בשבילי התנ"ך
 

מדרש רבה, בראשית, פרק לד

תוכן הפרק:

פרשה פ: מעשה דינה

פרשה פ: מעשה דינה

א [כאמה כבתה]

ותצא דינה בת לאה
(יחזקאל טז) הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה.

יוסי מעונאה תרגם:

בכנישתהון דמעונא, (הושע ה) שמעו זאת הכהנים, והקשיבו בית ישראל, ובית המלך האזינו.
אמר: עתיד הקדוש ברוך הוא ליטול את הכהנים ולהעמידן בדי, ולאמר להם:
למה לא יגעתם בתורה?
לא הייתם נהנים מארבע ועשרים מתנות כהונה?
ואינון אמרין ליה: לא יהבין לן כלום.

והקשיבו בית ישראל.
למה לא הייתם נותנים לכהנים ארבע ועשרים מתנות כהונה שכתבתי לכם בתורה?
ואינון אמרין ליה: על אילין דבי נשיאה, דהוו נסבין כולא.

בית המלך האזינו כי לכם המשפט, שלכם היה, וזה יהיה משפט הכהנים.
לפיכך, לכם ועליכם, מדת הדין נהפכת.
שמע רבי וכעס, בפתי רמשא סליק.

ריש לקיש שאיל שלמיה דרבי,
ופייסי עלוהי דיוסי מעונאה.
אמר לו: רבי! צריכין אנו להחזיק טובה לאומות העולם, שהן מכניסין מומסין לבתי טרטייאות ולבתי קרקסאות שלהן, ומשחקין בהם, כדי שלא יהיו משיחין אלו עם אלו, ויבואו לידי קטטה בטלה.

יוסי מעונאה אמר מלה דאורייתא, ואקפדת עלוהי?!
אמר לו: ויודע הוא בדברי תורה כלום?
אמר לו: הין.
אמר לו: ואולפן קביל?
אמר לו: הין.
ואי שאילנא ליה מגייב?
אמר לו: אין. אם כן, יסק להכא וסליק לגביה.
אמר לו: מהו דכתיב: (יחזקאל טז) הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה?
אמר לו: כבת כן אמה.
כדור, כן נשיא.
כמזבח, כן כהניו.
הכא אמרי: לפום גנתא גננא.

אמר לו ריש לקיש:
עד כדון לא חסילית מן מפייסיה על הדא, ואתה מייתי לן אוחרי?
עיקרו של דבר הנה כל המושל מהו?
אמר לו: לית תורתא ענישא, עד דברתה בעיטא, לית אתתא זניא, עד דברתה זניא.
אמרו ליה: א"כ לאה אמנו זונה היתה?!
אמר להם: ותצא לאה לקראתו וגו', יצאת מקושטת כזונה, לפיכך, ותצא דינה בת לאה.

ב [שמעון ולוי תובעים את עלבונה של דינה]

(הושע ו)וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה כי זמה עשו, כשם שהלסטים הללו יושבין על הדרך והורגים בני אדם, ונוטלים ממונם, כך עשו שמעון ולוי לשכם, אלא כחבר כהנים, אתמהא?!
כשם שהכהנים הללו נחברים על הגורן, ליטול את חלקם, כך עשו שמעון ולוי לשכם, שנאמר: דרך ירצחו שכמה, מדרך ירצחו שמעון ולוי לשכם, הכזונה וגו'.
אמרו: מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר?!
ומי גרם?
ותצא דינה בת לאה.

ג [חמור מבקש את דינה מיעקב]

(מלכים ב יד) החוח אשר בלבנון שלח אל הארז
החוח אשר בלבנון,
זה חמור אבי שכם.
שלח אל הארז, זה יעקב.

תנה את בתך לבני לאשה, שכם בני חשקה נפשו בבתכם
(שם)ותעבור חית השדה ותרמוס.

ואת חמור ואת שכם הרגו.
מי גרם?
ותצא דינה בת לאה.

ד [מעשה דינה על הסתרתה מפני עשו]

ר' יהודה בר סימון פתח:
(משלי כז) אל תתהלל ביום מחר
ואת אמרת: (בראשית ל) וענתה בי צדקתי ביום מחר?!
מחר בתך יוצאת ומתענה, הה"ד: ותצא דינה וגו'.

ר' חנינא בשם ר' אבא הכהן בר' אליעזר פתח:
(איוב ו) למס מרעהו חסד.
מנעת חסד מן אחוך, היא נסבת לאיוב, שאינו לא גר ולא מהול.
לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נישאת לערל.
לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נישאת דרך איסור, ותצא דינה וגו'.

ה [מעשה שכם בדינה]

ר' תנחומא פתח:
(קהלת ז) אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי

ר' יהושע בשם ר' לוי פתח:
(משלי א) ותפרעו כל עצתי, הה"ד: (בראשית ב) ויבן ה' אלהים את הצלע.
ויבן,
התבונן מהיכן לבראה וכו'.

ריש לקיש,
מייתי לה מהכא, ויבן שם מזבח.

ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר:
לאחד שהיה בידו ליטרא א' של בשר, וכיון שגלה אותה, ירד העוף וחטפה ממנו.
כך, ותצא דינה בת לאה, מיד, וירא אותה שכם בן חמור.

ר' שמואל בר נחמן אמר:
שגלה בה דרועה.

וישכב אותה ויענה
וישכב אותה,
כדרכה.
ויענה, שלא כדרכה:

ו [שתיקתו של יעקב בשומעו על הנבלה]

ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו, והחריש יעקב, הה"ד: (משלי יא)ואיש תבונות יחריש.

ובני יעקב באו מן השדה כשמעם
איסי בן יהודה אמר:
ארבע מקראות אין להם הכרע, ואלו הן:
שאת,
ארור,
וקם,
משוקדים.

ר' תנחומא מוסיף:
הדא, ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, או, כשמעם ויתעצבו האנשים. וכן לא יעשה אפילו באומות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול, עמדו וגדרו עצמן מן העריות.

ז [השתדלותו של שכם לשאת את דינה]

וידבר חמור אתם לאמר
ריש לקיש אמר:
בג' לשונות של חבה, חבב הקב"ה את ישראל:
בדביקה
בחשיקה
ובחפיצה

בדביקה, (דברים ד)ואתם הדבקים.
בחשיקה, (שם ז) לא: מרובכם מכל העמים חשק ה'.
ובחפיצה, (מלאכי ג)ואשרו אתכם כל הגוים וגו'.

ואנו למדים אותה, מפרשה של רשע הזה:
בדביקה, ותדבק נפשו.
בחשיקה, שכם בני חשקה נפשו בבתכם.
בחפיצה, כי חפץ בבת יעקב.

ר' אבא בר אלישע מוסיף:
אף תרתין באהבה ודיבור.
באהבה, (שם א)אהבתי אתכם.
בדיבור, (ישעיה מ) דברו על לב ירושלים.

ואנו למדים מפרשתו של רשע הזה:
באהבה, ויאהב את הנערה.
בדיבור,
וידבר על לב הנערה.
וכי יש לך אדם שמדבר על הלב?!
אלא דברים שמיישבים את הלב.
אמר לה: אביך בשביל שדה אחד ראה כמה בזבז, וכמה ממון הכריע, אני שיש לי ליתן לך כמה נטעים, וכמה שדה בית זרע על אחת כמה וכמה!

והתחתנו אותנו
אמר רבי אלעזר:
לעולם אין ישראל נותן אצבעו בתוך פיו של עובד כוכבים תחילה, אא"כ נתן עובד כוכבים אצבעו תחילה בתוך פיו של ישראל.

והתחתנו אותנו, לא תתחתן בם
הם אמרו: והתחתנו אותנו.
אמרו: הם תבעו תחילה.

הרבו עלי מאד מוהר ומתן

מוהר פרנון, מתן פראפורון:

ח [תשובת בני יעקב לשכם]

ויענו בני יעקב את שכם וגו'
מה את סבור רמיות דברים יש כאן?!
ורוח הקודש אומרת: אשר טמא את דינה אחותם וגו'.

ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה
ר' נחמיה אמר:
היכן מצינו שנקראת ערלה, חרפה?
מן הכא, שנאמר: כי חרפה היא!

מקניהם וקניינם
סברון למחפת ואתחפתון.

וישמעו אל חמור ואל שכם בנו וגו'
הוה חד מנהון נכנס לעיר, טעין מובליתיה.
ואמר לו: תא גזור!
והוא אמר: שכם נסיב, ומגבאי קטע.

ט [ברית מילה שחל בשבת]

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים
תמן תנינן,
מרחיצין את הקטן.

דבי רבי מאיר:
מרחיצין את המילה.

אמר רבי יוסי:
את תני, מרחיצין את הקטן.

אמר רבי זעירא:
בכל שעה הוה רבי יוסי אמר לו תני מתניתך, דתנן:

אין מונעים לא שמן ולא חמין מעל גבי המכה בשבת, ולא עוד, אלא שמזלפין חמין על גבי המכה בשבת.
ואם תאמר מרחיצין את המילה, מאי שנא היא מכת קטן, ממכת גדול?
אלא ללמדך מרחיצין את הקטן כל גופו מה שאין כן בגדול, אלא ע"ג המכה בלבד.

רבי אלעזר בן עזריה אומר:
מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה, שחל להיות בשבת.

אמר רבי יעקב בר אחא:
בכל שעה הוה רבי יוחנן ורבי יונתן מפקידין חיתא, ואמרי להון: כל שקועין שאתון עבדון בחולא, הוון עבדין בשבתא, ביום השלישי, שחל להיות בשבת.

שמואל אמר:
מפני הסכנה.

אמר לו ר' יוסי:
אם מפני הסכנה נעשה לו חמין בשבת.

דתנן:
מחמם אדם אלונתית ונותנה ע"ג מכתו בשבת, ולא יטול עריבה מלאה חמין
ויתנה על כריסו בשבת, אבל חמין לרפואתו מותר!

אמר רבי יהושע בן לוי:
לית כאן אסור, אלא מותר.

י [שמעון ולוי בשכם]

ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי
ממשמע שנאמר: (בראשית מט) שמעון ולוי, ידענו שבני יעקב הם?!
אלא, בני יעקב, שלא נטלו עצה מיעקב.
שמעון ולוי, שלא נטלו עצה זה מזה.

אחי דינה
וכי אחות שניהם היתה, והלא אחות כל השבטים היתה?!
אלא, לפי שנתנו אלו נפשם עליה, נקראת על שמם.

ודכוותה: (שמות טו) ותקח מרים הנביאה, אחות אהרן.
וכי אחות אהרן היתה, והלא אחות שניהם היתה?!
אלא, לפי שנתן אהרן נפשו עליה, לפיכך, נקראת על שמו.

ודכוותה: (במדבר כה) ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם.
וכי אחותם היתה, והלא בת אומתן היתה?!
אלא לפי שנתנה נפשה על אומתה, נקראת אומתה לשמה.

איש חרבו
ר' אלעזר אומר:
בן שלוש עשרה שנה היו.

ויבאו על העיר בטח
שמואל שאל ללוי בר סיסי אמר לו:
מהו דין דכתיב: ויבואו על העיר בטח?
אמר לו: בטוחים היו על כחו של זקן, ולא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו אותו המעשה, וכיון שעשו בניו אותו מעשה, אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אוה"ע?!
מה עשה?
נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם ואמר: אם יבואו האוה"ע להזדווג להם לבני, אני נלחם כנגדן, הוא דהוא אמר לו ליוסף: (בראשית מח) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, וגו'.

והיכן מצינו שנטל אבינו יעקב חרבו וקשתו בשכם?
שנאמר: (שם) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ואת חמור ואת שכם בנו.

יא [דינה הוצאה מביתו של שכם]

ויקחו את דינה
ר' יודן אמר:
גוררין בה ויוצאין.

אמר רבי הונא:
הנבעלת לערל קשה לפרוש.

אמר רבי הונא:
אמרה: ואני אנה הוליך את חרפתי?
עד שנשבע לה שמעון, שהוא נוטלה, הה"ד: (שם מז) ושאול בן הכנענית, בן דינה שנבעלה לכנעני.

ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן
ר' יהודה אמר:
שעשה כמעשה כנענים.

ר' נחמיה אמר:
שנבעלה מחוי, שהוא בכלל כנענים.

ורבנן אמרין:
נטלה שמעון וקברה בארץ כנען:

יב [יעקב כועס על מעשיהם של שמעון ולוי]

ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי
רבנן אמרי:
צלולה היתה החבית ועכרתם אותה.
מסורת היא בידי הכנענים שהן עתידין ליפול בידי, אלא שאמר הקדוש ברוך הוא עד אשר תפרה בששים רבוא.

אמר רבי יהודה בר סימון:
עכורה היתה החבית וצללנו אותה, ויאמרו: הכזונה?!
אמרו: מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר?!
מי גרם?
ותצא דינה.


הפרק הבא    הפרק הקודם