רמבן, בראשית פרק מט

(א): באחרית הימים -
הם ימות המשיח, כי יעקב ירמוז אליו בדבריו, כמו שאמר עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים.

ורבותינו אמרו (פסחים נו א):
שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, כי לדברי הכל אחרית הימים ימות המשיח הם:

(ג): ראובן בכורי אתה -
שיעור הפסוק הזה ראובן אתה בכורי וכחי וראשית אוני יתר שאתי ויתר עוזי. וענינו אתה בכור כחי וראשית אוני בהיותי ביתרון שאת ומעלה, כלשון הלא שאתו תבעת אתכם (איוב יג יא), משאתו יגורו אלים (שם מא יז), רוממות וגדולה, ובהיותי יתרון עז למלחמה, כמו ויתן עז למלכו (ש"א ב י), ועזוז מלחמה (ישעיה מב כה):

(ד): פחז כמים אל תותר -
פחז שם דבר, מן אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד), ריקים ונמהרים, קלי הדעת. ורבותינו משתמשים בו תדיר (נדרים ט ב): נסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי, כלומר קפץ יצרי עלי, ואמרו עוד (סנהדרין נז א): אפיחזיהו הוא דקא מגלי, כלומר קלות דעתם. עמא פחיזא דאקדמיה פומיה לאודניה עדין בפחזותיכו קימיתו (שבת פח א), נמהרים קלי דעת.

ויתכן שהוא הפוך מן חפזון. יאמר שטף הבא כמים אל תותר בו.

כי עלית משכבי אביך -
בפחזותיך וקלות דעתך, אז חללת - אותם כאשר יצועי עלה הפחז שלך שהוא כמים העולים ושוטפים. וזה כלשון הכתוב במים, הנה ה' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו וחלף ביהודה ושטף ועבר (ישעיה ח ז ח):

ורבותינו אמרו (עיין שבת נה א): אז חללת יצועי עלה, שכינה שדרכה לעלות על יצועי, והכתוב אומר (דהי"א ה א): ובחללו יצועי אביו, שהיצוע הוא המחולל, ואולי יכנה אותו שם. ואם בדרך כנוי יתכן שיהיה העולה יעקב עצמו, כלשון אם אעלה על ערש יצועי (תהלים קלב ג). ויאמר, אז חללת אותי, רק דבר בנסתר דרך כבוד, וכן ובחללו יצועי אביו, כנוי, בחללו העולה על יצועי אביו. ומן הכתוב הזה כפי פשוטו נראה כמו שפירשתי בסדר וישלח (לעיל לה כב), כי ראובן נתכוון לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעיטו בכורתו, על כן אמר לו שהוא פחיזות וקלות דעת שיחשוב להרויח ולא יבא לו ממנו יתרון רק הפסד:

(ה): שמעון ולוי אחים -
יאמר בעלי אחוה, כי יחם לבם על אחותם. ילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחוה עשו מה שעשו, לומר שאין ראוים לעונש גדול, ולא החטא ראוי לימחל כי הוא חמס.

והנכון בעיני שאמר כי שמעון ולוי אחים גמורים דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם:
וכבר פירשתי (לעיל לד יג): כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם שיעשה הנביא חמס ושוד.

וזה טעם בסודם אל תבא נפשי -
התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל אפם ועברתם.

וכן תרגם אונקלוס:
ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו':
ופירוש כלי חמס מכרותיהם - על דעת אונקלוס וכל המפרשים (הראב"ע, רש"י, והרד"ק): כלי חמס מגורותיהם, וכן מכורותיך ומולדתיך (יחזקאל טז ג), וכן על ארץ מכורתם (שם כט יד), אמרו כי פירושו שעשו חמס בארץ מגורותיהם. ואם כן יהיה שיעור הכתוב כלי חמס להם במגורותיהם. ויקרא אותה "ארץ מגורותיהם", שגרו בה אחרי כן:

אבל לפי דעתי יאמר כלי חמס הם מגורותיהם, חייהם, כלשון ימי מגורי (לעיל מז ט), יאמר, כי כלי החמס עצמם הם מגוריהם, כי בם יחיו ויזונו, ודומה לזה ערבה לו לחם לנערים (איוב כד ה). ובעבור זה יחלקם ביעקב שלא יוסדו, ויפיצם בישראל שלא יקהלו, ויהי להם כן, כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה, כדכתיב (יהושע יט א): ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה, והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל:

(ו): וטעם כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור -
שעשו החמס באפם שכעסו על שכם, וברצונם, שהם חפצים בו, לא פשע המומתים ולא חטאתם:
ואמר אונקלוס כי טעם שור כמו שור בשורק, מן בנות צעדה עלי שור (להלן פסוק כב). ותרגם בו עוד סנאה, מן ותבט עיני בשורי (תהלים צב יב). והטעם, שעקרו עיר מוקפת חומה, את טפם ואת נשיהם, אחרי הרגם אנשיה. ויהיה "עקרו" מן ועקרון תעקר (צפניה ב ד).

ואחרים פירשו (רד"ק בשם ריב"א):
כי שור גדול בבהמות רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ, כמו בכור שורו הדר לו (דברים לג יז), פרות הבשן אשר בהר שומרון (עמוס ד א).
וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים:

והנכון בעיני שהכתוב כמשמעו, אמר כי באפם הרגו כל איש באפם, וברצונם, אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים עקרו כל שור, רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה. והזכיר זה לומר כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל. "ועקרו", מן ואת סוסיהם תעקר (יהושע יא ו). אך הכל לשון אחד וענין אחד:

(י): לא יסור שבט מיהודה -
אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו): יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה:
אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצווה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת העמים:

ולא יתכן מאמר רבי אברהם שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב (תהלים מה ז): שבט מישור שבט מלכותך, שבט מושלים (ישעיה יד ה), שבט למשול (יחזקאל יט יד):

והכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל. והוא מה שאמר דוד ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל (דהי"א כח ד). ואמר לא יסור, לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר (שם ב יג ה): כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו:

וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע יג יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות:

והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וה' אלהיכם מלככם (ש"א יב יב), והקב"ה אמר לו לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח ז), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא. ומה שאמר הכתוב (שם יג יג): נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה:

ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים (מ"א יא לט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח ד): הם המליכו ולא ממני:

וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג ב): כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום:

ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז): תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה':

וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (פ"ג ה"ב):
אין מושחין מלכים כהנים.
אמר רבי יהודה: ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה.
אמר רבי חייא בר' אבא: למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל (דברים יז כ), מה כתיב בתריה: לא יהיה לכהנים הלוים (שם יח א).

הנה שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן, ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא ב): שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות. והוא דבר ראוי והגון:

ולו יקהת עמים -
אסיפת העמים, שנאמר (ישעיה יא י): אליו גויים ידרשו, ודומה לו עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם (משלי ל יז), לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קי ב): דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא. ויכול לומר קהית עמים, לשון רש"י:

ואינו נראה לפרש ביקהת אם, אסיפת אם, ולשון "מקהו קהיאתא" אינו אלא לשון פירכות וקושיות שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה, כי המתקשה בדבר יקרא "קוהה" בלשון חכמים, כמו שאמרו במדרש חזית (שה"ש ג ח): כולם אחוזי חרב, שהיו כולם שונים הלכה כחרב, שאם בא מעשה אל ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם. וכן עוד שם רבים, וממנו אמרו בגמרא (נזיר סה א): ר' יהושע קיהה וטהר, שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח.

וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא בבבא מציעא (נב ב): מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה, שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחברו.

ובעלי הדקדוק (הרד"ק, ור' יונה בן ג'נאח):
אומרים ביקהת ששרשו יקה, ופירשו בו לשון משמעות וקבול המצווה, יקהת עמים, שישמעו אליו ויעשו כל אשר יצווה עליהם, תבוז ליקהת אם לקבל מצותה:

והנכון בעיני שהוא מלשון האוכל הבוסר תקהינה שניו (ירמיה לא כט), ושרשו קהה, והיו"ד בו כיו"ד יצהר, וענין כלם החולשה והשבירה, יאמר שלא יסור שבט נוגש מיהודה עד שיבא בנו אשר לו חולשת העמים ושבירתם שיחליש את כלם לפי חרב, וכן אם קהה הברזל (קהלת י י), שנחלש ואינו יכול לכרות, כסכין שעמדה בלשון חכמים (ביצה כח ב), או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות:

וכן מצאתי עוד שם במדרש חזית (שה"ש א יב ג):
הופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי גן עדן והייתה נפשם קוהה לאכול, אמרו לו רבנו משה תן לנו מה נאכל, אמר להם כך אמר לי הקב"ה כל בן נכר לא יאכל בו (שמות יב מג), עמדו והפרישו הנכרים מביניהם והייתה נפשם קוהה לאכול וכו'.
והענין, שהייתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח שנדבק בו הריח הטוב. וכן לא תהא הלכה קוהה להם, נחלשת ורופפת בידם. ומקהו קהיאתא, מקשים קושיות מחלישות הנפש מרוב הצער והעיון, או הוא לשון שמשברין ומפרכין, כלשון פריך רב אחא (קדושין יג א). וכך אמרו (מכילתא בא יח): אף אתה הקהה את שניו, שבר אותם, או תחלישם בדבריך, כי הבוסר מחליש ואינו משבר, אלא שהחלישות והשבירה ענין שוה, והקהיה תכלול את שניהם:

(יב): חכלילי עינים -
אמרו המפרשים (רש"י, ראב"ע, והרד"ק):
שהוא ענין אדמימות, שיתאדמו עיניו מרוב שתית יין, וכמוהו למי חכלילות עינים (משלי כג כט).

והנראה בעיני שהוא הפוך, מן כחלת עיניך (יחזקאל כג מ), ונכפלה בו הלמ"ד כמנהג רבים. והוא כענין מכחול העינים הידוע ומורגל בדברי רבותינו (כלים פי"ג מ"ב). וכן שמו בערבי "אל כחול". יאמר שהוא כחול העינים מן היין, כי כאשר אחרים כוחלים אותם בפוך שהוא "האל כחול", כן יכחול אותם הוא ביין, וכמו שהאחרים מלבנים שיניהם בתמרוקים, כן ילבן אותם בחלב, והמשל לרבוי היין והחלב בארצו, כאשר הזכיר אונקלוס. וכן למי חכלילות עינים (משלי כג כט), כמו כחלילות, יאמר שעיניו כחולות ביין ולא יוכל להסתיר שכרותו. או יאמר, למי חכלילות עינים, שיצטרך לכחול עיניו תמיד, למאחרים על היין, כי היין יחשיך את עיניהם ויורידו דמעה ותמקנה בחוריהן, ויצטרך שיהיו עיניו במכחול תדיר. יספר הכתוב בגנות היין ברעות הבאות לו מבחוץ במדנים ובפצעים ושישמע בביתו אוי ואבוי, ויזכיר הנזק ההוא ההוה לו ממנו בגופו חשכת עיניו ותחלואיהם הרבים, וזה פירוש וענין נכון:

(טז): דן ידין עמו -
כמו כי ידין ה' עמו (דברים לב לו), ארי ידין ה' דינא דעמיה, כלשון שפטני ה' וריבה ריבי מגוי לא חסיד (תהלים מג א), ריב אלמנה (ישעיה א יז). יאמר, כי דן ינקום נקמת עמו, כל שבטי ישראל כאחד:
והטעם כי פלשתים הרעו לכל ישראל כמה פעמים, כי בימי שמגר בן ענת החלו (שופטים ג לא), ובימי יפתח כתוב (שם י ז): וימכרם ביד פלשתים, וגם אחרי עבדון בן הילל (שם יב יג), ויתנם ה' ביד פלשתים ארבעים שנה (שם יג א), ולא היה בשופטים מי שהכניעם או שנצחם כלל. ואף על פי שכתוב בשמגר (שם ג לא): ויך את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר, איננה נקמה כי איננה מכה רבה, על כן כתוב בשמשון (שם יג ה): והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, ולקח נקמת ישראל מהם, כי הרג מהם עם רב, וכל סרני פלשתים המית. והזכיר ידין, כי היה הנוקם הזה שופט לא מלך.

ואפשר שזה דעת אונקלוס שאמר:
ביומוהי יתפרק עמיה:

ויתכן שיהיה כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, הוא יהודה שנאמר בו (לעיל פסוק ח): ידך בעורף אויביך, כי גם זה יגבר על אויביו וינצחם:

(יז): שפיפון -
שם לנחש שישוף עקב ונכפלה בו העי"ן.

ואמרו בירושלמי במסכת תרומות (פ"ח מ"ג):
מין קטן הוא ושפיפון שמו ודומה לשערה ונתנה רשות לארץ ליבקע מפניו.
ודמה שמשון לנחש, בעבור שלא היה שמשון בא על אויביו במלחמה כאשר השופטים או המלכים, רק הוא לבדו יוצא עליהם, כמו צפעוני היוצא ממאורתו על הולכי דרך, או המין הקטן שבנחשים שאינו ניכר כלל להולכי ארח.

וטעם הנושך עקבי סוס -
רמז לשני העמודים אשר הבית נכון עליהם (שופטים טז כט), ושלשת אלפים אשר על הגג (שם פסוק כז), הם הרוכב הנופל אחור, כאשר ישוך הנחש בעקבי הסוס יגביה הסוס ראשו ורגליו הראשונים ויפול רוכבו אחור:

(יח): לישועתך קויתי ה' -
לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתי שמשון שהוא הנחש הזה, כדכתיב (שופטים ב יח): והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט. והוא היה האחרון לשופטים, כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם, ובימיו מלכו המלכים, וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה אמר לישועתך קויתי ה', לא לישועת נחש ושפיפון, כי בך אושע לא בשופט, כי תשועתך תשועת עולמים:

(יט): גד גדוד יגודנו -
פירש רש"י על דרך אונקלוס, יתנבא כי גדוד יגוד ממנו ואותו הגדוד יגוד עקב על עקבו, שיחזור לדרך אשר בא לו לשלום אל ארצו:
והנכון שיהיה כמו לעלות לעם יגודנו (חבקוק ג טז). יאמר, כי גדוד יגודנו תמיד, שיהיו לו מלחמות רבות ופשט גדוד עליו בארצו, והוא יגוד אותו על עקיבו, שיתגבר עליו וירדוף אותו והם ישובו על עקב בשתם. שבח אותם בגבורה ונצוח כל הבאים עליהם למלחמה. וזה כענין ברכת משה רבנו בהם (דברים לג כ): ברוך מרחיב גד כלביא שכן, בעבור שירש ארץ רחבת ידים וגדולה מאד והיא בעבר הירדן, היו באים עליהם תמיד גדודי עמון ומואב שכניו הרעים התובעים בנחלה ופושטים עליהם, והוא כלביא שכן על טרפו, מקולם לא יירא ומהמונם לא ייחת:
וזה פירוש נאה למדתיו מן הירושלמי שאמרו במסכת סוטה (פ"ח ה"י): גד גדוד יגודנו, גייסא אתי מגיסתא והוא מגייס לה, לומר כי הגייס יבא לאסוף חיל ולגייס עליו והוא יגוד עליהם ויביא גדודיו בארצם:
ואולי ירמוז הנביא על מלחמת יפתח הגלעדי עם בני עמון, כי בני גד ירשו כל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון, והיו בני עמון תמיד נלחמים באנשי גלעד, והוא כמעט עבר עליהם והכה אותן ואת עריהן מכה גדולה מאד (שופטים יא לג), והיה הענין ההוא נס גדול, הזכירו הנביא כאשר הזכיר דבר שמשון:

(כא): נפתלי אילה שלוחה -
מנהג במושלי ארץ לשלוח זה לזה האילים, וכך הענין, כי האילות שנולדו בארץ מלך הצפון יגדלו אותן בהיכלי מלך הנגב ויקשרו כתב הבשורה בקרניה והיא תרוץ מהר ותשוב למעונה ויתבשרו בהן.

וזה טעם אמרי שפר -
כלומר אילה שלוחה מבשר בשורות טובות.

והענין הזה ידוע, והוא מוזכר בירושלמי במסכת שביעית (פ"ט ה"ב):
אמרו אין אזלין לון חזרין, ואי בעית למבדקיה אייתו טביין וישלחון לארע רחיקא בסוף אינון חזרין, עבד כן ואייתי טביין וחפי קרניהון בכסף ושלחון לאפריקי ובסוף תלת עשרה שנין חזרון לאתריהון.
שהתירום לאחר י"ג שנה, ומיד חזרו. והמשל, כי נפתלי שבע רצון ומלא כל טוב וממנו תבא בשורה לכל ישראל כי עשתה ארצו פירות לשבעה, כמו שהזכירו רבותינו בפירות גנוסר (תנחומא ויחי יג):

(כב): בן פורת יוסף -
בן חן, והוא לשון ארמי (ב"מ קיט א): אפריון נמטיה לרבי שמעון. בן פורת עלי עין, חנו נטוי על העין הרואה אותו, לשון רש"י.
ורחוק הוא מאד לסמכו אל הלשון ההוא, שלשונות כאלה בתלמוד יוני או פרסי ושאר לשונות, אין להם חבר בלשון הקדש. ועוד, כי לפי הנמצא ממנו איננו רק לשון ברכה ושבח. והנו"ן בו שרש.

וכן בבראשית רבה (ס יג):
ויברכו את רבקה, דוויין ושפופין ולא היו מפרנין אלא בפה. ודומה לי שהוא ממה שאמרו (כתובות נד א): פורנא ליתמי, שפירושו השבח שהשביחו הוא ליתומים, וקראו עוד הכתובה פורנא, אשה גובה פורנא מהם (שם סז א), הכתובה שהיא שבח בית אביה, וכמו שאמרו (ב"ר פ ז): מהר, פראנון:
אבל בן פורת, או כדעת אונקלוס מלשון פוריה ועניפה, או כדברי בעלי הדקדוק (עיין ספר השרשים שורש בנה): שעשו פורת מלשון ותארכנה פארותיו (יחזקאל לא ה), והם אמרו כי בן כמו נטע, והביאו לו דומה (תהלים פ טז): וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך.
והענין כאלו אמר נטע שבו פארות רבות יוסף:

ועל דעתי "בן" - כמשמעו, יאמר כי יוסף הוא בן שהוא כמו פארות אילן שתול על המעין אשר לא יכזבו מימיו, ועשתה בנות, צעדה אותן על החומות הגבוהות בשמים. וכנה הבדים אשר תצאנה מן פארה בבנות, כי הן בנות לפארות הגדולות, והוא דרך צחות לבן פורת. ולא נסמך בן אל פורת, אבל הוא כמו אשור ארז בלבנון (יחזקאל לא ג), נפתלי אילה שלוחה (לעיל פסוק כא), בנימין זאב (להלן פסוק כז). ולפיכך נקוד בצרי, כי אילו היה פירושו נטע שיש לו פארות משפטו בסגול. ואמר "בן", דרך חבוב, כמו מטרף בני עלית:

ועל הכלל ראוי שנפרש בברכת יוסף שיהיה בה זכר לשני השבטים היוצאים ממנו, והוא לשון פורת ובנות, אבל מפני שהזכיר לוי, ושבטי ישראל אינם אלא שנים עשר, לא יעשה ממנו כן בברכתו שנים שבטים חלוקים אבל ירמוז להם. וכן במשה רבנו בברכתו דמה אותו לשור ולראם (דברים לג יז), והזכיר בו הקרנים, כי כל אחד מהם גוף אחד שממנו יתחלקו קרנים. ובעבור ששם לא הזכיר שמעון, אמר בפירוש והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (שם):

(כד): מידי אביר יעקב -
זאת הייתה לו מאת הקב"ה שהוא אביר יעקב ומשם זכה להיות רועה אבן ישראל.
עיקרן של ישראל, לשון האבן הראשה. לשון רש"י.

מאל אביך, הייתה זאת לך והוא יעזרך, ועם הקב"ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך והוא יברכך, גם זה לשונו.

ורבי אברהם אמר:
כי מ"ם מאל אביך נמשך לואת שדי והוא יברכך:

ועל דרך האמת
הברכה הזאת דומה לברכה אשר ברך למעלה את הנערים, כי אביר יעקב הוא אלהי אמת, ולא בא בכתוב אביר אברהם או יצחק וזולתם, רק אביר יעקב או אביר ישראל (ישעיה א כד), הוא יעקב.
והנה מידי אביר יעקב, הגדולה והגבורה. משם מידי אביר יעקב, רועה אבן ישראל, היא האבן הראשה שהייתה לראש פינה (תהלים קיח כב): מאת ה', ונקרא אבן ישראל כמו שאמרו חכמים כנסת ישראל, היא האבן הראשה.
וטעם אבן, שהוא בנין משלים הכל. וענין רועה, כי העוז בגבורה מתעלה בימינו של הקב"ה, כדכתיב (חבקוק ג ד): קרנים מידו לו ושם חביון עזו, כלומר ושם בימינו חביון העוז. וחביון הוא הכח המתעלה הנחבא במקום אצילותו, וזהו שנאמר (תהלים פ טז): וכנה אשר נטעה ימינך, מאל אביך, האלוהים הרועה אותי מעודי, ואת שדי ויברכך. ודעת הברכה כי מידי אביר יעקב מחסד שרועה אבן ישראל ומאלהי אביו יפיק רצון ויבא עזרו, ועם שדי תהיה ברכתו. והנה הוא מבורך בשמים ובארץ. וזה טעם ברכות אביך גברו על ברכת הורי, כי הבנין שלם בו. כך העליתי הענין הזה ממדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (עיין ספר הבהיר קצג, קמח). והמשכיל יבין:

(כט): קברו אותי אל אבותי -
עם אבותי, לשון רש"י.
ולא פירש אל המערה, ואיננו עם.

ויתכן שיהיה לשון המקרא הזה קצר, קברו אותי ושאוני אל אבותי אל המערה, כי כן אמר (לעיל מז ל): ונשאתני ממצרים, וישאו אותו בניו (להלן נ יג). ויתכן שישמש "אל" בפנים רבים, קברו אותי עם אבותי, כמו ואשה אל אחותה לא תקח (ויקרא יח יח), עם אחותה. אל המערה, במערה, כמו ואל הארון תתן את העדות (שמות כה כא), הנה הוא נחבא אל הכלים (ש"א י כב). וכן (לעיל כג יט): ואחרי כן קבר אברהם וגו' אל מערת:

ואמר רבי אברהם:
כי טעם קברו אותי אל אבותי שילכו עם יוסף.
ולא היה יעקב צריך לכך, אבל ציווה לכולם עתה שיקברו אותו אל המערה כאשר השביע ליוסף, כי פחד אולי לא יתן פרעה רשות ליוסף לצאת מן הארץ שלא יתעכב בארצו. והלא תראה שהוצרך יוסף לחלות פני בית פרעה שיבקשו עליו מפרעה שילך, והוא ענה כאשר השביעך, כי בעבור השבועה יתרצה בזה:

(לא): וטעם שמה קברו את יצחק -
שלא אמר קברתי, בעבור היות עשו עמו בקבורת אביהם ולא ירצה עתה להזכירו.
ועוד, שלא יצטרך עתה להאריך לאמר שמה קברנו את יצחק ושמה קברו את רבקה אשתו, כי לא היה הוא בקבורת אמו. והזכיר להם בצואתו המערה והנקברים בה, לגדל המקום, כדי שיזדרזו לקברו שם:

ואמר אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר, להודיע כי אברהם ציווה שיהיה המקום ההוא בית הקברות להם לאחוזת עולם. אבל למטה (נ יג): כשאמר ויקברו אותו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם לאחזת קבר, נתכוון הכתוב לרמוז כי ביעקב נשלמה כונת הצדיק, כי לשלשתם קנאה ולא יקברו בה עוד איש. ועל כן לא ציווה יוסף שיקברו אותו במערה עם אבותיו:
וראיתי במכילתא לרבי שמעון בן יוחאי (בשלח יט):
שאמר להם יוסף וכשאתם מעלין אותי קברו אותי בכל מקום שתרצו, מקובל אני שאיני נכנס לקבורת אבותי, שאין נכנס לקבר אבות אלא שלשה אבות ושלש אמהות, שנאמר שמה קברו את אברהם וגו', ואומר (להלן נ ה): בקברי אשר כריתי לי, בי הוא פוסק:

ויתכן שרמז להם באמרו ושמה קברתי את לאה, שכבר החזיק הוא במערה, ואמר זה כנגד עשו שלא יערער הוא ובניו בקבורתו לטעון שהמערה שלו כי הוא הבכור, והוא הראוי להקבר עם אבותיו, ואף על פי שהלך אל ארץ אחרת, יהיו נושאים אותו משם כאשר ישאו בניו את יעקב, כי ירצה להקבר עם אבותיו הקדושים וליחד אתם בקבורה, ואם יקבר שם עשו לא יקבר שם יעקב, כי אין לשתי משפחות בית קבורה אחד. וזהו גם כן מה שאמר בקברי אשר כריתי לי, שכבר כרה לו הקבר להחזיק בו:

וזה טעם ויעל עמו גם רכב גם פרשים (להלן נ ט), כי ידע זדון עשו ובניו. וכן היה מעשה, כי מצינו בספר דברי הימים ליוסף בן גוריון (הוא ספר יוסיפון): וזולתו מספרי הקדמוניות, כי בא צפו בן אליפז בן עשו ועשה עמהם קטטה על זה עד שערכו מלחמה ותגבר יד יוסף ותפשו עם מבחר גדודיו והביאום למצרים ועמד שם בתפיסה כל ימי יוסף, וברח משם במותו והלך לארץ כאנפנייא ומלך על כתים ברומא, ובסוף הומלך על כל ארץ איטלייא, והוא אשר מלך ראשון על רומה, והוא אשר בנה ההיכל הראשון והגדול מאשר נבנו ברומה. וגם רבותינו (סוטה יג א): הזכירו מזה הענין מקטטת עשו במערה. והכתוב שאמר בכאן (להלן נ יד): וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את אביו אחרי קברו את אביו, בא לרמוז שלא מת אחד מכלם במלחמה ולא בדרך, שעמד להם זכות הנביא וזכות יוסף שעלו עמו:

ולא ציווה יוסף כאשר ציווה אביו לשאת אותו לקברו בארץ עתה, כי לא יניחוהו בית פרעה כי לכבוד הוא להם. ועוד, שאם ילכו עמו אחיו ובית אביו יגזלו ויגנבו אנשי הארץ את כל אשר להם, ואיננו דרך כבוד שיוליכוהו שם אחרים:

ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת (שם פסוק כד) - כי אחיו חיים היו, כי האריכו ימים יותר ממנו, כאשר אתה רואה בלוי. ואמר (שם פסוק כה): וישבע יוסף את בני ישראל, כי בראותו שאחיו זקנים השביע כל בניהם וכל בית אביו שיצוו גם את בני בניהם לעת הגאולה, כי כלם יודעים הגלות:

(לג): ויגוע ויאסף -
ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו (תענית ה א): יעקב אבינו לא מת, לשון רש"י.
ולדעת רבותינו, הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו (לעיל מח כא): הנה אנכי מת והיה אלוהים עמכם. ואולי לא ידע הוא בנפשו, או שלא רצה לתת כבוד לשמו. וכן (להלן נ טו): ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, כי להם מת הוא, או שלא ידעו הם בזה כלל. וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום, לובשת לבושה השני שלא יפשטנה ערומה, כיעקב, או תתלבש לעתים מזומנות. ויובן הענין הזה במסכת שבת (קנב ב): ובמסכת כתובות (קג א).