעקב ונלמוד ממנו על כולם, והא דקאמר בקרא אחר כך ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו למה ליה, והא כבר אמרו זה כל העדרים, ויש לומר דהכי קאמר להו יעקב מה שאני מצוה אתכם שתאמרו לו והנה גם הוא אחרינו אל תאמרו זה סתם בסתר שמי, אלא כך תאמרו לו בפירוש גם הנה עבדך יעקב וגו', כלומר שתזכירו לו העבדות.

[רש"י: (כב) על פניו - כמו לפניו.
וכן (ירמיה ו ז) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד.
וכן (ישעיה סה ג) המכעיסים אותי על פני.
ומדרש אגדה:
על פניו אף הוא שרוי בכעס [ה], שהיה צריך לכל זה:]

אות ה
((גור אריה),) מדכתיב על פניו שהוא כמו על אפו, ולא כתיב לפניו.

[רש"י: (כג) ואת אחד עשר ילדיו - ודינה היכן היתה [ו]?
נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו [ז], ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו [ח] שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם:
יבק - שם הנהר:]

אות ו
ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא דינה היתה מאחד עשר ילדיו ואחד משבטיו היה חסר, ויש לומר מדכתיב בפרשת מקץ אלהים יחנך בני, פירש יוסף אמר כן לבנימין, ופירש רש"י שם דבשאר י"א שבטים שמענו לשון חנינה דכתיב אשר חנן אלהים וגו', ובנימין עדיין לא היה נולד, לכך ברכו יוסף בחנינה, אם כן שמע מינה בהדיא די"א ילדים קאי אי"א שבטים חוץ מדינה, דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא.

אות ז
כלומר לכך אנו צריכין לפרש שדינה היתה חסרה ושם אותה בתיבה מפני עשו, דאם לא כן למה נענש יעקב בדינה, אלא ודאי מפני זה נענש שהיה מתיירא מפני עשו ושם אותה בתיבה וק"ל, ובזה יתורץ קושיא דלעיל.

אות ח
ואם תאמר והרי לקמן כתיב קום עלה בית אל, ופירש רש"י שם לפי שאיחרת בדרך נענשת וכו', ויש לומר דזה וזה גרמו וק"ל.

[רש"י: (כד) את אשר לו - הבהמות והמטלטלין, עשה עצמו כגשר [ט], נוטל מכאן ומניח כאן:]

אות ט
דאם לא כן הוה ליה לכתוב אחר ויעבר את מעבר יבק עוד פעם אחת ויעבור שחזר אצל נשיו ואחר כך ויקחם וגו', עוד יש לומר דרש"י דייק מדכתיב ויקחם ויעבירם דלא היה לו לכתוב אלא ויעבירם, אלא ודאי עשה עצמו כגשר וכו'.

[רש"י: (כה) ויותר יעקב - שכח פכים קטנים [י] וחזר עליהם:
ויאבק איש - מנחם פירש: ויתעפר איש, לשון אבק,
שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם.
ולי נראה שהוא לשון ויתקשר.
ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה, ואבק ליה מיבק, לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו.
ופירשו רבותינו ז"ל: שהוא [כ] שרו של עשו:]

אות י
((קיצור מזרחי),) לפי שכל הכלים חשובים כבר העביר דכתיב ויעבור את כל אשר לו, ולאו דוקא פכים אלא כלים שאין חשובים נקראים פכים, וכבר נאמרו בזה דברים רבים בגור אריה ובהר"ן, אבל רש"י פירש כן בבבא קמא דף ט"ז.

אות כ
כדמוכיח רש"י לקמן גבי אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'. וכתב מהרש"ל ואם תקשה למה צריך רש"י לדחוק ולפרש שהוא מלה ארמית ולא פירש כפירש מנחם, יש לומר לפי שפירשו רז"ל שהוא שרו של עשו, לפיכך פירש פירוש אחר משום שאין שייך לומר שהעלו עפר עד כסא הכבוד כיון שהוא שרו של עשו עכ"ל.

[רש"י: (כז) כי עלה השחר - וצריך אני לומר שירה ביום:
ברכתני - הודה לי על הברכות [ל] שברכני אבי, שעשו מערער עליהם:]

אות ל
ואם תאמר דילמא ביקש ממנו שיברכו ממש, ויש לומר מדהשיב לו המלאך לא יעקב וגו' היאך באה תשובה זו לזה, אלא ודאי הכי פירושו כדמפרש רש"י לא יאמר עליך וכו', אם כן שמע מינה שיעקב היה מבקש ממנו דבר זה שיודה לו על הברכות והוא היה משיבו שפיר, (רא"ם).

[רש"י: (כט) לא יעקב - לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך [מ], ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב (הושע יב ה) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו, בכה המלאך ויתחנן לו.
ומה נתחנן לו (שם) בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כורחו הודה לו עליהן, וזהו (פסוק כט) ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה:
ועם אנשים - עשו ולבן:
ותוכל - להם:]

אות מ
רצונו לומר לא שהחליף המלאך כאן שמו אלא היה אומר לו שהקב"ה עתיד להחליף את שמו, ואמר לו שאותו חילוף אני מפרש אותו עליך על הברכות וכו'.

[רש"י: (ל) למה זה תשאל - אין לנו שם קבוע, משתנין [נ] שמותינו, הכל לפי מצוות עבודת השליחות שאנו משתלחים:]

אות נ
לא שכעס כששאל זה ממנו, שהרי גם הוא שאל כזה מיעקב.

[רש"י: (לב) ויזרח לו השמש - לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו.
ומדרש אגדה:
ויזרח לו לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא (מלאכי ג כ) שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו [ס] כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו:
והוא צלע - והוא היה צולע [ע] כשזרחה השמש:]

אות ס
דקשה לרש"י אפילו אם זרחה בשבילו מכל מקום מה זה לו, וכי לו לבדו זרחה וכו'.

אות ע
רצונו לומר כשהתחילה השמש לזרוח היה צולע, אבל מיד אחר כך נתרפא.

הפרק הבא    הפרק הקודם