רמבן, בראשית פרק ד

(א): ותהר ותלד את קין -
ענינו ותלד בן, ותקרא את שמו קין כי אמרה קניתי איש את ה'. וכן ותלד את חנוך (להלן ד יז). ורבים בפרשה ובמקומות אחרים:

את ה' -
עם ה', כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו, אבל בזה אנו שותפין עמו, לשון רש"י.

והנכון לי, שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה', כי כאשר נמות יהיה במקומנו לעבוד את בוראו.

וכן דעת אונקלוס שאמר: קדם ה'.
וכמהו (ונראה): [והראה] את הכהן (ויקרא יג מט), לכהן, ויגש דוד את העם (ש"א ל כא), אל העם:
או יהיה "את ה'" כמו ויתהלך חנוך את האלוהים (להלן ה כב), את האלוהים התהלך נח (להלן ו ט). וקראה האחד בשם קנין והשני הבל, כי קנין האדם להבל דמה, ולא רצתה לפרש זה, על כן לא נכתב טעם בשם השני. והסוד המקובל בעניין הבל גדול מאד:

(ג - ד): ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא -
הבינו האנשים האלה סוד גדול מהקורבנות והמנחות, וכן נח. ורבותינו אמרו (ע"ז ח א): שגם אדם הראשון הקריב שור פר. וזה יחסום פי המבהילים בטעם הקורבנות. ועוד ארמוז בו עיקר גדול, ברצון הקב"ה (עיין ויקרא א ט):

(ז): הלא אם תיטיב שאת -
על דעת המפרשים (אונקלוס, רש"י, ורד"ק):
שאת עונך.

ועל דעת רבי אברהם
שאת פניך כנגד למה נפלו פניך, כי המתבייש כובש פנים למטה. וכן ואור פני לא יפילון (איוב כט כד), והמכבדו כאלו נושא פניו למעלה.
וזה טעם אולי ישא פני (להלן לב כא), לא תשא פני דל (ויקרא יט טו):

ועל דעתי, אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך, כי אתה הבכור. וזה טעם למה חרה לך, כי בבשתו מאחיו נפלו פניו, ובקנאתו ממנו הרגו. והנה אמר לו למה חרה לך על אחיך ולמה נפלו פניך ממנו, הלא אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך, ואם לא תיטיב לא עמו בלבד תבואך רעה, כי לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך:

ואליך תשוקתו -
שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים, אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ, כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך. הורהו על התשובה, שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו:

(ח): וטעם ויאמר קין אל הבל אחיו -
שנכנס עמו בדברי ריב ומצה להתגולל עליו ולהרגו, לשון רש"י.

ורבי אברהם אמר:
כי הקרוב אליו, שאמר לו כל התוכחות שהוכיחו השם:

ועל דעתי, שהוא דבק עם ויהי בהיותם בשדה, כי אמר לו נצא השדה והרג אותו שם בסתר. ויתכן שנתכוון בהריגהו שיבנה העולם ממנו, כי חשב שלא יהיה לאביו זרע אחר עוד, גם פחד שלא יהיה עיקר בנינו של עולם מאחיו שנתקבלה מנחתו:

(יא): ארור אתה מן האדמה -
יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא אשר פצתה את פיה, והנני מוסיף לה קללה, לא תוסף תת כוחה, לשון רש"י.

ואיננו נכון,
כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו:
אבל אמר שיהיה הוא ארור ממנה. ופירש הקללה שלא תוסיף תת כוחה אליו, ושיהיה נע ונד בה. ואמר כי תעבוד את האדמה - כי בכל אשר תטרח בה לעבוד אותה כראוי בחרישה ועידור ובכל עבודה בשדה ותזרע אותה כהוגן לא תוסיף תת כוחה לך, אבל תזרע הרבה ותביא מעט. וזו היא הארירה, כטעם וארותי את ברכותיכם (מלאכי ב ב). ואמר כן כנגד אומנותו, כי הוא היה עובד אדמה, והנה ארר מעשיו. וזה טעם לא תוסף תת כוחה לך, שלא תתן עוד כוחה לך כאשר הייתה עושה עד הנה בהיותך עובד אותה. וכך פירש רבי אברהם:

ויתכן
שאררו מן האדמה שלא תיתן היא מעצמה כוחה אליו, תאנה וגפן לא יתנו חילם באחוזתו, ועץ השדה לא ייתן אליו פריו. וחזר ואמר גם כן כי תעבוד אותה לחרוש ולזרוע לא תוסף תת כוחה לך כאשר בתחילה. והנה הן שתי קללות באומנתו, והשלישית שיהיה נע ונד בה. והטעם, שלא ינוח לבו ולא ישקוט לעמוד במקום אחד ממנה, אבל יהיה גולה לעולם, כי עונש הרוצחים גלות:

וטעם אשר פצתה את פיה -
לאמר, אתה הרגת את אחיך וכיסית את דמו באדמה, ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה, ולא תכסה עוד על הרוגיה, כי תיענש בה ובכל אשר תכסה בה, כגון הזריעה והנטיעה. וזה עונש כל שפיכות דם בארץ, כעניין שכתוב (במדבר לה לג): כי הדם הוא יחניף את הארץ, וחנופת הארץ מארה בפירותיה, כעניין מהיותם בא אל ערימת עשרים והייתה עשרה, בא אל היקב לחשוף חמישים פורה והייתה עשרים (חגי ב טז):

(יג): גדול עוני מנשוא -
בתמיה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועוני אי אפשר לטעון, לשון רש"י מבראשית רבה (כב יא):

והנכון בפשט שהוא וידוי. אמר, אמת כי עוני גדול מלסלוח, וצדיק אתה ה' וישר משפטיך, אף על פי שענשת אותי הרבה מאד. והנה גירשת אותי היום מעל פני האדמה - כי בהיותי נע ונד ולא אוכל לעמוד במקום אחד הנה אנכי מגורש מן האדמה ואין מקום למנוחתי, ומפניך אסתר - כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה, כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. אבל מה אעשה כי כל מוצאי יהרגני - ואתה בחסדך הרבים לא חייבת אותי מיתה:
והעניין, שאמר לפניו הנה חטאי גדול והרבית עלי עונש, אבל שמרני שלא איענש יותר ממה שחייבת אותי, כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום, יהרגוני החיות, כי סר צלך מעלי. הודה כי האדם איננו נשגב ונמלט בכוחו, רק בשמירת עליון עליו:

(טו): ומפני שאמר: וישם ה' לקין אות -
ולא אמר "ויתן" לו השם אות, או "ויעש", יורה ששם לו האות קבוע שיהיה עמו תמיד. אולי כשהיה נוסע ממקום למקום היה לו אות מאת השם, מורה לו הדרך אשר ילך בה, ובזה ידע שלא יקראנו אסון בדרך ההוא:

ובבראשית רבה (כב יב):
אמרו כענין זה רבי אבא אמר כלב מסר לו. כי מפני שהיה פחדו מן החיות מסר לו אחת מהן שתלך לפניו, ולמקום שיפנה הכלב ללכת ידע כי שם ציווה לו השם ולא ייהרג בה.
הזכירו בו החכמים אות נבזה כראוי לו, אבל הכוונה שהיה עמו האות תמיד להורות לפניו הדרך שילך בה, כי כן לשון "וישם":

(טז): וטעם ויצא קין מלפני ה' -
כי עוד לא עמד לפניו לעולם, כטעם שאמר ומפניך אסתר:

וטעם וישב בארץ נוד -
שלא הלך בכל העולם, אבל באותה הארץ ישב, נודד תמיד, לא ינוח במקום ממנה כלל. ונקראת "ארץ נוד" על שמו לעולם:

(יז): וטעם ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך -
כי מתחילה היה חושב להיות ערירי בעוונו, ואחרי שנולד לו זרע החל לבנות עיר להיות בנו יושב בה, ובעבור כי הוא ארור ומעשיו לא יצליחו קראו "חנוך", להגיד כי לא בנאה לעצמו, כי הוא אין לו עיר ומושב בארץ, כי נע ונד הוא, אבל יהיה הבניין לחנוך, וכאלו חנוך בנאה לנפשו. ומפני שלא אמר "ויבן עיר", כאשר יאמר ויבן את נינוה (להלן י יא), ויבנו בני גד את דיבון (במדבר לב לד), יורה כי היה כל ימיו בונה העיר, כי מעשיו ארורים, יבנה מעט בטורח ועמל, וינוע וינוד מן המקום ההוא, ויחזור שם ויבנה מעט, ולא יצליח את דרכיו:
ונכתבו תולדות קין ומעשיו, להודיע כי השם ארך אפים והאריך לו, כי הוליד בנים ובני בנים. והזכיר כי פקד עוון אבות על בנים ונכרת זרעו.

ורבותינו אמרו (שמות רבה לא יז):
שחיה שנים רבות ומת במבול, ולא הוריד שיבתו בשלום שאול רק ראה בהכרת הוא וכל זרעו אתו:
והקרוב, כי לא היו תולדותיו רק ששה דורות עד המבול, והיו בתולדות שת שני דורות יותר, או שלא היה צריך לספר בהם, וספר באלה להודיע מי היו המתחילים בבניין הערים ובמרעה הצאן וחכמת הניגון ומלאכת המתכות. וכתב תוכחת למך עם נשיו, להגיד כי הוליד הוא, אך בניו נכרתו טרם הולידם:

(כב): לוטש כל חורש נחשת וברזל -
שיעורו, הוא היה לוטש וחורש כל נחושת וברזל. יאמר, כי הוא היה מחדד וחורש כל מלאכת נחושת וברזל, וכמהו כל תשא עוון וקח טוב (הושע יד ג). ועל דעת אונקלוס דבק בכתובים הראשונים, הוא היה אבי לוטש כל חורש נחושת וברזל:

ואחות תובל קין נעמה -
כאומר ונולדה לו אחות ושמה נעמה, וכן ואחות לוטן תמנע (להלן לו כב), ואת מרים אחותם (במדבר כו נט), ושם אחותו מעכה (דהי"א ז טו).
ובבראשית רבה (כג ג):
יש אומרים אשתו של נח הייתה, ולמה היו קורין אותה נעמה, שהיו מעשיה נאים ונעימים.
נתכוונו לומר, שהיה לה שם בדורות ההם כי הייתה צדקת והולידה צדיקים, ולכן יזכירנה הכתוב. ואם כן נשאר לקין זכר מעט בעולם. ואם נאמר שאינה האשה שהוליד נח ממנה שלשת בניו, אם כן אין בזה טעם להזכירה:

ומדרש אחר לרבותינו שהיא האשה היפה היא מאד שממנה תעו בני האלוהים, והיא הנרמזת בפסוק ויראו בני האלוהים את בנות האדם (להלן ו ב), כמו שמוזכר בפרקי רבי אליעזר (כב). ואחרים אמרו (זהר חדש א יט ב): כי היא הייתה אשת שמדון, אם אשמדאי, וממנה נולדו השדים, כי כן ימצא שמה בכתבי שמושי השדים. והכתוב ירמוז ויקצר בתעלומות כאלה:

(כג): ויאמר למך לנשיו -
סמכו המפרשים (רש"י, והראב"ע): בעניין הכתוב הזה על דעת אונקלוס,
שפירש לכן כל הורג קין שבעתים יוקם (לעיל ד טו), כי לשבעה דורות יוקם ממנו ולא עתה, כי השם האריך אפו ממנו. והנה נשי למך פחדו להוליד בנים בעבור שיהיו שבועיים לקין, והוא נחם את נשיו שהשם יאריך לו עוד שבעים ושבעה, כי יתפלל לפניו, כי הוא ארך אפים וירחם עליו. או שהיה קל וחומר של שטות, כפי המדרש שהזכיר רש"י. ואם כן יאמר לכן כל הורג קין לשבעתים יוקם ממנו ולא בימיו.

וזהו תרגומו של אונקלוס:
כל דיקטל קין לשבעה דרין יתפרע מיניה.
ואם כן היה ראוי שיהיה "ויאמר למך לנשיו" מוקדם.

ולפי דעתי אין טעם "שבעתים" לשבעה דורות, כי לא תאמר המלה הזאת על השבעה הנפרדים, רק על הכפל דבר אחד שבעה פעמים, כמו מזוקק שבעתים (תהלים יב ז), ישלם שבעתים (משלי ו לא), ואור החמה יהיה שבעתים (ישעיה ל כו), כפול ומכופל שבעה חלקים:
אבל פירוש "כל הורג קין" כפשוטו, שאמר השם, לכן כל אשר יהרוג את קין שבעתים יוקם ממנו, כי אעניש ההורג אותו שבע על חטאתו, כי אני הבטחתי את קין שלא ייהרג, בעבור יראתו אותי והתוודותו לפני. אבל עניין למך עם נשיו לא הזכירו הכתוב בביאור.

ונוכל לומר גם כן שהיו יראות מעונש שלא ייהרג למך בעוון אביו, כי השם לא אמר לקין סלחתי לך, רק שלא ייהרג, אבל יגבה חובו מזרעו, ולא ידעו מתי. וכן היה הדבר. ולמך נחם אותן לאמר, כי השם ירחם עליו כאשר רחם על קין, כי הוא נקי כפים ממנו, ויתפלל לפניו גם הוא וישמע תפלתו:

אבל הנראה בעיני, כי היה למך איש חכם מאד בכל מלאכת מחשבת, ולמד לבנו הבכור עניין המרעה כפי טבעי הבהמות, ולמד את השני חכמת הניגון, ולמד את השלישי ללטוש ולעשות חרבות ורמחים וחניתות וכל כלי המלחמה. והיו נשיו מתפחדות שלא ייענש, כי הביא החרב והרציחה בעולם, והנה הוא תופש מעשה אבותיו בידו, כי הוא בן המרצח הראשון, וברא משחית לחבל. והוא אמר להן אני לא הרגתי איש לפצעים ולא ילד לחבורות כאשר עשה קין, ולא יענישני השם, אבל ישמרני מן ההריגה יותר ממנו. והזכיר כן לומר, כי לא בחרב וחנית יכול אדם להרוג בפצעים וחבורות, שימית במיתה רעה יותר מן החרב, ואין החרב גורם הרציחה, ואין על העושו חטא.