אור החיים, בראשית פרק מז


{א} אבי ואחי וגו'. פירוש כאשר צוית עליהם עשות. והנם בארץ גושן כמו שאמרת (מ''ה) ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, וארץ גושן בערך מרעה המקנה היא טוב ארץ מצרים, אבל האחים בדברם לפני פרעה לא באו בטענה כאשר אמרת, אלא כמתחנן על דבר טוב, ואמרו (ד') לגור וגו' כי אין מרעה וגו' ועיין בסמוך.

{ה} ויאמר פרעה וגו' לאמר וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו לאמר, גם קשה אומרו אביך וגו' באו אליך הרי זה בא ללמד ונמצא למד בדבר עצמו שלימד.

אכן תמצא כי פרעה בדברו אל יוסף ענין אחיו שיקחו את אביהם ויבואו, אמר (מ''ה י''ז) אמור אל אחיך זאת עשו וגו' וקחו את אביכם וגו' ובואו אלי, ודבר זה יש בו ב' משמעיות:

הא' כי ידבר אליהם משם פרעה כי הוא המצווה דבר.

והב' כי יוסף יאמר להם כן מפי עצמו,

ופירוש זה הוא יותר צודק ממה שמצינו שאמר אחר כך (שם י''ט) ואתה צויתה וגו' ואם הכל הוא דברי פרעה לא יצטרך לומר שנטל רשיון מפרעה, הלא הכל הוא דברי פרעה.

והנה תמצא כשדבר יוסף אל אחיו קודם שידבר לפרעה אמר להם (מ''ו ל''א) אעלה ואגידה לפרעה וגו' אחי וגו' באו אלי, הרי גילה דעתו כי הוא המצווה אותם לבא אצלו, והנה באו אליו האנשים, וזה הצדיק פירוש ב'. וכאשר דבר אל פרעה לא דקדק לומר באו אלי אלא סתם אחי וגו' באו מארץ כנען וגו', זה יגיד כי ביאתם היא לפרעה ולזה מודיעו לומר קיימו דבריך וכמו שפירשתי בפסוק הסמוך לזה.

אשר על כן השיב פרעה ליוסף לאמר אביך ואחיך באו אליך פירוש שתאמר שביאת אחיך באו אליך, כי אין כונתי באומרי אמור אל אחיך זאת עשו בשליחותי תדבר אליהם כי אני המצוה אלא הרשיתי אותך שתדבר אליהם משמך שיבואו אליך, וכבר הרשיתי אותך שתתן להם טוב ארץ מצרים ואם כן ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ וגו'.

וההפרש שבין אם יהיה הדבר במצות פרעה או על פי יוסף יש בזה לומר צד גנאי וצד שבח.

צד גנאי ששלל החיוב ממנו אליהם. ועוד כי מנימוסי המלכות כשיתן מלך גדולה או הנאה לאדם אחד היא לו מתנת עולמית, ולזה אם יהיו הדברים הנאמרים מפי פרעה, הנה הנם באים למאמר המלך וחיוב על המלך לסבול עולם ומיטב הארץ יותן להם נצחי במלכותו, ולזה הקפיד פרעה שלא יהיה הדבר ממנו אלא מיוסף.

והחיוב אליו הוא ולא על פרעה ובזה אין מתנתו עולמית כי אינו אלא שליט בארץ מצרים ואין לו שם מלכות ומתנתו תהיה קיימת כל זמן שיחפוץ המלך בה, ובזה נתכוון שלא יחשוב יוסף כי הוא צריך להם ולצורך המלכות שלח אחריהם להיותם גבורי חיל להיות חיל וחומה למלכותו לזה אמר אליו כי הוא אין לו צורך בהם.

וצד השבח הוא כי למה יצטרך להודיעו הדבר, כאיש אשר אין כח בידו לעשות דבר עד שיקח רשות מאת המלך, הלא כבר ניתן לו רשות בכל, ועשה יעשה, והוא אומרו באו אליך ראוי אתה שיבואו בשבילך ובכח מאמרך, ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ וגו' מבלי צורך קחת רשות ממני, ולדרך זה תתפרש עוד לאמר שנתן לו רשות לומר הדברים הנאמרים אליו, והוא על דרך אומרם בפ''א ממסכת יומא (ד:) וזה לשונם:

אמר רבי מנשיא מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר עד שיאמר לו אמור, דכתיב וידבר ה' וגו' לאמר עד כאן,

ולזה הוצרך פרעה להרשותו כי כל יקר וגדולה נאמר לו מפי פרעה, והגם שיגיע קצת פחיתות ערך פרעה באמצעות הדברים, אין בכך כלום.

עוד ירמוז בתיבת אליך לאמר לו כי טעם הדבר שצוה להם שיבואו אינו אלא למה שנוגע לכבודו של יוסף, כדי שתוכר משפחתו במצרים שלא יהיה נחשב לשפל אנשים, והגם שהוכרו אחיו ביום שהתודע אליהם, עודנו בחשד, שראה כת של בחורים וכינה עצמו עליהם, כאמור בדבריהם ז''ל (ב''ר פ''ק) בפסוק (נ' כ''א) וינחם אותם וידבר על לבם, ובביאת אביו ואחיו יאמן הדבר, והוא אומרו באו אליך לצורכך ולכבודך היא ביאתם.

{ו} במיטב הארץ וגו' ישבו בארץ גושן. הנה חש לומר במיטב הארץ לבד, לצד שיוסף רמז בדבריו כי חפץ בארץ גושן, יחשוב כי אינו חפץ שישבו בארץ גושן ממה שלא הסכים על דבריו, ואם היה אומר ישבו בארץ גושן יהיה נשמע שהוא כמסתפק להם בנתינת ארץ גושן לבד, ולא בטוב ממנה, אם יכשר בעיני יוסף, וזה סותר מה שקדם בדבריו (מ''ה) ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, לזה אמר במיטב וגו' בארץ גושן. וזה שיעור דבריו במיטב הארץ הושב וגו' ואני מודיעך כי ארץ גושן היא המיטב. ומצינו שכן העיד הכתוב דכתיב: (פסוק י''א) ויושב יוסף וגו' במיטב הארץ בארץ רעמסס וגו'.

או יהיה שיעור הכתוב על זה הדרך במיטב וגו' ואם בחרו להם ארץ גושן ישבו בה. ובזה אין החלט לומר כי הוא זה מקומם, אלא עודם בשער הרצון, אם ייטב בעיניהם מקום אחר הרשות בידם לשבת במיטב הארץ.

{ז} ויעמידהו לפני פרעה. טעם אומרו ויעמידהו וגו'. אולי שהעמידו במקומו של יוסף, ששם לו פרעה מקומו לפני כסאו, כשאמר לו (מ''א) רק הכסא אגדל ממך, והודיע הכתוב כי יוסף העמיד אביו לפני פרעה במקום המעולה קרוב למלך.

עוד ירצה שהעמידו למול פניו כדרך המברכין ויברך יעקב וגו':

עוד ירצה להודיע כי הוצרך להעמידו לפניו לצד היות פרעה שפל אנשים צעיר קומה (מ''ק י''ח) הוצרך להכירנו לו, והעמידו לפניו לומר כי הוא זה.

{יג} ולחם אין וגו' כי כבד וגו' פירוש ולצד כובד הרעב היו אוכלים דבר מופלא וכילו הלחם, והלא לראות עינינו דאבה נפשינו בשני רעב שהיו במערב, שהיה אדם אחד אוכל שיעור מאכל י' בני אדם ועודנו רעב בבטנו, רחמנא ליצלן:

{יד} וילקט וגו'. אמר לשון לקיטה, פירוש שלא נשאר מהכסף בידם ולא כלום. כי לא הניח אחריו לקט.

{טו} ולמה נמות וגו'כי אפס כסף וגו', פירוש להיות שלא היה חפץ לקחת בשכר התבואה כי אם הכסף, ולא פרעון אחר. ואשר מצד זה לקט כל הכסף הנמצא, ועתה באו בטענה לומר למה וגו' לטעם שתם הכסף שהרי יכולין המה לפרוע התבואה בשוה כסף, ולזה השיבם יוסף שנתרצה לקחת מקניהם בעד הלחם, כיון שתם הכסף ודקדק בדבריו לומר אם אפס כסף וזולת זה לא יתן להם כל עוד שיש להם לפרעו בכסף, וטעמו להעני מצרים כדי שלא יהיו אחיו דלים בפני עשירים, ולזה נתחכם שיקנו ממנו בכסף, שכל עוד שהמקנה בידם מזונותם עליהם ויצטרכו לקנות לחם להם ומזונות המקנה, כי מן הסתם אין דשא ואין עשב, וצריכין לתת שעורים מאכל לבהמות, לזה הניח צורכי המקנה עליהם וישבור להם בכסף, שבזה לא נשלמה שנה ראשונה עד שהורקו ונעשו כלי ריק מכל, וכשבאו אחיו היו עשירים לפני עניים, והיו לכבוד ולתפארת, מה שלא היה כן אם היה מקדים לקחת מהם המקנה.

עוד נראה שיכוונו לומר שיש להם כסף אלא שאינו בנמצא להם אז, וזה הוא דבר הרגיל, שבני אדם לא יהי' להם מצוי תמיד כסף, כי ישלחו בארץ מרחקים, והוא אומרו אפס לשון מניעה, ולזה טענו למה ימותו לצד שכספם במקום אחר, והשיבם כי יתנו מקניהם אם נמנע מהם הכסף, וכוונתו הוא אם אמת דבריהם שיש להם כסף אלא שאינו מצוי, וזה יורה שאינו מצדיק דבריהם, ואמר להם שיתנו לו מקנה הבהמה, משכון בעד הכסף, עד שיגיע לפרק התקבל, ואז יחזיר להם המקנה.

{יח} לא נכחד מאדוני וגו'. קשה מה כוונתם באומרם לא נכחד והאיך יכולין לכחד בדבר שעומד להתברר, שאם יאמרו כי לא תם צריכין להביאו, ומה היא אמנה זו שאומרים לו שלא יכחידו את הדבר. עוד צריך לדעת אומרם כי אם שאין להם משמעות. עוד הלא כבר אמרו לו בשנה ראשונה אפס כסף.

עוד צריך לדעת כוונת אומרם ומקנה וגו' אל אדוני. ואולי שנתכוונו לומר על זה הדרך לא נכחד וגו', פירוש אין לנו כסף ואנו מכחידים אותו מאדוני, כי אם האמת במה שהוא תם הכסף. וכוונתם לבל יחשדו אותם כי הענו עצמם, ובאו לבקש בתורת צדקה.

ואומרם ומקנה הבהמה אל אדוני, פירוש כל מה שיש ממקנה הבהמה הוא של אדוני, כי הוא לא עשה גבול למקנה אלא בדרך כלל קנה הכל, כאומרו וינהלם בכל מקניהם, לזה אמרו כי לא הוצרכו לומר לא נכחד אלא בכסף, שהוא דבר שיכול להטמן, אבל מקנה הבהמה כל מה שיש להם הוא של אדוני, בכל מקום שהם שלו הם. ואומרם לא נשאר וגו', לומר שאין להם לא כסף ולא שוה כסף.

ולפי מה שפירשתי בפסוק כי אפס כסף בדרך ב', כי טענו שיש להם אלא שאינו מצוי בידם, יתיישב הכתוב על נכון כי באו ואמרו לו לא יכחדו דבר ממנו כפעם ראשונה שטענו שקר שהיה להם אלא שמנע מהם, לא כן הוא, כי אם תם ממש, פירוש נשלם ואין להם עוד כסף. ובזה ידוייק למה בפעם ראשונה אמרו אפס ובפעם ב' אמרו תם.

ואומרם ומקנה הבהמה אל אדוני
פירוש מקנה הבהמה אשר היה עד עתה לבטחון עד שיזדמן הכסף, מעתה יהיה מוחלט לך, והוא אומרו אל אדוני.

{כג} הן קניתי אתכם היום.
טעם אומרו היום, גם הטיל תיבת היום, בין קנייתם לקניית האדמה. כי קנייתם הוא על ידי משיכה כדין קניית עבדים, (קידושין כב:) ובמעשה שעשה שהעביר העם לערים מקצה וגו' זו היא קנייתם, לזה אמר הן קניתי אתכם היום פירוש במה שהעבירם אז לערים. אבל האדמה אין זה דרך קניינה, וכשהזכיר למעלה ויקן יוסף את אדמת מצרים שם נרמז כי קנאה באחד מדרכי קנין האדמה.

ויש להעיר בדבר אחר שקנה אותם, מה צורך לקניית אדמתם הלא מה שקנה עבד קנה רבו, (פסחים פח:) ואולי כי לצד שלא היה קניינם כקנין עבדים, אלא לפרט זה לעבוד את האדמה וגו' ולתת חמישית לפרעה, אין זה אלא כקנין שכיר, שלא קנה קניינו, ולזה הוצרך לקנות האדמה וקנה אותה בקנין גמור, כמו שגילה הכתוב באומרו ויקן יוסף את כל אדמת מצרים וגו' כי מכרו מצרים איש שדהו, ואם ירצה פרעה להביא פועלים ולעבוד האדמה לזכותו ולאחריותו עשה יעשה, מה שאין כן גופם של מצרים לא אמר שקנה קנין גמור. והגם שאמר הן קניתי אתכם פירוש כקנין שכיר לדבר המוזכר בדברי יוסף, הא לכם זרע וגו'. וטעמו של יוסף כי מה יועיל באדמה אם אין עובד, לזה נתחכם לקנותם לחייבם על העבודה.

{כד} חמישית לפרעה וגו'. נתחכם לומר כי קודם כל דבר יטול פרעה חמישית הזרע, ומשכחת לה שישאר בד' הידות שיעור המספיק לזרע השדה, והם יצאו נקיים, אף על פי כן לא יגרע מהחמישית לפרעה, אחר כך ולזרע השדה, ויקדימו זרע השדה ואחר כך יטלו המה כל הנשאר, אם מעט ואם הרבה.

וטעם אומרו ולאכול לטפכם ולא כללם לאשר בבתיכם, להיות שהטף מנתם מרובה כנגד חלק העודף אמר ולאכל לטפכם.

{כה} והיינו עבדים לפרעה. דקדקו לשלול כי עבדותם לפרעה ולא ליוסף.

עוד יכוונו לומר על דרך מה שפירשתי למעלה כי לא קנאם אלא לפרט עבודת האדמה, לזה אמרו והיינו עבדים בהחלט העבדות לפרעה ולא לעבודת האדמה לבד. ואולי כי לזה נתכוונו כשנדברו מצרים עם פרעה, על ישראל ואמרו (שמות א') הנה עם בני ישראל רב וגו' ממנו פירוש כי אין לו שם עבדות ככולן שהיו עבדים לפרעה.

{כז} וישב ישראל בארץ מצרים וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר בארץ מצרים בארץ גושן: עוד מה קשר ושייכות לויפרו וגו' עם וישב ישראל?

אכן יתבאר הכתוב על פי מה שכתבנו בפסוק (מ''ו ג') כי לגוי גדול וגו' כי סיבת ירידת מצרים היא להעלות ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו ובאו שמה, והוא אומרו וישב ישראל בארץ מצרים, פירוש שהיא מקום קליפה המזוהמת, בארץ גושן מלשון הגשה, כי שמה הוגשו כל ניצוצי הקדושה באמצעות ענף הקדושה שהוא ישראל שהוא בבחינת אבן השואבת לדומה לו. ואמר לשון יחיד רמז אל היותם בלב מיוחד כולם ואין ביניהם פירוד, ובאמצעות כן ויאחזו בה פירוש אחזו דבר בה, והם הניצוצות הנזכרים, ובזה ויפרו וירבו כי כשיתרבו הנפשות יתרבו הנולדים. ועיין מה שפירש המגיד למהרי''ק בפירוש פסוק וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ותמצא עזר לדברינו דברי אלהים חיים.

חסלת פרשת ויגש


פרשת ויחי

{כח} ויחי יעקב. טעם קריאת שמו יעקב אחר אשר אמר אליו ה' (ל''ה י') לא יקרא וגו' לא יעקב יאמר עוד שמך, כבר כתבתי בפרשת וישלח בפירוש פסוק לא יקרא וגו', כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב כידוע מדבריהם (ברכות ז:) שפירשו בפסוק (תהלים מו) אשר שם שמות בארץ, ולצד שעודנה באיבו לזה לא יעקר שמה וב' שמות יקראו לו.

אלא שיש לנו לחקור זאת, במה יבחר ה' לזמנים יקרא לו יעקב ולזמנים ישראל, הן אמת כי בעדת ישראל מצינו שישתנה להם השם כפי מעשיהם, כשעושים רצונו של מקום בשם ישראל יכנה אותם, ולהפך יקרא שמם יעקב. וכן הוא רמוז בדבריהם, (זהר בלק די:) וטעם זה לא יוצדק ביעקב כי ישר פעלו בתמידות.

אכן להיות שענף המושכל אשר נתעצם יעקב להשיגו, שבאמצעותו בשם ישראל יתכנה, הוא בחינת קדושה עליונה. ותמצא כי המין המאושר ההוא ימאס לבחינת הדאגה והעצבון והשפלות, כי ממקום השמחה והמנוחה והגדולה באה, והיה לאות בין עיניך יום שבת למנוחה אשר צוה ה' את בני ישראל, והוא לטעם נשמה יתירה. ולצד שממקום עליון באה, יצו ה' להרחיק היגון והכעס ולקרא לשבת עונג. והן הדברים עצמם נאמרים ביעקב בהשגתו שם עליון השם יגיד כי צוה ה' אתו את הנשמה העליונה, בעלת שם זה של ישראל. ומשכנה בו הוא כל זמן שאין שם עצבון, וענף הנגדי קצת, לשמחה ולשלימות הקדושה והטהרה, ובהעדר כן וינפש, יוצאה ממנו כיציאת נשמה יתירה של יום שבת, ובאותו זמן לא יקרא לו ישראל, כי בעלת השם הלכה לה ואינה. אז ויקרא שמו יעקב, ותשוב עוד הנשמה ההיא באמצעות הכנת והצעת המוכן כהשבת נשמה יתירה בכל שבת ושבת, באמצעות הכנת יום המקודש.

ובזה תלך לבטח להשכיל טעם בכל מקום אשר בשם יעקב יתכנה הוא לסיבה, אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון, וארשום לך קצת מהמקומות להאיר לך, וזה יצא ראשונה. תחלת דבר טוב ה' בפ' וישלח אמר אליו שמך יעקב פירוש אז יהיה שמו יעקב, לצד שהיה אז באבילות אמו, כמאמרם ז''ל (ב''ד פ' פ''ב) שאמרו כי אומרו ויברך אותו יכוין על ברכת אבלים ולצד זה יקרא שמו יעקב, ולזה תמצא שבכל אותו פרשה קרא ה' שמו יעקב, וגם בזמן מיתת רחל נקרא שמו יעקב דכתיב (ל''ה כ') ויצב יעקב מצבה על קבורתה, ואחר ששלמו ימי העצב קרא ה' שמו ישראל דכתיב (שם כ''א) ויסע ישראל, בשכון ישראל. והגם שאמר שם ויהיו בני יעקב, יש לך לדעת כי כשיהיו הבנים במדריגה פחותה לצד מעשיהם, הגם שהאב יתכנה בשם ישראל הם יתכנו בשם יעקב. ובמה שלפנינו לצד מעשה שהיה שעשה ראובן, קרא להם שם בני יעקב ומה שאמר עוד שם (כ''ז) ויבא יעקב אל יצחק אביו לצד שהיה לפני יצחק אביו לא נהג בו הכתוב השררה והגדולה הנרמזת בשם ישראל, וכן תמצא שאמרו במדרש תהלים ילקוט סי' תתע''ה וזה לשונו:

אילו היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהיג שררה וכן כל האבות והצדיקים וכו' עד כאן.

הנך רואה כי תסתלק השררה לפני אביו, ולטעם זה קרא שמו יעקב, וכן מה שקרא לו שם יעקב בפרשת וישב, יודיע הכתוב כי כל זמן שהיה יעקב אז בארץ כנען היה ביגון ואנחה ובמדרגת שם יעקב זולתי בזמנים מועטים, אשר רשם הכתוב בהם שם ישראל, כאומרו (ל''ז ג') וישראל אהב וגו' אז היה שמח והוכן בלי עצב לקרות לו שם ישראל.



ותמצא כי משנמכר יוסף לא נקרא שמו ישראל זולת שלשה פעמים. (מ''ג ו') ויאמר ישראל למה הרעותם וגו', ויאמר יהודה אל ישראל אביו, (שם ח') ויאמר אליהם ישראל אביהם, (שם י''א) וצריכין להדרש כי דבר אליהם דרך שררה לצד ההכרח, שראה שלא חשו לצערו ונשתרר עליהם, ורמז כי לא ימחול להם לצד שהוא אביהם, גם שיקבלו דבריו. ומעת התבשרו ביוסף ותחי רוח יעקב (מ''ה כ''ז) ונחה עליו רוח ה' ותיכף אמר הכתוב ויאמר ישראל, (שם כ''ח) ויסע ישראל, ויאמר אלהים לישראל, (מ''ו) עד שנתבשר בגלות וקבל עליו השבר, חזר ליקרא יעקב זולת בעת אשר נגלה אליו יוסף לרוב השמחה הגדולה כינה ה' אותו בשם ישראל, דכתיב (שם כ''ט) ויעל לקראת ישראל אביו, ויאמר ישראל אמותה הפעם, (שם ל') ומשם ואילך לא נקרא עוד שם ישראל כל ימי היותו בארץ מצרים עד יום שהגיע עת לכתו לעולמו.



ומה שאמר (מ''ז) וישב ישראל בארץ מצרים יכוין אל כללות בניו שיתיחם אליהם שם ישראל כשיהיו בדרך יושר, וגדול כח הבנים מכח אביהם, כי הבנים כל אשר יטיבו דרכם יקרא להם שם ישראל להיותם רבים, מה שאין כן יעקב ידקדק בקריאת שמו לרמוז בקריאתו זמן מצבו. ולא נקרא בשם ישראל כל זמן היותו בארץ מצרים עד עת שקרבו ימיו למות, אז נקרא שמו ישראל לצד תוסף רוחם, והוא סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו, (זהר ח''א ריח:) לזה אמר ויקרבו ימי ישראל, וישתחו ישראל. וכלך לדרך זה להשכיל בכל מקום אשר יקרא לו שם הוא שמו, לסיבה אשר תשכיל שמה. ועיין בדברי הזוהר (שם ריא:) ותמצא סעד לדברינו. וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים והמשכיל יבין.

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים?

ועוד קשה, לא היה צריך לומר אלא ויהי ימי יעקב וגו' קמ''ז וגו' ואני יודע לפי החשבון כי שבע עשרה שנה חיה בארץ מצרים, למה שקדם בהודעה בפרשת ויגש דכתיב (ט') שני מגורי שלשים ומאת שנה?

עוד למה הוצרך לומר שני חייו ולא הספיק לומר ויהי ימי יעקב?

ואולי כי לצד שכל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי משנולד נולד שטנו, ועדיין לא שקעה שמשו עמד לבן, ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו ויבא רוגז אבידת יוסף, הוא שאמר הכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים י''ז שנה אלו היו חייו ולא קודם, וסמך לזה אומרו ויהי ימי יעקב שני חייו לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות, והוא אומרו ויהי ימי יעקב פירוש אותם י''ז שנה שני חייו פירוש שהי' לו בהם חיים. ונמשכת ימי יעקב עם מה שלמטה ממנה ימי יעקב וגו' שבע וגו'.

עוד ירצה על דרך אומרו ז''ל (תדא''ר פ''ה) כל מי שסוף ימיו בטובה כאלו כל ימיו בטובה, והוא טעם (איוב ח') והיה ראשיתך וגו' ואחריתך ישגה מאוד גם אומרו (קהלת ז') טוב אחרית דבר וגו', והוא אומרו ויחי יעקב חיים של שלוה בארץ מצרים. בזה היה בעיניו שהיו ימי יעקב שני חייו פירוש שנים של חיים כל ימיו שהם ז' שנים וגו'. וטעם אומרו ויהי לשון צער יכוין לומר שהגם שהיו ימיו בצער אף על פי כן חזרו בעיניו להיות כולם של חיים.

ויש לנו לחקור זאת, למה שינה הכתוב סדר מספר שנותיו של יעקב, מסדר הלקוח במספר שני הצדיקים, שמקדים מספר גדול למספר קטן.

באברהם כתיב (כ''ה ז') מאת שנה ושבעים שנה וגו',

ביצחק כתיב (ל''ה כ''ח) מאת שנה ושמנים שנה,

בשרה כתיב (כ''ג א') מאה שנה ועשרים וגו'.

ואולי כי הקדים מנין המועט שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים.

עוד יכוין הכתוב באופן אחר, כי ימים שהיה יעקב לבו נכון ומאויו שלמים בכל חייו, הם ימים שבע וארבעים שנה, והטעם הוא כאומרם ז''ל כי את רחל אהב והיא בת זוגו אשר בחר יעקב בה ובבניה אשר תוליד כאומרו (ל''ז ג') אהב את יוסף מכל וגו', ויש בזה גם כן סוד עתיק, והיה לך לאות כי כל זמן שלא היה יוסף וישם שק על מתניו, ולכשתצרף מנין הימים שהיה בחברת רחל, גם שנים שהיה יוסף עמו, תמצא מ''א שנים, כי עשרים שנה עשה בבית לבן, צא מהם שבע עד שנשא רחל נשארו י''ג, ובהם נבלעו משני יוסף שש שנים כי כשנולד התחיל יעקב לעבוד בצאנו של לבן, דכתיב (ל''א מ''א) ושש שנים בצאנך וכשמכרוהו היה בן י''ז שנה. צא מהם ו' נשארו י''א וי''ג הרי כ''ד, וי''ז במצרים הרי מ''א, ושש שנים שהיה יעקב בפעוטות, שהם ימים שהלב שמח וריקם מיגון הרי מ''ז, והוא אומרו ויהי ימי יעקב שני חייו שהיו לו חיים שבע שנים וארבעים, ולזה בחר להקדים פרט המועט להודיע זה.

וטעם אומרו ויהי לדרך זה, יכוין, להודיע כי לא השלים יעקב אבינו כל ימי חייו החרוצים, והוא מאמרם ז''ל (ב''ר פ' ע''ד) כי לצד שאמר לא יחיה והכרית חיי רחל נחסרו לו ימיו ממנין שני יצחק שהיו ק''פ ל''ג שנה כמנין יחיה, לזה רמזה התורה צער חסרון שני הצדיק בתיבת ויהי.

ונשאר לתת טעם הכתוב, למה ימנה חשבון שני יעקב קודם שהגיע זמנו ליפטר?

כי הנך רואה כי אחר שמנה הכתוב ויהי ימי יעקב אמר אחריו מעשה השבעת יוסף, ואחר כך אמר ויהי אחרי הדברים ויאמר ליוסף וגו' ומן הראוי לא היה להזכיר סכום ימיו עד יום מותו?!

ואולי כי נתכוין להודיע דבר, שממנו הרגיש יעקב שקרבו ימיו למות, שמצד זה קרא לבנו ליוסף וגו' ואמר ויהי ימי יעקב שני חייו וגו' פירוש לצד מה שקדם אליו מידיעת חיי יצחק שהיו ק''פ שנה, גם שהרגיש הצדיק בשגגתו אשר שגג בקללה לא יחיה וידע בענשו כי האבות נביאים היו ורוח הקודש לובשתם. ולזה כשעשה חשבון שני אביו והוציא מהם ל''ג חש לביאת יומו שקרב ויקרא לבנו וגו'.

ובדרך רמז יתבאר הכתוב למה שהודיע אלהים בבחינת יוסף, כי הוא המשביר והוא שזן והחיה עם רב כמאמרו (נ' כ') להחיות עם רב, ובחינה זו תשלול היותה בעלת חוב לזולתה בבחינת ההשפעה לה, ולצד שיעקב זן ופרנס את יוסף י''ז שנה, דכתיב (ל''ז ב') בן י''ז וגו' לזה שילם הבחינה הלז והשפיע הוא ליעקב במדת תשלומי כפל כמה מדות מרובות, י''ז שנה, והוא שרמז ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, וזולת זה אפשר שהיו שלמים ימיו קודם לכן, אלא לשלם יוסף טובת חסד שקבל ממנו, ולזה טובי''ם השנים מהאחד, כי כל אחד הטיב מספר טו''ב שנים, ונכון לשלם זה לזה. ותמצא שאמרו ז''ל (זהר וישה קפב.) כי יוסף הוא בבחינת וא''ו מילוי וא''ו כידוע ליודעי נסתרות לה' אלהינו.

{כט} ויקרבו ימי וגו'. כבר כתבתי בסמוך מנין ידע, ורמב''ן כתב שידע מהרגשת אפסות כוחותיו. ואין דבריו ז''ל נראים כי כמה ימים יחיה אדם אחר שיתחיל להחלש:

עוד יש לומר כי הרגיש מהדברים אשר יארעו לאדם קודם מותו, על דרך אומרם ז''ל בספר הזוהר (ח''א ריז:) כי שלשים יום קודם מותו מעבירין ממנו הצלם, ומעשה הובא שם שראה רשב''י ר' יצחק שעבר צלמו ממנו, והגם כי ידיעה זו מושללת מבני אדם, הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני.

עוד יתבאר הענין בדקדוק עוד אומרו ויקרבו ימי, וכי בימים שייך לומר לשון קריבה?

אכן כוונת הכתוב הוא על פי מה שכתב איש אלהים קדוש ה''ה הר''י לוריא זצוק''ל, ומצאת כי תדרשנו בם' קהלת יעקב וזה לשונו:

ואמנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות ובכל גלגול וגלגול באים קצת מהם וכפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו. והימים שעושה בהם המצות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא. והיום שאין עושה בו מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא וכן על זה הדרך וכו' ע''כ.

ומה מאד האירה הקדמה זו עיני משכיל בכמה פרטי החקירות.

האחד האירה עינינו בסוד השינה, כי היא לעלות ניצוץ שכנגד היום ההוא, והוא סוד אומרו כי השינה א' מס' מהמיתה (ברכות נז:) ואין יציאת הניצוץ בהחלט מוכרת מהנשמה אלא שנפרד מהכל ועודנו נסרך ונשבך בנפש, וזה מחסד אל שכל ניצוץ שזכה ביומו הנה הוא רחוק מההפסד, הגם שירשיע אדם אחריו. וניצוץ אשר יעלה פגום, הנה הוא יכול ליתקן על ידי תשובה ישוב הניצוץ ויתקן, גם זה מחסדי המתחסד, הוא אלהינו יתעלה שמו.



גם האיר למול עינינו תשובת תרעומת גם בני אדם גם בני איש, מה זאת עשה לנו אלקים, מה נשתנו דורותינו מדורות הראשונים אשר שבעו, חיים תשע מאות שנה ושלשים לאדם, וכן בניו ובני בניו שמנה מאות ושבע מאות. ואנחנו המפליא בחיים לא יגיע למאה שנה, ועל פי ההקדמה הלז נחה דעת כל אדם, והמשל בזה למלך שחלק אבנים טובות הבאים מהמחצב לאומנים, לתקנם בתכלית היופי וההכנה ולעשות להם משבצות זהב, כדרך סגולות המלכים, וגזר אומר כי האיש הזריז והמשתדל לעשות התיקון בכל ההשתדלות ובכל התיקון והיופי כאשר צוה המלך, והיו לו האבנים הטובות לו לחלקו ונחלתו, להשתעשע ולהתנאות בהם, ונתן האבנים במספר הרבה מאוד לכל איש ואיש, לאחד נתן שלש מאות אלף ולאחד שלש מאות וחמשים אלף, הן חסר הן יתר, וקבע להם הזמן אשר יספיק למלאכה יום אחד לכל אבן ואבן. ובמלאת הימים ישלח המלך לקחת האבנים הטובות.



ויהי כי שלמו ימי המלאכה פקד המלך אומניו העושים במלאכת האבנים, והנה יחד אוספו והמציאו לפני המלך פקדונו, ולא די שלא עשו בהם מלאכת התיקון והיופי, אלא עוד להם קלקלו אותם ולכלכו אותם והחזירום כשהם מקולקלים, וכעס המלך על הדבר, והצית אש בכל העבדים ההמה, ואת בניהם הקים תחתם ויראם את אשר פרץ באבותם פרץ על זה הדרך, ויצום ויאזרם לבל עשות כמעשה אבות, וימלך לבלתי הרבות להם המלאכה והקיל מעליהם הדבר, ויתן להם שלשים אלף עד ארבעים אלף, וזה היה לבחירת ההטבה לעבדיו, אולי יוכלו הכין, גם לצד אמצעות היות פקודת המלך קרובה יתנו לב.

הן הנה הדברים הנאמרים במלך ישראל אלהי עולם ברוך הוא אשר חלק אבנים טובות הם הנשמות הנקראים אבנים יקרות, והוא סוד אומרו (מ''ט כ''ד) משם רועה אבן ישראל שבאמצעות הכלים וההכנה אשר הכין בידינו, היא התורה ומצותיו יתברך, להאיר אותם ולעשותם בתיקון אשר יאות עשות, על דרך אומרם ז''ל (זהר ח''א פב) כי באמצעות התעצמות האדם בעשות טוב וריחוק הרע על פי התורה, יעשה לנשמתו מעלה עליונה ויאיר אורה מאור תורה, ויכין לה כסא והוא בחינת המשבצות אשר כתבנו במשלם, גם יקנה לה כתר מלכות.

ולראשונים התחיל ה' להרבות להם המלאכה, ונתן להם נשמות גדולות שבכל אחת יש בה חלקים רבים, והגביל לכל חלק מלאכתו יום א'. והוא סוד (שמות ט''ז ד') דבר יום ביומו כי הענף יקרא יום. ונתן להם ימים רבים כנגד חלקים אשר בנפשותם, לאדם נתן יותר משלש מאות אלף חלקים שהם מספר ימיו תתק''ל. וכשיעור זה הן חסר הן יתר לדורות ההמה, וכשקלקלו ופרץ ה' בהם פרץ, ואת בניהם הקים תחתם נח ובניו משם והלאה הקיל ה' מתת רוב הטורח ההוא כדי שתהיה הפקידה קרובה ויתחלחלו האנשים מעת הפקידה. וכשראה כי לא יכלו לעמוד היה מחסר והולך להקל, והן היום בעונותינו ימי שנותינו בהם ע' שנה שהם בקירוב חמשה ועשרים אלף יום, ורבים מבני עמינו לא עמדו בעבודה קלה כזו.

גם בזה הרוחנו מה שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו, הגם שאמרו ז''ל (סוף קנים) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתישבת לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת. ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס. ולפי ההקדמה האיר ה' עין בדבר זה כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשיעור הכל. גם לא תעמיד הגוף ויכבד קצתו על קצתו, לצד מיעוט המניק והזן שהיא הנפש וישוב כדעת קטן.

גם בהקדמה זו הרוחנו כוונת מאמר רז''ל (ב''ר פ' ס''ב) שאמרו:

מה בין מיתת זקנים למיתת נערים מיתת זקנים וכו' יפה לנר ויפה לפתילה וכו' עד כאן,

המשילו מיתת הזקן לנר וכשם שהנר הולך ומתמעט, גם הזקן כבר הלכו להם חלקי הנפש וחלק האחרון שנשאר בו ביציאתו יהיה נדמה לו כאדם הישן, שלא ירגיש ביציאת החלק ממנו, והבן.

גם בזה הרוחנו פירוש מה שאמר הכתוב (תהלים ק''ד) תוסף רוחם יגועון שאין כוונת הכתוב ידועה, גם לא אמר תוסף ברוחם, וכפי ההקדמה יאיר אור הכתוב כאור השמש, שיתכוון לומר כי כשיגיע קץ האדם פקודת נפשו יתוספו בו כל חלקי הנפש שנדו והלכו מידי לילה ולילה, והוא אומרו תוסף רוחם, פירוש הרוח עצמה שלהם, וכבר אמרנו שהגם שהולכת אינה נעקרת בהחלט אלא הרי היא כיציאת הנשמה בלילה בעת שינה, שמאיר אורה בגוף למטה, והיא למעלה. וזה לך האות בהעיר אדם את הישן ירגיש חלק חלק המתעורר וירגיש גם חלק אשר עלה, והבן.

גם הרוחנו דעת כי אותם חלקי הנשמה נקראים ימים.

ובזה האיר משמעות הכתוב שבאנו עליו, שאמר ויקרבו ימי ישראל למות פירוש חלקי הנשמה שעלו ממנו דבר יום ביומו, הן עתה קרבו כמאמר הכתוב תוסף רוחם והוא אומרו למות, והרגיש יעקב אבינו בתוספת המרובה כי באו ימי השילום ויקרא לבנו ליוסף וגו'.

ויקרא לבנו ליוסף וגו'. טעם שלא קרא אלא ליוסף, יש טעם פשוט בדבר לפי שיש בידו יכולת. אלא צריך לדעת טעם אומרו לבנו ולא הספיק לומר ליוסף ואין לנו יוסף אחר לטעות?

גם הוסיף תיבת למאן דאמרליוסף ולא הספיק לומר לבנו יוסף?

נראה כי בא הכתוב לתת טעם לקריאה איך יקרא הדיוט למלך והלא מצינו שכבוד מלכות עדיף מכבוד רבו, שנסתפקו במסכת קידושין (לג:) בבעיא בנו והוא רבו ואמר שם הש''ס כשרצה לפשוט מימרת ר' יהושע בן לוי שאמר אני איני כדאי לעמוד בפני בני אלא משום כבוד בי נשיאה, וכבר הארכתי בסוגיא זו כיד ה' הטובה עלי בחיבור ב' (ראשון לציון) שחיברתי על יו''ד בסי' ר''מ ס''ז יעןיין שם דברי. ועל כל פנים מדברי התלמוד מוכח בפירוש כי גדול חיוב כבוד בי נשיאה על אביו, ואפילו לא היה בנו עצמו נשיא אלא חתניה דבי נשיאה, ואם כן איך יעשה יעקב הדבר לשלוח לקרוא למלך לבא אצלו?!

ולזה אמר הכתוב ב' טעמים בדבר:

האחד היותו בנו,

והב' היותו יוסף,

ובא' מהנה לא יספיק לקרותו, אם לא היה בנו הגם שיהיה צדיק וחביב וחובב אותו אין כח ביעקב לעשות כדבר הזה משום כבוד מלך. ואם היה בנו ולא היה צדיק, גם כן לא היה קורא אותו, אלא לצד היותו בנו, והוא אומרו לבנו גם להיותו יוסף הידוע בצדקות הידוע בהפלגת אהבת האב לו והוא לאביו. לטעם זה הוא ששלח לקרא לו שידע שימחול על כבודו, והגם שאמרו ז''ל (קידושין לב:)

מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול,

דוקא מלך ישראל שנמשח ומלך על ישראל, אבל מלך כזה במציאות זה יכול למחול על כבודו לעשות רצון אביו, גם במציאות שאין אביו יכול הלוך אליו.

אם נא מצאתי חן. אומרו נא תתפרש לשון בקשה ולשון עתה.

לשון בקשה לשלול המציאות חן, שאינה לצד מה שקדם אליו מהחיוב ממנו.

ולשון עתה נתכוין לרמוז לו כי כבר ידע יעקב כי מצא חן בעיני יוסף, וזה לך האות (מ''ז י''ב) ויכלכל יוסף את אביו וגו' ומעתה אם היה אומר אליו יעקב אם מצאתי חן זה יגיד כי לא הוכר אצלו דבר זה שמצא חן בעיניו, לזה אמר עתה פירוש מה שמבקש ממנו מציאות חן הוא על מה שעתה.

או ירצה לצד שהגיע הערב שמשו הרי זה כלה צורך החסד הרגיל עד עתה מיוסף אליו, לזה אמר אליו אם עתה עדיין רוצה להתמיד בהנהגת מציאות חן שים וגו'.

עוד בדרך רמז נתכוון לרמוז לו, להיות שכל החסד שעשה עמו עד עתה, היה דן בו ב' צדדין:

האחד שעושה לצד שמצא יעקב חן בעיניו לא לתכלית סיבה, וזה יהיה מצד האהבה הנכונה ומתיחסת למציאות חן.

והב' כי עשה לצד החיוב שהוא מחויב לזון אביו כדרך כל הארץ, וחרפה הוא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת, ולראותם חסרי לחם ומזון.

לזה אמר אליו כי הדבר שהוא בספק מה היתה כוונתו יתברר הספק במה ששואל ממנו עתה, אם עתה יעשה לו חפצו ורצונו נודע הדבר למפרע, כי מה שעשה עמו מהטובות הוא לצד שמצא חן בעיניו באהבה ורצון הלב, כי דבר ששואל ממנו הפעם הזאת אינו דבר שיצטרך לעשותו זולת אם אהבתו נכונה ושלימה, ויחפוץ להטיבו, וזה הוא גילוי על העבר כי מצאתי חן בעיניך, ואם לאו יתברר הדבר כי טעם החסד העובר הוא לצד הב' שכתבנו, ובזה ידוייק אומרו מצאתי לשון עבר.

שים נא. תתפרש לשון זמן ולשון בקשה.

לשון בקשה, מלבד מה שאמר לשון בקשה בסמוך על המעשה, חזר לומר בקשה פעם , כי מלבד שיסכים על החסד ויאמר לו לעשות כן, עוד מפייסו להשבע לו על החסד לקיימו.



ותתפרש לשון עתה שנתכוון לשלול ממנו תשובת עוד היום שבו יעשה דבר זה, כי לא היה זמן המות. כמו שתמצא שאמר אחר זה ויהי אחרי הדברים האלה וגו', הא למדת שלא היה אז בפרק הנסיעה, לזה אמר אליו שים עתה מבלי טענת עד עת בוא דבר מלך שלטון. גם חש יעקב למסירת מודעה על הדבר, ויקדים שבועה לבטל שבועה זו, וישבע לו שבועה שאין בה סמיכות דעת, ומה גם לדבריהם ז''ל שאמרו (תנחומא) שאמר לו יעקב, אם לא ישבע לו הרי הוא מת מדאגה. ורמוזה באומרו ושכבתי עם וגו' אם כן יוסף לצד הכרח הדברים ישבע אחר שיקדים שבועה לשבועתו. לזה אמר אליו שים נא פירוש עתה תכף ומיד, ומנע ממנו הזמן שבו ימסר מודעה לבטל שבועה זו.

ועשית עמדי חסד ואמת. אמר ועשית בתוספת וא''ו, לצד שקדם בקשת מעשה השבועה, אמר ועשית בתוספת וא''ו. ואומרו חסד ואמת, רז''ל אמרו (ב''ר פ' צ''ו) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי, הלא מצינו לו ליעקב ששילם לו חסד זה, שנאמר (מ''ח כ''ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ופירש''י אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגו', גם מאומרו נתתי לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טורחו, ולא היה לו לומר ואמת.

ואולי כי נתכוון כי יוסף יעשה הדבר בדרך זה.

או אפשר כי בערך המעשה לא יוכר הפרעון שתנתן לו שכם אחד.

או לצד שבקש ממנו ב' דברים:

האחת שלא יקברנו במצרים וישתדל בהוצאתו מעיר גילולים.

והב' שיעלה הוא ויקברהו בארץ כנען.

ואמר חסד של אמת על בחינת העליה מארץ מצרים, והוא שאמר סמוך לאומרו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים והנה מהראוי לו להקדים השכיבה ואח''כ הקבורה וכאן הקדים להזכיר הקבורה קודם אומרו ושכבתי. אלא הרי זה מראה באצבע כי על פרט זה היא ההשבעה, ודבר זה אין לו פרעון, לא עתה ולא אחר זמן. ומה שנתן לו שכם אחד הוא על הטורח שיעלה עמו מארץ מצרים לארץ כנען ויקברהו שם.

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ועשית וגו' פירוש מה שכבר עשית עמדי יהיה של אמת, פירוש חסד הגמול, כי מה שנותן לו שכם הוא למה שעתיד לעשות לטרוח בקבורתו לא לתגמול העובר. ובזה ידוייק גם כן תיבת ועשית בתוספת וא''ו גם לשון עבר, תוספת וא''ו שיוסיף להטיב עמו, במה שיחשוב החסד שכבר עשה שהוא של אמת, ולא יקבל הטבה ממנו בעדו. ובזה תהיה ההטבה הבאה מושלמת מהמשביע, והוא נשבע על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו שאין לו התרה, (ר''ן נדרים סה) ונתחכם יעקב לבל יתיר יוסף השבועה אחר מותו, והגם שלא מצינו שהזכיר יעקב ההטבה של שכם אחד אז, הכתוב גילה במקום אחר שהזכירה לו כבר דכתיב: נתתי לך ומן הסתם מקום זכרונה הוא כשאמר לו השבעה לי לחזק השבועה לבל יתיר נתן לו שכם אחד, וזולת זה במה יסמוך דעתו של יעקב בשבועה זו, כיון שיכול להתיר אחר כך וכמו שהארכנו בפרט זה בפרשת תולדות (כ''ו כ''ו) בשבועת יצחק לאבימלך.

ומה שאמרו ז''ל (סוטה לו:) שאמר יוסף לפרעה אם אני מתיר שבועת אבי אתיר גם כן שבועתך, אין סתירה מזה, או לצד שלדבריו של פרעה השיבו, או גם שבועתו לפרעה היתה בשביל טובה שעשה לו, שאין טובה כמותה גדולה וכבוד ועושר.

אל נא תקברני וגו'. פירוש אל נא לשון זמן, שאפילו לפי שעה לא יקברוהו, על סמך שישתדל אחר כך להעלותו, אלא תיכף ומיד יעלהו, והוא אומרו בסמוך ושכבתי וגו' ונשאתני וגו'. וטעם הקדמת אל נא תקברני במצרים לאומרו ושכבתי, פירשתי בפסוק ועשית עמדי וגו' לא' מהדרכים שישבתי הכתוב. ולשאר הדרכים יתבאר לפי מה שקדם לנו (זהר וישב קפ''ב) כי יעקב ויוסף היו בחינת נפש אחת, והוא סוד וא''ו מליאה שיש לה ב' ווי''ן ולא יתפרדו, ואשר על כן חש יעקב שאחר שיאסף לא יתרצה יוסף להפרד ממנו גם במותו, ומה גם לדבריהם ז''ל (תענית ה:) שאמרו יעקב אבינו לא מת והוא בחיים, לזה שלל דבר זה מדעתו והודיעו כי כשישכב, פירוש כשיפטר הנה הוא נפרד בהכרח ממנו, ויסמך עם אבותיו, ולזה ונשאתני וגו' וקברתני וגו'.

{ל} ויאמר אנכי אעשה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר לו כן, והיה לו לעשות המעשה בפועל, וזאת היא תשובתו, וכמו שמצינו גם כן לאליעזר עבד אברהם כשאמר לו אברהם (כ''ד ב') שים נא ידך וגו' התשובה היתה וישם העבד את ידו וגו'.

אכן הכונה היא שאמר לו תשובה שאינו צריך לישבע לו והנה הוא מוכן לעשות כדבריו.

או ירצה שכפי הדין הוא מחוייב לעשות כדבריו או לצד שהוא בנו והוא אומרו אנכי אעשה, או לצד שהוא מצוה מחמת מיתה (חו''מ רנב) והוא אומרו כדבריך ואינו צריך שבועה, ובזה הודיע יוסף ע''ה צדקתו כי חפץ חסד הוא לעשות דבר מצוה מרצונו הפשוט.

{לא} ויאמר השבעה לי. הוצרך לומר לו פעם ב' השבעה ולא הספיק במה שענהו לעשות כדבריו, לפי מה שפירשנו בפסוק אנכי אעשה וגו'. יבא על נכון, כי משיבו למה שאמר שאינו צריך שבועה כי מצדיק הוא דבריו, אלא לעשות רצונו הוא מבקש ממנו לישבע, והוא אומרו השבעה לי פירוש להפיס דעתי, או לטעם הכמוס עמי, והכוונה חושש לזולת שיהיה מונע אותו, וכמו שכן היה שאמר לו פרעה שיתיר שבועתו כאומרם ז''ל, (סוטה לד:) ולזה תכף נשבע לו.

או יאמר השבעה לי לדעתי כדי שלא יבטל השבועה בלבו ועיקר השבועה בלב, ועשה יעקב כן לבטחון לכל צדדי הספק שיהיו בדבר.