רמבן, בראשית פרק לג

(ה): מי אלה לך -
שאל על הנשים ועל הילדים, וענה הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך, דרך מוסר, כי לא רצה לומר שהם נשיו, והבין עשו שהן אמות הילדים:

(ח): מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי -
הנה עבדי יעקב עשו כאשר ציווה אותם ולא רצה לקבל מהם. או שהוא בגאותו ועברתו לא דבר עמם ולא שאלם למי אתה ואנה תלך, והם יראו מגשת אליו, ואמר עתה מי לך כל המחנה הזה, כי חשב שהם ליעקב מדברי המלאכים הראשונים, או שאלה השלוחים הגידו כן במחנה עשו, או שאין אדם אחד בדרך ההוא להיות לו כן. וטעם מי לך כל המחנה הזה, כלומר מי זה לך שתשלח לו כל אלה, כלומר מי הוא הגדול אצלך שתשלח לו כל אלה, והוא ענהו למצוא חן בעיני אדוני, כי אתה הגדול והאדון בעיני:

(י): כי על כן ראיתי פניך -
אמר לו, תקח מנחתי מידי בעבור שראיתי פניך שהם לי כראות פני אלוהים, ותרצני בקבלת המנחה, כאשר האלוהים רוצה את יראיו בקבלת מנחתם וקרבנם. כענין ונרצה לו (ויקרא א ד), עולותיכם וזבחיכם לרצון על מזבחי (ישעיה נו ז), מלשון יהי רצוי אחיו (דברים לג כד), ואור פניך כי רציתם (תהלים מד ד), כי רצו עבדיך את אבניה (שם קב טו), כולם ענין חפץ וחשק בדבר:

ורש"י כתב:
על שנתרצית למחול לי על סורחני. ותרצני, נתפייסת לי. וכבר אמרתי (לעיל לב כא): שאיננו טוב שיהיה לו מזכיר עון:

(יא): קח נא את ברכתי -
המנחה, וכן עשו אתי ברכה (מ"ב יח לא), השיבו לי מנחה. וכן קח נא ברכה מאת עבדך (שם ה טו). ויקראו המנחה שישלח האדם לרצונו ברכה, כי הוא שולח מאשר ברך אותו השם, כענין אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו (דברים טו יד), כאשר אמר למעלה (לב יד): מן הבא בידו. והמנחה אשר התנו בה למלך בדבר ידוע תקרא מס:

(יג): ומתו כל הצאן -
דרך חמלה, שהיה לו לומר "ומתו כלם", אבל לא יאמר כן על הילדים. וגם לא רצה לומר "ומתו" סתם, על הבקר ועל הצאן, כי יחמול על הילדים שלא יהיו במשמע. ולא רצה להאריך "ומתו כל הצאן והבקר". או יהיה פירושו כי הילדים רכים, ויעפו נערים וייגעו ולא ירצו ללכת, והצאן והבקר עלות, ואם ידחקום ימותו הצאן שהם בהמה דקה, כי הבקר לא ימות אבל יזיק להם:

(יד): עד אשר אבא אל אדוני שעירה -
היה ליעקב בשובו אל ארצו דרך בארץ שעיר, והנה אמר לו עשו ואלכה לנגדך, שלא יפרד ממנו עד שובו אל אביו לעשות לו כבוד בבואו אל ארצו, ויעקב אמר אני אלך לאטי ואדני ישוב אל עיר ממשלתו, ואם אשוב דרך עירו יכבדני וילך עמי כאשר יחפוץ. ולא היה זה נדר ממנו שיבא אליו, שאין עשו צריך לו.
ורבותינו אמרו (ע"ז כה ב): עוד שלא היה בדעת יעקב לשוב דרך שעיר, ורצונו היה להתרחק ממנו כאשר יוכל, אבל הרחיב לו את הדרך. וגם זו עצת חכמה, ועוד להם מדרש אחר (ב"ר עח יד): שיקים דברו לימות המשיח, שנאמר (עובדיה א כא): ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, יאמר כי המושיעים אשר בהר ציון יעלו לשפוט את הר עשו:

(טו): למה זה אמצא חן בעיני אדני -
למה זה, תעשה לי טובה שאיני צריך לה. אמצא חן בעיניך, ולא תשלם עתה שום גמול, לשון רש"י.
והכונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל, וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת:
ורבותינו ראו עוד בזה עצה, אמרו (ב"ר עח טו): רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין, חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין, ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו. מפני שהייתה קבלה בידם שזו פרשת גלות. כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם:

(יז): ויבן לו בית -
יתכן כי היה המקום מקום אין שם עיר, והוצרך לבנות לו בית ולעשות סוכות. או ויבן לו בית, שבנה לו בית גדול ובו מגדל עז להשגב מפני עשו:

(יח): ויבא יעקב שלם. מפדן ארם -
כאומר לחברו יצא פלוני מבין שני אריות ובא שלם, אף כאן ויבא יעקב שלם מלבן ומעשו, זה לשון רש"י.

אבל רבי אברהם פירש:
שבא בשלום ולא אירע לו שום מאורע, כי עתה יחל לספר מאורע דינה:

ולפי דעתי
אמר הכתוב כן, כי בסוכות היה מתפחד מעשו, כי סכות בעבר הירדן מזרח במלכות סיחון, אם הוא המוזכר בספר יהושע (יג כז), ואם הוא אחר, הנה הוא יותר קרוב לשעיר. ועד היותו בארץ כנען לא שקט לבו, כי אז ידע שלא יגע בו כי אביו קרוב משם, או שיעזרוהו אנשי הארץ, כי אביו נשיא אלוהים בתוכם, או שזכות הארץ תצילהו, ולכן אמר עתה שבא שלם אל ארץ מגורי אביו, כי הצילו אלוהים בדרך מכף כל אויביו.

ואמרו בבראשית רבה (עח טז):
כל אותן החדשים שעשה יעקב אבינו בסוכות היה מכבד את עשו באותו הדורון, כי היה מתירא ממנו שם ומשלח לו כאותו הדורון בכל חדש וחדש, או פעם אחת בשנה:

ויחן את פני העיר -
לא רצה להיות אכסנאי בעיר, אבל רצה שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו, ולכן חנה בשדה וקנה המקום, וזה להחזיק בארץ. והמעשה הזה היה רמז, כי המקום ההוא יכבש לפניו תחילה, טרם הורישו יושבי הארץ מפני זרעו, כאשר פרשתי באברהם (לעיל יב ו):

ורבותינו אמרו (ב"ר עט ו):
נכנס עם דמדומי חמה וקבע לו תחומין. ועל דעתם לא היה בכוונה ממנו. אבל על כל פנים היה המאורע לרמוז על העתיד שאמרנו.

אבל רבי אברהם אמר:
כי הזכיר הכתוב זה להודיע כי מעלה גדולה לארץ ישראל ומי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק העולם הבא:

(כ): ויקרא לו אל אלהי ישראל -
לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקב"ה עמו להצילו קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של הקב"ה נזכר בקריאת המזבח, כלומר, מי שהוא אל הוא אלוהים לי ששמי ישראל.
וכן מצינו במשה ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז טו), לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח להזכיר שבחו של הקב"ה, ה' הוא נסי.
ורבותינו דרשו (מגילה יח א): שהקב"ה קראו ליעקב אל. ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקין לכמה טעמים ואני לישב פשוטו באתי. כל זה לשון רש"י.

והנה צדקו דברי הרב בפשוטו של מקרא, ויהי טעם "לו" כטעם קרא לו בנימין (להלן לה יח), וקורא לך גודר פרץ (ישעיה נח יב):

ודע
כי המנהג הזה בישראל כן, שיקראו השמות בשבחי האל כמו צוריאל (במדבר ג לה), צורישדי (שם א ו), כי יגיד הקורא שהאל הוא צורו ושדי הוא צורו, וכן עמנו אל (ישעיה ז יד), וכן שם המשיח ה' צדקנו (ירמיה לג טז), ושם ירושלים ה' שמה (יחזקאל מח לה). וכן יעשו בשמות מלאכים, גבריאל (דניאל ח טז), מיכאל (שם ו כא), כי בעבור גדולת כחם יגידו בשמם כי הגבורה לאל ומי כמוהו:

אבל אונקלוס אמר:
ופלח עלוהי קדם אל אלהא דישראל.
ויהיה טעם "לו" כטעם בו, כדרך כי בוחר אתה לבן ישי (ש"א כ ל), והחזיק לו (ש"ב טו ה), למי מריבה (במדבר כ כד).
או יאמר ויקרא אל אלהי ישראל, וטעם "לו" כטעם אלכה לי אל הגדולים (ירמיה ה ה), לך לך מארצך (לעיל יב א):

ועל דרך האמת הוא כמדרש רבותינו שדרשו רבותינו במסכת מגלה (יח א): מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל, שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל. ויש בענין הזה סוד גדול הזכירוהו עוד בבראשית רבה (עט ח) בלשון אחר:
אמר לו, אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. ירמזו למה שהם אומרים תמיד שאיקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד.
והכונה שהשכינה שורה בארץ ישראל. והמשכיל יבין.