רמבן, בראשית פרק מז

(ד): לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך -
אני תמה בטעם הזה שאמרו לו, כי גם במצרים אין מרעה כי כבד הרעב בארץ מצרים כמו בארץ כנען או יותר, כי עליה הייתה עיקר הגזירה. ואולי אמרו כי בארץ כנען מפני כובד הרעב יאכלו האנשים עשב השדה ולא ישאירו מחיה לבהמה, אבל בארץ מצרים יש בה שבר יחיו בה האנשים ותשאר בה מרעה מעט.

ויתכן שהיה בארץ מצרים מרעה מעט באחו מפני היאורים והאגמים:

(ה): אביך ואחיך באו אליך -
הכנסת דברים, כאומר הנה שמעתי כי אביך ואחיך באו וארץ מצרים לפניך היא.

והנכון בעיני שיאמר, אביך ואחיך אליך באו, לשמע כבודך, ועליך השליכו יהבם. ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר, ויש לאל ידך:

(ז): ויברך יעקב את פרעה -
היא שאלת שלום כדרך כל הנראין לפני מלכים לפרקים, לשון רש"י.

ואינו נראה כן, שאין מדרך מוסר המלוכה שישאל אדם בשלום המלך, וכמו שאמרו (שבת פט א): כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. אבל היה ברכה ממש, שדרך הזקנים והחסידים הבאים לפני המלכים לברך אותם בעושר ונכסים וכבוד והתנשא מלכותם, וכענין שאמר הכתוב (מ"א א לא): יחי אדוני המלך דוד לעולם. ובצאתו מלפניו חזר וברך אותו ליטול רשות מלפניו.

ואמרו רבותינו (תנחומא נשא כו):
שיעלה נילוס לרגלו:

(ט): מעט ורעים היו ימי שני חיי -
לא ידעתי טעם הזקן אבינו, מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך, ומה טעם לאמר ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי, כי אולי עוד ישיגם ויחיה יותר מהם.

ונראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד, ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך, שכבר קצרו שנותם, ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך, כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי, אז ענה יעקב כי ימיו שלשים ומאת שנה, ואל יתמה בהם כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר, אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד:

(יא): וטעם ויושב יוסף ויתן להם אחזה וגו' -
שהושיב אותם במיטב הארץ ובאחוזה שנתן להם, כי לא רצה שיהיו כגרים בארץ וקנה להם בתים, ונחלת שדה וכרם נתן להם, וזה מרשות פרעה כי הם אמרו לגור בארץ באנו, לא לדור, וכשיעבור הרעב נשוב לארצנו, ופרעה אמר ליוסף, הושב את אביך, שיושיבם כאנשי הארץ התושבים בארץ גשן:

(יד): וילקט יוסף את כל הכסף וגו' -
סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו:

(טו): ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבאו כל מצרים אל יוסף וגו' -
והזכיר כי תם הכסף מארץ כנען, בעבור כי מצרים בבואם אל יוסף יזכירו לו זה, כי אמרו אחרי שתם הכסף גם מארץ כנען ולא יבאו עוד אליך לשבור, למה נמות נגדך כי אפס כסף ותמיתנו חנם ותשאר התבואה בידך ואין קונה:

(יח): ויבאו אליו בשנה השנית -
לשני הרעב, ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (לעיל מה ו), מכיון שבא יעקב למצרים באתה ברכה לרגלו והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י ג), לשון רש"י.


וכך הוזכר בבראשית רבה (פט יא):
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שתי שנים עשה רעב, כיון שירד יעקב אבינו למצרים כלה הרעב, ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו':
ואם כן לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו.

ואולי נאמר שהיה הרעב בארץ כנען כדבר יוסף, אבל במצרים ירד יעקב אבינו אל היאור לעיני פרעה ולעיני כל מצרים וראו כל עמו שעלה נילוס לקראתו, וידעו כי ברכת ה' היא לרגלי הנביא. ואם כן יהיה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף בשאר שני השבע וכל ימי חיות אביו, כי גם אחרי מות אביו אמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם (להלן נ כא). ועם כל זה אני תמה שאם כן לא היה החלום אמת, כי הראו לו את הגזרה ולא הענין הנהיה והנעשה בהם:
וראיתי שם בתוספתא דסוטה:
אמר רבי יוסי: כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב לישנו וכו'.

ועוד שנינו בספרי (עקב לח):
ויברך יעקב את פרעה, במה ברכו? שנמנע שני הרעב, אף על פי כן שלמו אחר מיתתו, שנאמר: ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם, מה כלכול האמור להלן (פרק מה יא): בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר.
רבי שמעון אומר: אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהם וניטלין לאחר מיתתן.
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא, שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם, עד כאן. והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות:

ודעת רבי אברהם:
שהיו אלו שתי השנים לאחר בוא יעקב למצרים, וכך כתב, מצינו בדרש כי נסתלק הרעב בזכות יעקב, גם יתכן שהיה רעב שלש שנים ולא היה כמו ד' שעברו.
ואין דבריו נכונים כלל, כי מספר החלום ושברו ישוה כל השבע שנים, ואילו היה כן יזכיר הכתוב ענינם של השנים האלה:

אבל על דרך הפשט לקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בחמש שנים והביא אותו אל פרעה, כי איך יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה אחת, אבל הכסף הספיק להם כל חמש שנים כי כן הדבר במנהגו של עולם, ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים לא ספר בהם הכתוב רק וילקט יוסף את כל הכסף וגו', ואחרי שתם הכסף ספר שבאו אל יוסף, והיה זה בשנה הששית, ונתן להם במקניהם לחם, רק נהלם בו שיאכלו לפי חיותם ולא לשבעה, ותתם השנה ההיא אשר נדר להם לנהלם בלחם בכל מקניהם, והיא השנה הששית, ויבאו אליו בשנה השנית לה ואמרו לו שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית, ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם האדמה, כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב ויהיה להם זרע וקציר. וזה טעם ויכלכל יוסף לחם לפי הטף, שנתן להם בשנות הרעב כדי צרכם לחם, כי לפי הטף ירמוז כן:

(יט): קנה אתנו ואת אדמתנו -
הנה אמרו לו שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה, וכן אמר הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם, אבל אמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו, ולא אמר שיקנה גופם רק האדמה:
והטעם כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו, והוא לא רצה רק לקנות את האדמה, והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בתי אבות לפרעה, ואחרי כן אמר להם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה, לא לעבדים כאשר אמרתם לי, רק עם האדמה תהיו לו, והנה ראוי שיטול המלך שהוא אדון הקרקע ארבע הידות ואתם החמישית, אבל אני אתחסד עמכם שתטלו אתם חלק בעל הקרקע ופרעה יטול החלק הראוי לאריס, אבל תהיו קנוים לו שלא תוכלו לעזוב את השדות. וזה טעם מה שנדרו לו והאדמה לא תשם, שלא תשם לעולם. ולכך אמרו לו נמצא חן בעיני אדוני, שהקלת עלינו ליטול ארבע הידות שנוכל לחיות בהם, והיינו עבדים לפרעה, כאשר נדרנו שנעבוד את האדמה לרצונו:


(כח): ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה -
כבר הזכרתי (לעיל מג יד): כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז ז): רומי הרשעה, כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם, ויעקב ירד שם מפני הרעב, וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו, כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו, והיו סבורים לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען, כמו שאמרו (לעיל מז ד): לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען. והנה לא עלו, אבל ארך עליהם הגלות, ומת שם ועלו עצמותיו, וזקני פרעה ושריו העלוהו, ועשו עמו אבל כבד:

וכן אנחנו עם רומי ואדום. אחינו הסיבונו ביאתינו בידם, כי כרתו ברית עם הרומיים. ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה, ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים, והגלות ארך עלינו מאד, לא נודע קצו כשאר הגליות. ואנחנו בו כמתים אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו, ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה', ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו. ואנחנו נראה בנקמת ה', יקימנו ונחיה לפניו:

(כט): ויקרבו ימי ישראל למות -
פתרונו, כאשר קרבו ימי ישראל למות קרא לבנו ליוסף, והוא בשנה האחרונה לימיו. וענינו, כי הרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה, ואיננו חולה, אבל ידע כי לא יאריך ימים, ולכן קרא לבנו ליוסף. ואחרי שוב יוסף למצרים חלה, והוגד ליוסף, ובא לפניו עם שני בניו כדי שיברכם. וכן ויקרבו ימי דוד למות (מ"א ב א), ושם (שם פסוק ב): נאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ, כי ידע בנפשו כן:

(לא): השבעה לי וישבע לו -
לא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדבריך, אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה, אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך ויעלוהו שם, או שיחפוץ פרעה שיקבר הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות, ולכן השביעו, כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו, וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה, וכן היה הדבר כמו שאמר (להלן נ ו): עלה וקבור את אביך כאשר השביעך.