רמבן, בראשית פרק לז

(א): טעם וישב יעקב בארץ מגורי אביו -
כי אמר שאלופי עשו ישבו בארץ אחוזתם, כלומר הארץ שלקחו להם לאחוזת עולם, אבל יעקב ישב גר כאביו בארץ לא להם אלא לכנען. והכונה להגיד כי הם בוחרים לגור בארץ הנבחרת, ושנתקיים בהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (לעיל טו יג), ולא בעשו, כי ביעקב לבדו יקרא להם זרע:

(ב): אלה תולדות יעקב -
ואלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהן וגלגוליהן עד שבאו לכלל ישוב. סיבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה שנה, על ידי זה נתגלגלו וירדו, זהו ישוב פשוטו של מקרא להיות דבר דבור על אופניו, לשון רש"י.
ואין לשון "לתולדות" שיהיה על הישוב.

ורבי אברהם אמר:
אלה המאורעות שאירעו לו והקורות שבאו עליו, כטעם מה ילד יום.
ואין אדם מוליד קורותיו, רק לימים מיוחסים שיולידום. ואולי יאמר, אלה תולדות הימים של יעקב:

והנכון בעיני כי אלה תולדות יעקב, יוסף ואחיו אשר יזכיר, ואחז הכתוב דרך קצרה בשמותם, שכבר הזכירם למעלה, אבל אמר אלה תולדות יעקב, יוסף ואחיו, אשר אירע להם ככה. ואפשר גם כן שירמוז "אלה" את כל הנזכרים בספר הזה, שבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, כי כאשר הזכיר "באלה תולדות עשו" בנים ובני בנים מלכים ואלופים כל אשר היו בהם עד זמן התורה, כן ימנה בתולדות יעקב בניו ובני בניו וכל זרעו, רק יזכיר בהם הפרטים בתולדותם:

והוא נער את בני בלהה -
שהיה עושה מעשה נערות, ממשמש בעיניו ומתקן בשערו.
את בני בלהה - כלומר ורגיל את בני בלהה לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן.
את דבתם רעה - כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, לשון רש"י.

ואם כן למה לא הצילוהו בני השפחות, והוא אוהב אותם ומקרבן ומגיד לאביו על האחים בבזיונם. ואם נאמר שייראו מן האחים, והנה הם ד', וראובן עמהם, ויוסף עצמו, ותגבר ידם עליהם, ואף כי לא יבאו עמהם במלחמה. ועוד, כי נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו?

אבל לדעת רבותינו בבראשית רבה (פד ז):
על כולם היה מוציא הדבה:

והנכון בעיני כי זה הכתוב שב לבאר מה שהזכיר, ושיעורו, יוסף, והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה בצאן את אחיו, את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ודומה לו בסדר הזה (להלן מ ה): ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד איש כפתרון חלומו, המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסוהר, שב לפרש מלת "שניהם" אשר הזכיר, ושיעורו, ויחלמו חלום שניהם המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסוהר איש כפתרון חלומו, וכן רבים:

או שיהיה "והוא" מושך אחר עמו, ומשפטו והוא נער והוא את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, יאמר כי הוא נער, והוא עם בני בלהה ועם בני זלפה נשי אביו תמיד, לא יפרד מהם בעבור נערותו, כי להם ציווה אביהם שישמרוהו וישרתוהו, לא לבני הגבירות, והוא מביא מהם דבה רעה אל אביהם, ולכן ישנאוהו אלה הארבעה האחים. ואחר כן אמר כי אביו אהבו, ויראו אחיו האחרים כי אותו אהב אביהם יותר מכולם ויקנאו בו וישנאוהו, נמצא שנוא מכולם, בני הגבירות יקנאו בו למה יאהב אותו מהם והם בני גבירה כמוהו, ובני השפחות אשר לא יקנאו בזה למעלתו עליהם, ישנאו בו בעבור היותו מביא דבתם אל אביהם.

וטעם דבתם רעה -
להפליג, כי כל דבה רעה היא.

ועל דעת רש"י (במדבר יד לו):
יתכן שתהיה דבה טובה. "ומביא דבה" הוא אשר יראה יגיד.
אבל "מוציא דבה" הוא כסיל האומר שקר:

ועל דרך הפשט איננו קשה שיקראנו נער והוא בן שבע עשרה שנה, כי בעבור היותו קטן מכולם יקראנו כן, לומר כי לא היה מתחזק כאחיו ויצטרך להיותו עם בני בלהה וזלפה מפני נערותו. וכתיב ברחבעם בן שלמה (דהי"ב יג ז): ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם, והוא בן ארבעים ואחת שנה במלכו, וכן השלום לנער לאבשלום (ש"ב יח לב). ובנימן ברדתו למצרים גדול ממנו ויקראנו נער פעמים רבים:

ואונקלוס תרגם:
והוא נער והוא מרבי עם בני בלהה.
יאמר, כי מיום היותו נער הוא עמהם, הם גדלוהו כאב והם ישרתוהו. גם נכון הוא.

ועל הדרך שפירשתי, כי הכתוב יספר כי מאלה יביא הדבה ולבני הגבירות בקנאתם:

וטעם נשי אביו -
כי נשיו היו שלקחם לנשים, ולא יקרא אותם הכתוב שפחות רק בהיותם עם רחל ולאה שהן גבירות להן. וכן וישם את השפחות ואת ילדיהן (לעיל לג ב), לומר כי בעבור היותן שפחות לרחל וללאה שם אותן לפניהן. וכן וישכב את בלהה פלגש אביו (לעיל לה כב), שאילו הייתה גברת לא יעשה כן.

ויתכן כי בחיי רחל ולאה יקרא אותן שפחות ופילגשים, ועתה מתו ולקחן לנשים:

(ג): כי בן זקונים הוא לו -
שנולד לו בעת זקנתו.

ואונקלוס תרגם:
ארי בר חכים הוא ליה.
שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו.

דבר אחר:
שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, לשון רש"י.

וכן אמר רבי אברהם:
כי בן זקונים שהולידו לזקוניו, והוא בן תשעים ואחת שנה, וגם אחיו בנימין קראו ילד זקונים קטן:

ואיננו נכון בעיני, כי הכתוב אמר שאהב את יוסף מכל בניו בעבור שהוא בן זקונים, וגם כל בניו נולדו לו בזקוניו, והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים:

והנראה בעיני כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו, והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד, ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק:

ואונקלוס שאמר:
"בר חכים"
ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו, וטעמו כטעם זקנים. ותרגם בילד זקונים, בר סבתין, כי לא אמר הכתוב בכאן "כי בן זקונים היה", אבל אמר "הוא לו", שהיה כן בעיניו.

וזאת כונתם באמרם (ב"ר פד ח):
כל מה שלמד משם ועבר מסר לו,
לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם כאלו היה זקן ורב ימים:

(ז): קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם -
ענין החלום באלומות, כי הראוהו שעל ידי אלומות ותבואה ישתחוו לו. וענין תסובינה, כי יקיפו אותו כמלך עתיד לכידור אשר עבדיו יחנו סביב לו:

(ח): המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו -
פירש רבי אברהם:
אנחנו נשימך מלך עלינו או אתה תמשול בנו בחזקה.

ויותר נכון דעת אונקלוס:
התהיה מלך עלינו או שלטון מושל בנו.
כי לשניהם אדם משתחוה, לא תהיה עלינו לעולם לא מלך ולא מושל:

וטעם על חלומותיו ועל דבריו -
שהיו שונאים אותו על החלומות, וגם על הסיפור שהוא מספר אותו להם כמתהלל, כמו שאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי:

(י): ויספר אל אביו -
סיפר החלום הזה לאביו ולא הראשון, כי הוא עצמו המכיר בפתרונו, כי השמש ירמוז לאביו, והוא גער בו.

וטעם ואל אחיו -
פעם שנית, כי יספר אותו לאביו בפני אחיו. והוא גער אותו לשכך חמתם מעליו.

וטעם מה החלום הזה אשר חלמת -
כמו מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג), כלומר מה החלום הזה, אינו כלום שתגידנו, כי אינם אלא דברים בטלים. או טעם הגערה לומר איך נשאך לבך לחלום החלום הזה, אין זה כי אם גובה לב ונערות שיעלו דברים כאלו על לבבך, כענין שנאמר בחלומות (דניאל ב כט): רעיונך על משכבך סליקו. וכתוב (שם ד ב): והרהורין על משכבי:

הבוא נבוא אני ואמך -
והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו. ורבותינו (ברכות נה א): למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים, ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו בכך, אמר לו כשם שאי אפשר באמך כך הכל בטל, לשון רש"י:

ולפי דעתי, כי בעת שירד יעקב למצרים כבר מתה בלהה גם זלפה, כי הכתוב אמר בספור שבעים נפש (להלן מו כו): מלבד נשי בני יעקב, ולא הזכיר "מלבד נשיו ונשי בניו". ואם תאמר כי בעבור היותם פילגשים לא רצה לומר "לבד מנשי בני יעקב ופילגשיו", הנה כתוב נשי אביו. ורחוק הוא שיהיה הירח רמז לפילגשו:
אבל ענין החלום, כי השמש רמז ליעקב, והירח רמז לבני ביתו וכל נשיו שבהן היו תולדותיו, וירמוז כי כל תולדותיו ישתחוו לו, והם כל שבעים נפש יוצאי ירכו, כי כולם השתחוו בבואם אליו. ואחד עשר כוכבים, אלו אחיו אשר השתחוו לו בפני עצמן טרם בא אביהם, כדכתיב (להלן מג כו): ויבא יוסף הביתה ויביאו לו את המנחה אשר בידם הביתה וישתחוו לו אפים ארצה:

(יד): וישלחהו מעמק חברון -
יזכיר הכתוב המקום אשר שלחו משם, לומר כי היה מרחק רב ביניהם, ולכן עשו עמו רעה כי רחוקים היו מאביהם. ולהגיד כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ ללכת אחריהם אל מקום רחוק, ולא אמר איך אלך והם שונאים אותי. ולרבותינו עוד בזה מדרש (ב"ר פד יג): להשלים עצה עמוקה של חבר הנאה הקבור בחברון:

(טו): וימצאהו איש והנה תעה בשדה -
יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך, ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה, להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם.

ולזה נתכוונו רבותינו (ב"ר פד יד):
באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום:

(יז): נסעו מזה -
הסיעו עצמן מן האחוה. נלכה דותינה, לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם.
ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, לשון ר' שלמה.

ואין הכונה לרבותינו שיפרש לו האיש נסעו מזה מן האחוה והלכו לעורר עליך דינין ותרעומות, שאם כן היה נמנע ללכת ולא היה מסכן בעצמו.
אבל הכונה להם כי האיש גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת, ואמר לשון משמש לשני פנים, ושניהם אמת, והוא לא הבין הנסתר בו, והלך אחר הנגלה ממנו, וילך אחר אחיו וימצאם בדותן כאשר אמר לו.
ודרשו זה, מפני שהאיש הזה הוא מלאך ואם כן יודע הוא אנה הם, ולמה לא אמר הנם בדותן, ואמר כמסתפק ששמע מהם שילכו שם ואינו יודע אנה הם עתה, ולכן יעשו מדרש במאמרו:
כי שמעתי אומרים - שמעתי אותם שהיו אומרים נלכה דותינה, וכן רבקה שומעת (לעיל כז ה): הייתה שומעת.

ויתכן שיאמר: נסעו הרועים מזה, כי שמעתי אנשים אומרים נלכה דותינה, אולי הם אחיך, דיבר עמו כמסתיר פנים מן הענין:

(יח): ויתנכלו אותו להמיתו -
היו חושבים להמית אותו בנכליהם אשר יתנכלו בטרם יקרב אליהם, ולא יצטרכו לשפוך דמו בידיהם.

וכך אמרו בבראשית רבה (פד יד):
נשסה בו את הכלבים.
ואולי עשו כן ולא עלתה בידם. וכאשר ראו כי קרב אליהם ולא יכלו להמיתו בנכליהם, אמרו איש אל אחיו הנה בא אלינו ועתה נהרגהו אנחנו:

(כ): ונראה מה יהיו חלמתיו -
מליצה דרך לעג, נראה אחרי מותו אם נשתחוה לו.

והנכון בעיני כי אמרו עתה נראה מה יהיו חלומותיו, כי אם יצילוהו מידינו מלוך ימלוך עלינו.

אבל רבותינו אמרו (שם):
רוח הקדש אומרת נראה מה יהיו חלומותיו, כלומר דבר מי יקום ממני ומהם:

(כב): אל תשפכו דם -
אמר להם, הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותו בנכליכם, כי גם אני שנאתיו ורציתי שיומת על ידי אחרים, אבל אתם אל תהיו שופכים דם בידיכם, חלילה לכם. והכונה לראובן בכל זה הייתה להצילו להשיבו אל אביו. והכתוב סיפר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו, אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה שלא קבלו ממנו, כמו שאמר להם (להלן מב כב): הלא דברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו אמר להם, אם כן אל תשפכו דם בידיכם. ולא אמר "דמו", כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו, רק שלא יהיו שופכים דם, לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו:

וטעם אל הבור הזה אשר במדבר -
לאמר, הנה הבור הזה עמוק ולא יוכל לצאת הימנו והוא במדבר, ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר עליו:
וסיפר הכתוב כי היה ריק ואין בו מים, שאם היה בו מים לא יטביעו אותו שכבר נמנעו משפוך דמו:

וכתב רש"י:
ממשמע שנאמר והבור ריק, אינני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, לשון רש"י מדברי רבותינו (שבת כב א).
ואם כן היו נחשים ועקרבים בחורי הבור, או שהיה עמוק ולא ידעו בהם, שאילו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף היה הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור, וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע, ואיך יגעו במשיח השם אשר הוא חפץ בו ומצילו, וכענין שנאמר (דניאל ו כג): אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי. אבל הם לא ידעו בדבר:

ועל דרך הפשט יאמר והבור ריק אין בו מים כלל, שגם אם היו בו מים מעט יקרא רק, וכן כי מת אתה ולא תחיה (מ"ב כ א): כלל בשום פנים, והכל ביאור וחיזוק:

(כה): והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד -
כאשר נשאו עיניהם וראו מרחוק אנשים באים מדרך גלעד, הכירו כי ארחת ישמעאלים היא בגמלים, וידעו כי למצרים ילכו, כי מגלעד יובא הצרי והנכאת, ולמצרים היה דרכם להוליך אותו. ולכן אמר להם יהודה, הנה האנשים האלה מארץ מרחק, והולכים אל ארץ רחוקה, נמכרנו להם כי לא יודע הדבר:

וכאשר קרבו להם מצאו כי היו בעלי סחורה, אשר להם הנכאת והצרי, אנשים מדינים סוחרים, ששכרו הגמלים מהישמעאלים. וימכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו לסחורה, כי ארחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו הם סחורה לעצמם. ואמר (בפסוק כח): וימכרו את יוסף לישמעאלים, כי להם מסרו אותו שהם מוליכים הסחורה למצרים. וזה טעם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה (להלן לט א), כי היה בידם, אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו, והוא שאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים:

וכל מעשה בכתוב, פעם יספר אותו במושל המצווה בו, ופעם בשליח שיעשנו בידו, כענין שנאמר (דברים יא ז): את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה, וכתוב אחר (שם לד יב): אשר עשה משה לעיני כל ישראל. וכן אמר (מ"א ז נא): ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה, וחירם עשאה, כדכתיב (שם ז יד): ויבא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו. וביוסף עצמו אמר (להלן לט כב): את כל אשר עושים שם הוא היה עושה, נותן המעשה למצווה בו ולעושה אותו:

ורבי אברהם אמר (בפסוק כח):
כי המדינים יקראו ישמעאלים, כאשר אמר הכתוב על מלכי מדין, כי ישמעאלים הם (שופטים ח כד).
ואיננו כאשר חשב, כי הכתוב שאמר (שם): כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם, ירמוז על בני קדם שהמלחמה ההיא להם הייתה, דכתיב (שם ו לג): וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו, ובני קדם הם ישמעאלים, כי על כל בני הפילגשים אשר לאברהם אמר (לעיל כה ו): וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם.

גם יתכן שהיו המלכים ישמעאלים והם מלכו על מדין, כי למה יקראו מדין על שם ישמעאל אחיהם.
והנכון בפשט הכתוב ביוסף מה שאמרנו בו.

אבל רבותינו אמרו (ב"ר פד כ):
שנמכר פעמים רבות:

(כו): וכסינו את דמו -
ונעלים את מיתתו, לשון רש"י.

וכן אמר אונקלוס:
ונכסי על דמיה.

והנכון שהוא כפשוטו, כי מנהג רוצחי מסתרים להרוג הנרצח ולקברו ולכסות דמו בעפר, כענין שנאמר (שמות ב יב): ויטמנהו בחול, ולכך אמר להם, הנה אנחנו הורגים את אחינו ומכסים את דמו בעפר, כי כן יחשב לנו:
והנה ראובן למד להם שלא ישפכו דם בידם אבל ישליכוהו בבור וימות שם, שאין עונש הגורם כעונש השופך דם, ובא יהודה עתה ואמר גם זה יחשב לנו לרציחה כאלו אנחנו הרגנוהו, וכן הדבר באמת, וכענין שאמר הכתוב (ש"ב יב ט): ואותו הרגת בחרב בני עמון, ודינא רבא ודינא זוטא איכא ביניהו, ושניהם אמרו אמת:

(לב): וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם -
בצווי. או ויביאו, השלוחים המביאים, כי שלחו אותה ועודם בדותן, ואמרו זאת מצאנו הכר נא. או ששלחוה אל חברון לבית האחד מהן, ובבואם הכניסוה לפני אביהם ואמרו לו זאת מצאנו. וכל זה להתנכר בענין, כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר אתם הרגתם אותו כי ידע קנאתם בו:
ויש מפרשים: וישלחו, שתקעו בה השלח לקרעה במקומות רבים כדמות שני חיות, מלשון בשלח יעבורו (איוב לו יב). וטעם הפסים, כי שלחו אותה שיכירנה בפסים אשר עשה לו:

(לה): וכל בנותיו -
בתו ובת בנו. ויתכן שיכנס בכלל הזה גם כלותיו עמהן, כי בכלל הבנות יקראו גם הכלות כן.

או כמאמר חכמים (ב"ר פד יט):
אין אדם נמנע מלקרוא לכלותיו בנותיו.
וכן אמרה נעמי לכלותיה לכנה שובנה בנותי, אל בנותי (רות א יא, יג), לכי בתי (שם ב ב). ואיננו רק דרך חיבה בלבד, כמו הלא שמעת בתי (שם ב ח):

(לו): שר הטבחים -
שוחטי בהמות המלך, לשון רש"י.
וכן וירם הטבח (ש"א ט כד), לרקחות ולטבחות (שם ח יג). אבל יותר קרוב דעת אונקלוס, בעבור היות בית הסהר בביתו. ומצינו טביחה להריגת האנשים (ישעיה יד כא): הכינו לבניו מטבח, טבחת ולא חמלת (איכה ב כא). וראיה לדבר הכתוב בדניאל (ב יד): לאריוך רב טבחיא די מלכא די נפק לקטלא לחכימי בבל.