רמבן, בראשית פרק מב

(א): למה תתראו -
אל תראו עצמכם שבעים לפני בני עשו וישמעאל (תענית י ב). באותה שעה עדיין הייתה להם תבואה. ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב, ודומה לו ומרוה גם הוא יורה, לשון רש"י.

ודברי אחרים אין בהם ממש.
ומה שאומר אל תראו עצמכם שבעים בפני בני ישמעאל ובני עשו, לא הבינותי, שאין בני ישמעאל ובני עשו עתה בארץ כנען ולמה לא יאמר שלא יראו את עצמן שבעים בפני בני ארץ כנען:
ואולי היו בני ישמעאל ובני עשו באים מארץ אחוזתם אל יוסף לשבור, והיו באים דרך ארץ כנען עוברים עליו, ואמר להם שלא יראו עצמן שבעים בפניהם, כי יחשדוהו שיש ליעקב תבואה, ויבואו אליו לאכול עמו לחם בביתו. ואם כן מה שאמר ונחיה ולא נמות טעם אחר הוא, הזהירם להיות נשמרים במעט אשר בידם ושילכו לקנות ממנו שלא ימותו כאשר יתום הלחם אשר בידם:

והנכון, למה תתראו במקום הזה, כי היה לכם ליסע מיד כאשר שמעתם שיש שבר במצרים כי כבר בסכנה היו אם לא ימהרו לדבר. וזה טעם ונחיה ולא נמות:

(ו): הוא המשביר לכל עם הארץ -
איננו ראוי שיהיה השליט על הארץ, משנה למלך מצרים, מוכר לכל אחד סאה או תרקב מן התבואה. ולכן נתעוררו בזה רבותינו ואמרו (ב"ר צא ו):
שציווה לסתום כל האוצרות חוץ מאחד בעת ההיא:

ועל דרך הפשט יתכן שהיו באים לפניו מכל הארצות, והוא שואל וחוקר עליהם. ומצווה לפקידים תמכרו לאנשי עיר פלונית כך וכך תבואה ממין פלוני. והוצרכו בני יעקב לבא לפניו בתוך הבאים מארץ כנען לצוות עליהם כמה ימכרו לארצם, כי הם ראשונים לאשר באו מארץ כנען, והם באו לפניו בעבור כולם:

(ז): וירא יוסף את אחיו ויכירם -
מיד שראה אותם הכירם, ופחד אולי יכירוהו, ויתנכר אליהם ששם המצנפת על מצחו וקצת הפנים ושנה עצמו, כמו שנאמר באשת ירבעם (מ"א יד ב): קומי נא והשתנית ולא ידעו כי את אשת ירבעם, וכתיב (שם פסוק ה): ויהי כבואה והיא מתנכרה:

או יהיה ויתנכר בכאן, שהתנכר להם בדבריו שדבר להם קשות ואמר להם בכעס, כאילו לא יבא אדם לפניו לשבר, מאין באתם לפני, ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל, וכאשר הזכירו לו זה אז נתברר לו שהם אחיו באמת. וזה טעם ויכר יוסף, פעם שנית, כי נתוסף לו בהם היכר וידיעת אמת:
ורש"י כתב נעשה להם כנכרי בדברים לדבר אתם קשות. ועל דעתו יהיה ויתנכר לומר שדבר כאיש נכרי. ואיננו נכון:

(ח): והם לא הכירוהו -
כלל, ולא הוצרך עוד להתנכר אליהם. ואמרו רבותינו (יבמות פח א): בטעם ההכרה לפי שהניחם חתומי זקן, והם לא הכירוהו שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן. והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק מעט, אבל כיון שהכיר את הגדולים הכיר את כולם. ועוד היה מכירם, מדעתו שיבאו שם, והם לא הכירוהו, שלא נתנו לבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ:

ואמר רבי אברהם:
ויכירם, בתחלה הכיר שהם אחיו, ואחרי כן הסתכל בכל אחד והכירו:

(ט): ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם -
עליהם, וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו, לשון רש"י.

ולפי דעתי שהדבר בהפך, כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה:
ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת:

גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם, אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו, או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה, ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו:

ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (צג ט):
אמר רבי חייא בר' אבא: כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק היה בו פיוס ליוסף פיוס לאחיו, פיוס לבנימין. פיוס ליוסף, ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו':

וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון:
אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו:

ויאמר אליהם מרגלים אתם -
העלילה הזאת יצטרך להיות בה טעם או אמתלא, כי מה עשו להיות אומר להם ככה, וכל הארץ באו אליו, והם בתוך הבאים, כמו שאמר לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען:
ואולי ראה אותם אנשי תואר ונכבדים, לבושי מכלול כולם, ואמר להם אין דרך אנשים נכבדים ככם לבא לשבור אוכל כי עבדים רבים לכם. ויתכן שהיו בתחילת הבאים מארץ כנען, והוא טעם ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען, כי עתה באו משם הראשונים. ויאמר להם יוסף מרגלים אתם, כי מארץ כנען לא בא אלי אדם לשבור אוכל, וזה טעם מאין באתם, שאמר להם בתחילה:

(יא): כלנו בני איש אחד נחנו -
יתכן לפרש הטענה הזאת כי אמרו, מפני היותנו אחים בני איש אחד ולא נפרד זה מזה, כי כן רצון אבינו, באנו כלנו כאחד לשבר אוכל ולא שלחנו אחד ממנו עם עבדיו. וכן היה הדבר, כי למה ישלחם כולם, אלא שאין רצונם להפרד זה מזה. גם יתכן שעשו כן בעבור כובד הרעב, שלא יגזלו מעבדיהם בדרך את השבר אשר יביאו:

ויתכן שאמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו, תוכל לחקור עליו כי הוא נודע בשערים בכבוד עשרו ורוב בניו, ואם תשאל ותחקור תדע כי כנים אנחנו ואנשים צדיקים בני צדיק ולא מרגלים:

וטעם לא היו עבדיך מרגלים -
כי כנים אנחנו מנעורינו בכל דברינו, לא היו עבדיך מרגלים מאז ועד עתה. וכן (להלן פסוק לא): לא היינו מרגלים, מעולם:

ורבותינו נתעוררו כמו שאמרנו ודרשו (ב"ר צא ו):
שנכנסו בעשרה פתחים כדרך מרגלים ולכך העליל עליהם.

וטענה נכונה היא, אבל לא הזכיר אותה הכתוב.

ועוד,
שאמרו לו בתחלה כלנו בני איש אחד נחנו, והיא שמחייבת אותם:

ויתכן שמתחלה אמר להם, נכנסתם בעשרה פתחים ועכשיו אתם נועדים במקום אחד ונקשרים יחדיו, אין זה רק דרך מרגלים, ואמרו לו, בעבור היותנו אחים נאספנו יחד, ואמר להם, לא כי ערות הארץ באתם לראות, כי אם אתם אחים היה לכם ליכנס בפתח אחד כאשר אתם עתה יחדיו, אז אמרו כי האחד איננו והלכו לבקשו. והכתוב לא יחוש להאריך בטעם הטענות:

(יז): ויאסף אותם אל משמר שלשת ימים -
עשה כן להפחידם ושיאמינו בו כי את האלוהים הוא ירא, ומפני מוראו מוציא אותם שלא ימותו אנשי ביתם ברעב. וזה טעם ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם. ועוד כי לא ישמעו להניח האחד רק להצלת כלם:

(כא): אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו -
חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר:

(כב): והנה -
ראובן ענה להם שכבר אמרתי אליכם בשעת מעשה שלא תחטאו בו כי ילד הוא, ומפני נערותו חטא לכם, וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו, ועתה גם דמו, עם האכזריות אשר אתם אומרים הנה נדרש. או יהיה פירוש גם דמו, אף על פי שלא הרגתם אותו ידרוש השם מכם דמו, ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם, כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא נסה לעבוד.

ורבותינו דרשו (ב"ר צא ח):
דמו ודם הזקן:

(כה): וטעם ולתת להם צדה לדרך -
כדי שלא יאכלו בדרך מה שקנו. והנה הודיע להם זה כי בידם נתן הצדה דרך חסד, כדי שיוכלו להביא את האח, כי אמר אין דעתי להרע לכם אם יאמנו דבריכם:

(כז): ויפתח האחד את שקו -
אחד מהם פתח את שקו במלון לתת ממנו מספוא לחמורו, והאחרים לא פתחו את שקיהם עד היותם עם אביהם, כאשר אמר ויהי הם מריקים, כי אולי היו האחרים לוקחים לחמוריהם תבן, כי [לא] יאכלו כל משאם בדרך, וזה האחד לא היה חמורו חזק והוצרך למספוא ומצא כספו בפי אמתחתו. וכתב רש"י כי אמתחת הוא השק:

ואונקלוס תרגם:
טוענא.

והנראה מדעתו שהיו לכל אחד שק גדול ושקים קטנים להשוות משאם, וכלל המשא יקרא אמתחת. והנה אירע לאחד שמצא כספו בפי אותו השק שפתח, ולא קרה לאחרים כן עד היותם מריקים את כולם:
והקרוב אלי כי אמתחת שק גדול יש לו שני צדדים הנקרא בלשון תלמוד (כתובות קי א): מתראתא, ובפי אחד מן הצדדין הושם הכסף לכולם, ואירע לאחד שפתח הצד ההוא שהיה בו הכסף ולא לאחרים, ונקרא אמתחת בעבור שימתח לצדדין:

(לד): ואת הארץ תסחרו -
שינו לו בדבר מפני השלום כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין, כי ברצונם מיד היו חוזרים לולי שאמר לא ילך בני עמכם. וכן אמרו לו אחיכם האחד הניחו אתי, ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון.

ויתכן שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו, ולא סיפרו הכתוב, וטעמו שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בשתכם:
וכן שאול שאל האיש לנו ולמולדתינו (להלן מג ז), התנצלות לאביהם.

או כאשר אמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו, אמר להם לא כי באמת ערות הארץ באתם לראות, והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח, כי אחקור עליכם ואדע מה אתם. ואז ענו שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד והוא בארץ כנען היום, כי עודנו חי והקטן עמו והאחד איננו. והוא מה שאמר יהודה (להלן מד יט): אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח. וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בסיפור כאשר הזכרתי (לעיל כד כב, לא ז):

ורש"י כתב:
תסחרו, תסבבו, וכל לשון סחורה וסוחרים על שם שמסבבים אחר פרקמטיא.
נראה שרצה הרב להזהר מזה שלא אמרו אלא שיהיו רשאים לסבוב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד, ולא פירש כן (לעיל לד י): שבו וסחרוה, ויסחרו אותה (שם פסוק כא):

(לז): את שני בני תמית -
קיבל עליו באלה להביאו אל אביו, כי אמר לו את שני בני תמית, בהיות ענשך עלי אם לא אשיבנו אליך, והוא כענין מה שאמר יהודה (להלן מג ט): וחטאתי לך כל הימים. ואמר את שני בני, והם היו ארבעה, לאמר תחת האחד מבניך יהיה הכפל בבני.
והנה יעקב לא בטח בראובן כאשר בטח ביהודה, כי יהודה גבר באחיו. ועוד כי ראובן כבר פשע באביו ולא יבטח בו. והכלל כי הייתה עצת יהודה טובה להניחו לזקן עד שיכלה פת מן הבית (עיין תנחומא מקץ ח): כי אז ישמע, והוא מה שאמר לו ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם טפנו.