רמבן, בראשית פרק מח

(ו): ומולדתך אשר הולדת אחריהם -
אם תוליד עוד בנים לא יהיו במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללין, ולא יהא להם שם כשאר השבטים לענין הנחלה. ואף על פי שנתחלקה ארץ ישראל למנין גולגלותם, כדכתיב לרב תרבה נחלתו, וכל איש נטל בשוה, חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו, לשון רש"י:
וזה איננו נכון, שאם כן אין הבכורה ליוסף אלא לענין הכבוד בלבד שיקראו בניו שבטים, והכתוב אומר בנחלתם. ובגמרא אמרו לנחלה הקשתים לראובן ושמעון ולא לדבר אחר וכו', כדאיתא בהוריות (ו א). והזכירו רבותינו בכל מקום (ב"ב קכג א): שהיה יוסף בכור לנחלה וירש פי שנים כאחד כמשפט כל בכור, ולא הייתה בכורתו להקרא שבטים בלבד כדברי הרב. ומזה נלמוד עוד שלא חלקו הארץ לכל שבטי ישראל לגולגלותם, שאם כן מה הבכורה הזאת בירושה. ואם נאמר שנתנו לכל אחד ואחד מבני יוסף פי שנים כאחד מכל אישי שאר השבטים, לא הוזכר זה בכתוב כלל, ולא מצינו ביעקב שיתן בכורה ליוסף אלא שאמר בכאן כראובן ושמעון יהיו לי, ומזה אמר הכתוב (דהי"א ה א): נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל, אם כן היו לגמרי כשני שבטים והיא בכורתו, וכך הם דברי חכמים בכל מקום (ב"ב קכג א):

אבל הענין איננו כלל כמו שאמר הרב, שארץ ישראל לשבטים נתחלקה, שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה, ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה שמרובה באוכלוסין, ונטלו אפרים ומנשה כראובן ושמעון בשוה. וכך העלו בגמרא פרק יש נוחלין (שם). וכתוב (יחזקאל מז יג): תתנחלו בארץ לשנים עשר שבטי ישראל יוסף חבלים.

וכן אמר אונקלוס (להלן מט כב):
תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא,
שיהיו שוים בקבלת הנחלה, וטעם חולקא, חלק בכור, ואחסנתא, ירושת הפשוט.
ומה שאמר הכתוב (במדבר כו נד): לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט, לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב, שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים, ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן, ומתים יורשים החיים כמפורש בספרי (פנחס קלב), ורש"י הזכירו בפרשת פנחס (במדבר כו נה):

והכלל בענין יוסף שהיה בכור לנחלה, ואם חלקו ישראל הארץ לשבטים כמוזכר בגמרא (ב"ב קכא ב): נתנו לו כראובן ושמעון בשוה. ואם אולי נאמר שחלקוהו לגולגלותם, כנגלה מן הכתוב, נתנו להם כפלים במספרם. חלק פשוט כדין שאר האנשים, וחלק שני בכורה. ויהיה טעם כראובן ושמעון, כפלים במספרם, אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה, ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים, כמאמר הרב, זה דבר שאי אפשר בשום פנים:

(ז): ואקברה שם -
כתוב בפירוש רש"י:
ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ.
ולא ידעתי מהו,
וכי בחוצה לארץ נקברה חס ושלום, שהרי בארץ מתה ושם נקברה, כמו שנאמר כאן בפרשה, מתה עלי רחל בארץ כנען, ושם כתוב עוד מפורש (לעיל לה ו): ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל, וכתיב (שם פסוק טז): ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה, ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה בארץ ישראל:

ואקברה שם -
וידעתי שיש בלבבך עלי. אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נובזראדן והיו עוברים דרך שם יצתה על קברה ובקשה רחמים עליהם, שנאמר (ירמיה לא יד): קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה, והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך וגו' ושבו בנים לגבולם, לשון רש"י:
וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמר באגדה זו.

ושמא זהו מה שאמר הכתוב מתה עלי רחל בדרך, ואקברה שם בדרך, כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה מתה ושם קברתיה לטובתם, כי היא לא מתה בדרך רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה, אבל בדרך של עתיד מתה, והכתוב לא יפרש בעתידות רק ירמוז בהם:

ועל דרך הפשט גם כן אמר לו כן כמתנצל, שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם, וכאשר קבר שם את לאה, ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב, ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה, ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה. וזה טעם "עלי". ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום, היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים, וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו. ושנו חכמים (מו"ק כז א): ולא של נשים לעולם מפני הכבוד:

ואני סבור שהיו אלו דברי התנצלות, וגם יוסף יודע שמתה בדרך ונקברה בארץ, וכבוד עשה לה במותה, אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר, ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחה:

(ט): אשר נתן לי אלוהים בזה -
לא היה יוסף צריך להודיע לאביו כי במצרים נולדו לו, שהרי כשפירש ממנו לא היה לו אשה ובנים, והוא אמר לו כבר שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים.

ונראה לי כי פירוש "בזה", בענין הזה שאמרת, שנתנם לי השם קודם בואך אלי מצרימה, והם אשר אמרת עליהם שהם לך, וכן ובזה הנערה באה אל המלך (אסתר ב יג):

ואמר נתן לי אלוהים -
שעשה לי השם נסים עד שנתן לי המלך האשה והיו לי הבנים האלה ממנה:

(טו): ויברך את יוסף ויאמר -
הטעם, כי לברך את יוסף באהבתו אותו ברך את בניו. ויגיד כי לא היה ליוסף זרע אחר, והייתה כל ברכתו בברכת אלה הנערים. או שיקראו שאר בניו על שם אחיהם ומברכתם יבורכו גם הם, והוא הנכון בעיני, כי הנביא אומר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, ודברו לא יהיה לריק, אבל הוליד אחרי כן בנים כדעת אונקלוס שאמר:
ובנין דתוליד בתריהון,
ויהיה אשר הולדת עבר במקום עתיד, כמו אשר לקחתי מיד האמורי, ורבים מלבדו:

כי על דרך הפשט יראה שכבר היו לו בנים שהוליד אחרי בואו אליו מצרימה ממה שהוצרך להאריך, ולא אמר "ועתה שני בניך הנולדים לך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר תוליד לך יהיו".

וזה טעם מה שאמר (לעיל מא נ): וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים, והכתוב לא יזכיר אותם כי אין בהם צורך:

האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק -
יקרא הנביא אל אלהי אבותיו אשר לו הגדולה והגבורה ועשה עמהם את הגדולות ואת הנוראות, ויקרא לאלהי האמת אשר הוא רועה אותו מעודו.

ויתכן שיהיה הרועה אותי, מגזרת רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כז י): כי במדה ההיא שלום ורעות, והמלאך הגואל הוא העונה אותו בעת צרתו, ושאמר לו אנכי האל בית אל (לעיל לא יג), והוא שנאמר עליו (שמות כג כא): כי שמי בקרבו. ולכך אמר בקרב הארץ, והרי זה מבואר למשכיל.

ואל יקשה עליו מעודי עד היום הזה, עם מה שכתבנו בפסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (לעיל מו א), כי מעודו ינחהו בדרך אמת, אבל לא נתיחד לו המדה עד שובו לארץ אבותיו מפני היותו בחוצה לארץ, גם בעבור שהוצרך להתנהג עם לבן בדרך פתלתול ואיננו דרך האמת:

(טז): וטעם ויקרא בהם שמי -
אמר רבי אברהם:
שנקראו ישראל על שם אפרים כאשר הם נקראים זרע אברהם יצחק ויעקב.
ואיננו נכון כי הכתוב אמר "בהם" והנה לא נקראו על שם מנשה, ואולי בעבור שיקראו בית יוסף.
והנכון שיעמוד זרעם ושמם ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם:

(יז): וירע בעיניו -
אולי יוסף היה אוהב את מנשה יותר בעבור היותו בכור לכן חרה לו.

והנכון בעיני כי חשב שטעה אביו בהם, ואם הייתה ברכתו בבלי דעת לא תבא ברכתו עליהם כי איננה ברוח הקדש כראוי, וכאשר אמר לו ידעתי בני ידעתי, נתפייס:

(כ): ויברכם ביום ההוא -
טעם ביום ההוא, בעבור שיוסף יפצר בו לשום מנשה ראשון, הגיד כי לא רצה להסיר יד ימינו מראש אפרים על ראש מנשה, ולא עוד אלא שחזר ואמר בפירוש במעמד ההוא בפני יוסף בברכו אותם "כאפרים וכמנשה".

וישם את אפרים לפני מנשה -
בכל ברכותיו:

וטעם בך יברך ישראל -
אל יוסף ידבר, כי בזרעך יברך עם ישראל ויאמר למתברך ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה:

(כב): ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך -
אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים, חזר על יוסף ואמר לו, הנה אנכי מת, והיה אלוהים עמכם בגלות להציל אתכם מכל צרה, ותפרו ותרבו מאד, וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה, ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתת, והוא חלק הבכורה, להיותך בו יתר על אחיך מיום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי:
וזה כלו פיוס ליוסף ואהבתו אותו, כי הודיעו שנתן לו הבכורה להיות בניו מעתה מתברכים להעשות שני שבטים גם בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים, וגם החלק אשר לו בנחלה נתן לו שיזכה בו כאשר יכבשו הארץ בחרב ובקשת ובמלחמה. והנה אמר לו, עשיתי עמך כל הטובה שיכלתי לעשות לך, לעת שהייתי יכול לעשותה, כי אין ברשות יעקב בארץ רק שכם אחד, שאין בידו לגזול מאחד מבניו את נחלתו, רק הבכורה הייתה לו לתת אותה לטוב בעיניו, והנה נתן אותה אליו:

וטעם מיד האמורי -
כי ישראל לקחו הארץ תחילה מיד האמורי, כי סיחון ועוג שני מלכי האמורי היו, והמלחמה הראשונה והגדולה שהייתה להם בכבוש הארץ הייתה לבניו של יוסף עם האמורי, היא מלחמת יהושע עמם, ובם נעשה הנס הגדול, כדכתיב (יהושע י יב): אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל וגו', ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף, כמו שכתוב (במדבר לב לט): וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה. וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי, כמו שכתוב (שופטים א לה): ויואל האמורי לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס:

וטעם בחרבי ובקשתי -
כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת. ירמוז למה שאמר הכתוב (יהושע יא יט כ): לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' הייתה לחזק לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם:

וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם, לא הם עצמם, וכענין שאמר הכתוב (תהלים מד ד): כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, וזהו בזכות האבות, כי על דרך האמת ימינך לאברהם, וזרועך ליצחק, ואור פניך ליעקב:

וקרוב אלי עוד שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים. נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו, כענין שעשה אלישע וישם ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור (מ"ב יג טז), ואף על פי שלא סיפר הכתוב כן, ירמזנו בפסוק הזה. ויתכן שזה טעם אמרו לקחתי, כי מאז לוקחה הארץ לבניו.