רמבן, בראשית פרק לח

(ב): בת איש כנעני -
אמר אונקלוס:
תגרא,
כלומר איש סוחר שבא לגור בארץ בסחורתו.
ודעתו לומר כי בני יעקב ישתמרו מלישא כנעניות כאשר ציווה אביהם יצחק גם אברהם, וכן הזכירו בגמרא במסכת פסחים (נ א). והיו נשיהם מצריות עמוניות מואביות ומיוחסי בני ישמעאל ובני קטורה, ולכך יחד הכתוב על שאול בן שמעון (להלן מו י): "ושאול בן הכנענית" כי הוא לבדו בהם. וגם שם דרשו (ב"ר פ יא): שהיא דינה שנבעלה לכנעני:

ורבותינו (שם פד יט):
נחלקו בדבר. אמרו, רבי יהודה אומר תאומות נולדו עם השבטים ונשאום, רבי נחמיה אומר כנעניות היו.
ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה בייחוסן, שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען, אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים, כי לא נתכוון רק לחלוק על רבי יהודה שלא נשאו אחיותיהם, שאחותו מן האם אסורה לבני נח (סנהדרין נח ב):
ולדעת רבי יהודה יצטרכו בני לאה לשאת תאומות ששה האחרים והם ישאו שלהם, או שלא יודה ר' נחמיה בתאומות כלל, ולא הייתה לו בת זולתי דינה כמשמעות הכתוב.

ועל דרך סברא איננו נכון שישאו כלם כנעניות, שיהיה בנוחלי הארץ מזרע כנען העבד הארור כמו מזרעו של אברהם, והכתוב ציווה להחרימו ולא תהיה לו שארית ופליטה:

ועל כל פנים זה האיש תגר, כי למה יצטרך הכתוב לאמר כי הוא כנעני ביחוסו, וכל אנשי הארץ ההיא כנענים הם מן הפריזי ומן היבוסי ואחיהם, כי לכנען יתיחסו כלם, ועדולם בארץ כנען היא, והראוי היה שיאמר ויקח שם יהודה אשה ושמה כך, כאשר הזכיר שמות הנשים בתמר ונשי עשו וזולתן (לעיל ד יט, יא כט, כה א):
אבל פירש בו שהוא תגר שאיננו מן הארץ שהייתה לחוי או לאמורי. וזה טעם וירא שם יהודה בת איש כנעני, כי בעבור אביה נשאה. והכתוב שאמר בני יהודה ער ואונן ושלה שלשה נולדו לו מבת שוע הכנענית (דהי"א ב ג), בעבור היותה בת איש הכנעני תקרא כן, כי האיש ההוא יקרא להם הסוחר, כי הוא ידוע ומובהק בסחורתו אשר בעבורה גר שם:

ורבי אברהם אמר (להלן מו י):
כי בעבור היות האשה הזאת כנענית ועבר על דעת אבותיו היו בניה רעים ומתו.
ולכן הזכירו הכתוב. ושאול לבדו הזכיר שהיה בן הכנענית, כי לא הוצרך להזכיר כן בשלה. ואם כן יהיה טעם וירא שם יהודה, כלומר שראה אותה וחשק בה, כענין וירא אשה בתמנתה דשמשון (שופטים יד א):
ובפרשת ויחי יעקב (להלן נ יג): כתב רש"י ז"ל וישאו אותו בניו, ולא בני בניו, שכך צום אל יטענו במטתי אחד מבניכם לפי שהם מבנות כנען (במדב"ר ב ח). ויהיה זה לפי ששאול בן שמעון ושלה בן יהודה היו מבנות כנען, ולכן יוציא את כלם, אבל בנסחאות שלנו בבראשית רבה מצינו בכלן, אחד מבני בניכם שיש בהם מבנות כנען:
וכן תמר הייתה בת אחת מן הגרים בארץ, לא בת איש כנעני ביחוסו, כי חלילה שיהיה אדוננו דוד ומשיח צדקנו שיגלה לנו במהרה מזרע כנען העבד המקולל. ורבותינו אמרו (ב"ר פה י): בתמר שהייתה בתו של שם, והוא כהן לאל עליון:

(ג): ויקרא את שמו ער -
יהודה קרא לבנו ער, מלשון עוררה את גבורתך (תהלים פ ג), ואשתו קראה שם השני אונן, ולא סיפר הכתוב למה. ויתכן שתקש בלדתה, כי דרך נשים לקרא שם בניהם על זה, כאם יעבץ (דהי"א ד ט): שקראה שמו יעבץ לאמר כי ילדתי בעצב, וגם כן עשתה עטרה אם אונם (שם ב כו), והוא מלשון ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא א), מה יתאונן אדם חי (איכה ג לט), כמו בן אוני דרחל (לעיל לה יח). ויהודה לא הקפיד לשנות שמו כיעקב אביו. ובבראשית רבה (פה ד): אמרו ער שהוער מן העולם. ולא שהייתה זו כוונת יהודה, אבל דרשו כי השמות יורו על העתיד:

(ה): ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אותו -
כתב רש"י:
אומר אני על שפסקה מלדת נקרא כזיב, לשון היה תהיה לי כמו אכזב (ירמיה טו יח), שאם כן מה בא ללמדנו. ולא ידעתי למה יקרא שם המקום על זה, ואין במאורע ההוא כל חדש, כי די לה שתלד שלשה בנים. ובעת לדתה לא נודע אם פסקה או תוליד אחרי כן, רק בעת מותה נודע הדבר:

ויש אומרים (הרד"ק, ומהר"ם מרוטנברג): כי היה דרכם שיקרא האב שם הבכור, ותקרא האם שם השני, על כן הראשון ויקרא את שמו, והשני ותקרא, ואמר בשלישי ותקרא, כי יהודה היה בכזיב בלדתה אותו ואיננו שם שיקרא לו שם. ואין בזה טעם או ריח.

ודעת רבי אברהם:
שסיפר הכתוב אנה נולדו, ואמר בלדתה אותו כאילו אמר בלדתה אותם, כי במקום אחד נולדו כולם:

ועל דעתי, שלה, לשון דבר הפוסק והכוזב, וכן לא תשלה אותי (מ"ב ד כח): אמר בו התרגום לא תכדב פתגמך באמתך. ואולי יתיחס ללשון שגגה שלו, כי השוגג כוזב במחשבתו, ואמר הכתוב כי קראתו שלה על שם המקום, כי היה בכזיב בלדתה אותו, כדרך והיה הנערה (לעיל כד יד). וזה מאמרם בבראשית רבה, פסקת:

(ז): ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' -
לא הזכיר הכתוב פשעו כאשר עשה באחיו, אבל אמר כי בחטאו מת, להודיע שלא היה זה בענש יהודה על מכירת יוסף, כי ההצלה עמדה על המכירה, ולא היה בבית האבות שכול זולתי זה שהיה רע בעיני השם, כי זרע צדיקים יבורך ועל כן היה יעקב מתאבל על בנו ימים רבים וימאן להתנחם, שהיה הדבר בעיניו עונש גדול לו מלבד אהבתו אותו:

(ח): ויבם אותה והקם זרע לאחיך -
הבן יקרא על שם המת, לשון רש"י.

ואין זה אמת, כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה ו): יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון (רות ד י):

ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן. ולא אמר הכתוב "ויאמר אונן" אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, כי ידיעה ברורה הייתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע:

אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע. והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת:
והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה. ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה.

ובבראשית רבה (פה ה) אמרו:
כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו.
וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקב"ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם, כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם, כמו שהזכרתי:

והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כה י): כי עתה חלץ מהם, וראוי הוא שתעשה המצווה זאת בחליצת הנעל. וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות. והמשכיל יבין:

(יא): וטעם שבי אלמנה בית אביך -
שתנהגי אלמנותיך שם עד יגדל שלה, רמז לה התאבלי ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן כאשה חגורת שק על בעל נעוריה עד שיגדל שלה וייבם אותך, כי כן המנהג במתיבמת, כי היוצאת וחפצה להנשא לאיש זר לובשת בגדי אבל ימים מעט כפי המנהג, ומתנחמת ולובשת שנים, ותכס בצעיף ותתעלף עד שתנשא לאיש:

כי אמר -
כלומר היה דוחה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו. כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, כי מוחזקת היא זו שימותו אנשיה, לשון רש"י.

ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי, ולמה יטעה אותה, והיא אסורה לשלה, כמו שאמרו (יבמות סד ב): בנשואים בתרי זמני הויא חזקה.

ועוד, כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו. ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו וישלחם ביד פשעם ואין לתמר בהם חטא:

והנכון בעיני שהיה שלה ראוי ליבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו, אין לאחד מהם שתים עשרה שנה, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה. וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה, והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים והיה ממתין לו עוד, אז מהרה תמר ברב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה:

(יב): ויעל על גוזזי צאנו -
היה עולה שם תמיד להתנחם שישים לבו בצאן וישכח רישו, והוגד לתמר כי הוא עולה שם בכל יום תמיד, וארבה לו באחד הימים. או שהיה יהודה גדול בארץ, והיו מתקבצים לו שם לעשות משתה בעת הגיזה כמשתה המלך, והיו העניים הולכים שם, והוגד לה טרם עלותו:

(טו): ויחשבה לזונה -
לפי שיושבת בפרשת דרכים, כי כסתה פניה ולא יכול לראותה. ומדרש רבותינו, כי כסתה פניה, כשהייתה בביתו הייתה צנועה לפיכך לא חשדה, לשון רש"י.

ופשוטו של הרב יתכן, כי דרך הזונה לישב בפתח עינים, כדכתיב (משלי ט יד טו): וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת לקרוא לעוברי דרך וגו', ואמר כי כסתה פניה ולא הכירה. אבל מדרש רבותינו "שכסתה פניה בבית חמיה" לומר שהצניעה עצמה ממנו בביתו ולא ראה פניה מעולם ואיך יכירנה:

והנכון בעיני עוד לפי הפשט שיאמר שחשבה לזונה בעבור שתכסה הפנים, כי אחרי כן אמר כי לא ידע כי כלתו היא.
והטעם, כי דרך הזונה לשבת בפתח עינים מעולפת הצעיף, מכסה קצת השער וקצת הפנים, ומשקרת בעינים ושפתים ומגלה הגרון והצואר, כי בעבור שתעיז פניה ותאמר לו ותחזק בו ונשקה לו תכסה קצת הפנים.

ועוד, כי הקדשות היושבות על דרך בעבור שתזננה גם עם הקרובים יכסו פניהן, וכן יעשו הקדשים גם היום בארצותם, ובשובם לעיר לא נודעו:
ושנינו (כלים כד טז): שלש שבכות הן של ילדה טמאה מדרס, ושל זקנה טמאה טמא מת, ושל יוצאת חוץ טהורה מכלום. "יוצאת חוץ" היא הזונה, נפקת ברא, ונותנת שבכה על קצת הראש, לא שתשכב עליה ותהיה טמאה מדרס, ולא לכסות בה ראשה ותטמא טמא מת, אבל לקשוט קווצותיה ולהיותן מתחת השבכה נראין ואינן נראין, ולכך טהורה מכלום:

(יח): חותמך ופתילך -
עזקתך ושושיפך, טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך שאתה מתכסה בה, לשון רש"י.

ואיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה. ואיך תקרא השמלה פתיל. ואיך יאמר הכתוב (בפסוק כה): "והפתילים" בלשון רבים. ואם תאמר כי על שם פתילי הציצית תקרא השמלה פתיל, חלילה שיקיים יהודה מצות ציצית ויזלזל בו לתת אותו בזמה?

ואולי היה בידו סודר קטן אשר יעטוף בו קצת הראש לפעמים. ויקרא פתיל בעבור שהוא קצר כפתיל, והוא תרגום שושיפא, ולא תמצא לאונקלוס בכל שמלה שבתורה שיתרגם אותה שושיפא, אבל לשון כסות ומלבוש תרגום בכלם, מלבד ופרשו השמלה (דברים כב יז): שאומר בו ויפרשון שושיפא, לפי שהוא הסודר הידוע בתלמוד (כתובות י א): שיודעו בו הבתולים, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (ישעיה ג כב): המעטפות "שושיפא", שהם סודרים קטנים יעטפו בהם הראש ויפרשו אותם הנכבדים על המגבעות והפארים אשר על ראשם, וזה המנהג עודנו היום בארצות המזרח.

ויתכן עוד כי היה ליהודה חותם כצורת אריה או צורה אחרת ידועה כמושלים, והיו בידו פתילים שבהם כצורה ההיא לצייר בה. והמטה היה בידו כמשפט שליט ונוגש, כענין שכתוב (יחזקאל יט יד): מטה עוז שבט למשול, וכתיב (להלן מט י): לא יסור שבט מיהודה, ואלה נתן בידה:

(כד): ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף -
אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר, תמר בתו של שם הייתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה (ב"ר פה י). זה כתב רש"י, ולא פירשו:

ואני לא ידעתי הדין הזה, שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל, ארוסה או נשואה, כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין (נא ב), אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל, ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא. ואם תאמר שהיה היבום נוהג בבני נח, והיא להם בכלל אשת איש, ואזהרה שלהם זו היא מיתתם (שם נח ב), והלא הם אומרים (ב"ר פה ה): שיהודה התחיל במצות יבום תחלה, וכן בגמרא סנהדרין (נז ב): מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל:

ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים, אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצווה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן:

ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו, והנה הייתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם:

(כו): צדקה ממני -
צדקה, בדבריה. ממני, היא מעוברת. ורבותינו דרשו (סוטה י ב): שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לשון רש"י.

והנכון שהוא כמו צדיקים וטובים ממנו (מ"א ב לב), ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה (ש"א כד יז), צדקה במעשיה יותר ממני, כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני.
והטעם כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו, אביו הוא הגואל אחריו, כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ח): בדין היבום:

ולא יסף עוד לדעתה -
אחרי שהקים זרע לבניו לא רצה להיות עמה עוד אף על פי שהיה ברצונו, כי איננה אסורה עליו והייתה אשתו כמשפט היבמים. וזה טעם האומר (סוטה י ב): לא פסק, כתיב הכא ולא יסף, וכתיב התם (דברים ה יט): קול גדול ולא יסף:

(כט): מה פרצת עליך פרץ -
חזקת עליך חוזק, לשון רש"י.
וענין פרץ בכל מקום נתיצת הגדר ועברו, מן פרוץ גדרו (ישעיה ה ה), למה פרצת גדריה (תהלים פ יג). ובלשונם (סוכה כו א): פרצה קוראה לגנב, אבל יאמר בלשון הקדש על כל עובר גבול הדבר, ופרצת ימה וקדמה (לעיל כח יד), ויפרוץ האיש מאד מאד (לעיל ל מג). ולכן אמר בכאן בהיות הראשון כמשיב ידו והוא מהר לצאת, מה פרצת פרץ גדול בגדר למהר לצאת קודם ממנו:
ואמר, עליך, כי היה הגדר עליו והוא כלוא בתוכו, כלומר מה פרצת עליך פרץ גדול בגדר ויצאת ממנו.

ורבי אברהם אמר:
מה פרצת כאדם הפורץ גדר ויצא ממנו, והנה יש עליך משפט זה הפרץ.
ואין בזה טעם:

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קצו):
יזכיר סוד בשם אלה הילודים. אמרו איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה, לא קשיא דהא כתיב ויתן יד וכתיב ואחר יצא אחיו. והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה, והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכח עליון, כמו שאמר (תהלים פט כח): אף אני בכור אתנהו. וזהו מאמרם (ר"ה כה א): בקדוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים.
והמשכיל יבין