בשבילי התנ"ך
 
שפתי חכמים, בראשית פרק ח


[רש"י: (א) ויזכור אלוהים - זה השם מידת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מידת רחמים למדת הדין, שנאמר (בראשית ו ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה, והוא שם מידת רחמים:
ויזכור אלוהים את נח וגו' - מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן [ח] ושלא שמשו בתיבה:
ויעבר אלוהים רוח - רוח תנחומין [ט] והנחה עברה לפניו:
על הארץ - על עסקי הארץ:
וישכו - כמו (אסתר ב א) כשוך חמת המלך לשון הנחת חמה:]

אות ח
מהכא משמע ששאר הבהמות השחיתו מעצמן לא על ידי המזקיקין, דאם לא כן מאי זכות של אלו, וכן משמע ממה שאמר אחריו שלא שמשו בתיבה, שזהו פירוש על עצמן, והא דאיצטריך לשני מיני זכות, יש לומר דבזה שלא השחיתו דרכם קודם לכן לא סגי, משום דאין זה פעולת מצוה אלא מניעת עבירה, ואף על גב דאמרינן במסכת מכות כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, הא אמרינן בקדושין דמיירי כשבא לידו עבירה וניצל ממנה, לכך איצטריך ג"כ לזכות שלא שמשו בתיבה, שזהו פרישות הגוף במותר להם, ובהאי טעמא לחוד נמי לא סגי משום דהוו קצת כמי שאינו מצווה ועושה, דלא מצינו שנאסרו בתשמיש בתיבה דלנח ובניו לחוד אזהר רחמנא, והא דכתב הרב ושרצו בארץ מגיד שאף הבהמה וחיה נאסרו בתשמיש, יש לומר דמעצמם קבלו האיסור ולא בגזירת הש"י.

אות ט
דקשה לרש"י דאי היה רוח ממש הא כתיב אחר כך וישוכו המים, וזה אינו דהא כתיב ישב רוחו יזלו מים, אי נמי הוכחתו דאי רוח ממש הא כתיב על הארץ, והרי היו המים על הארץ והאיך עבר הרוח על פני הארץ, אבל אם תפרש רוח תנחומין אתי שפיר דעל הארץ פירוש על עסקי הארץ, רצונו לומר דלכך העביר רוח תנחומין בשביל בני האדם שעל הארץ.

[רש"י: (ב) ויסכרו מעינות - כשנפתחו כתיב (ז יא) כל מעינות, וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, [י] כגון חמי טבריא וכיוצא בהם:
ויכלא - וימנע, כמו (תהילים מ יב) לא תכלא רחמיך, (בראשית כג ו) לא יכלה ממך:]

אות י
ואם תאמר כיון דלצורך עולם הם למה לא נבראו מששת ימי בראשית? ויש לומר דקודם המבול לא היה צריך לעולם, לפי שאין הבריות היו צריכים להם לפי שהיו בריאים וחזקים, אבל אחר המבול נעשו חלשים וק"ל.

[רש"י: (ג) מקצה חמישים ומאת יום - התחילו לחסור, [כ] והוא אחד בסיוון. כיצד בעשרים ושבעה בכסלו פסקו [ל] הגשמים הרי שלושה מכסלו ועשרים ותשעה מטבת הרי שלושים ושתים, ושבט ואדר וניסן ואייר מאה ושמונה עשר הרי מאה וחמישים:]

אות כ
דלא תימא שאז כבר היו חסרים וזה אי אפשר דנימא שבסוף ק"ן יום כלו לחסור, שהרי המים היו הלוך וחסור עד כ"ז לחודש השני שבו יבשה הארץ, אלא התחילו לחסור.

אות ל
ואם תאמר והא לעיל פירש רש"י בכ"ח בכסליו פסקו הגשמים, יש לומר דמה שכתב לעיל בכ"ח בכסליו, לפי שאין יום ראשון מן המנין, היינו לא נחשב כיום שלם לפי שאין לילו עמו, דכתיב ביום הזה נבקעו וגו' ביום ולא בלילה, אבל מכל מקום יום א' הוא נחשב, א"כ נשאר ממרחשון י"ב יום ויום חסר לילה ומכסליו כ"ז ימים ולילה, כי לא פסק הגשם עד לבוקרו של כ"ח יום, ותצרף אותו לילה ליום ראשון הרי מ' יום, לכך קרוי כ"ח לפי שהיו עדיין גשמים יורדין בליל כ"ח, וקרוי כ"ז לפי שפסקו ביום כ"ח, הרי ג' מכסליו, רצונו לומר עם לילה שלאחריו, וכן כ"ט בטבת עם לילה שלאחריו והוא כ"ז לכסליו שבו פסקו גשמים,

[רש"י: (ד) בחדש השביעי - סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו [ל*] הגשמים:
בשבעה עשר יום - מכאן אתה למד שהייתה התיבה משוקעת במים אחת עשרה אמה, שהרי כתיב (פסוק ה) בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי (למרחשוון) לירידת גשמים והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה וחסרו מיום אחד בסיוון עד אחד באב חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לארבעה ימים, נמצא שבששה עשר בסיוון לא חסרו אלא ארבע אמות, ונחה התיבה ליום המחרת, למדת שהייתה משוקעת אחת עשרה אמה במים שעל ראשי ההרים:]

אות ל*
דאי אפשר לומר לירידה, שהרי לא כלו מ' יום של גשמים וק"ן יום של תגבורת עד א' בסיון, ואין סברא שהק"ן יום היו מ' של ירידה וק"י של תגבורת, אלא או כולם של גשם או כולם של תגבורת, ואי אפשר שיהיו של גשם, אם כן יחוייב שיהיו כולן של תגבורת, אם כן מ' יום לחוד וק"ן יום לחוד ולא כלו עד אחד בסיון.

[רש"י: (ה) בעשירי נראו ראשי ההרים - זה אב, שהוא עשירי למרחשוון שהתחיל הגשם.
ואם תאמר הוא אלול [מ] ועשירי לכסלו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיוון והוא שביעי להפסקה. אי אפשר לומר כן, על כורחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמישים של תגבורת המים עד אחד בסיוון.
ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיוון [נ] והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים [נ*] שלח את העורב, ועשרים ואחד יום הוחיל בשליחות היונה, הרי שישים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה.
ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשוון, והוא קורא אותו ראשון ואין זה אלא תשרי, שהוא ראשון לבריאת עולם, ולרבי יהושע הוא ניסן:]

אות מ
ואם כן לא תוכל גם כן ללמוד שהתיבה היתה משוקעת י"א אמה, דמא' בסיון עד אחד באלול צ' יום, הרי אמה לו' ימים, אם כן לפי זה היתה משוקעת י"ב אמות ושליש.

אות נ
והתיבה לא נחה אלא לאחר שכלה מ' יום של גשמים וק"ן יום של תגבורת המים, וזה היה בסיון ולא באייר, הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים וכו',

אות *נ
שהרי פירוש מקץ ארבעים יום תחילת מ' יום, שהם ל"ט שלמים ובצרופם עם כ"א שהוחיל בשליחות יונה יעלו ס', ומפני שאב ואלול אינם כי אם נ"ט יום הוכרח שראש חודש תשרי ממנין הכ"א יום.

[רש"י: (ו) מקץ ארבעים יום – משנראו [ס] ראשי ההרים:
את חלון התיבה אשר עשה - לצוהר,[ע] ולא זה פתח [פ] התיבה העשוי לביאה ויציאה:]

אות ס
שאם לומר משנחה התיבה ועשירי עשירי להפסקה דומיא דשביעי שהוא שביעי להפסקה, ויהיה שקוע י"ב אמות ושליש, דאם כן היה לו לעיל לכתוב מקרא זה ולא לסמוך על נראו ראשי ההרים. כתב הרא"ם אך קשה, מאחר ששלוח יונה היה אחר מ"ז יום משנראו ראשי ההרים, מדוע לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה? הרי לא נשארו עד שחרבו המים רק י"ד יום, ומסתמא נראו כל ראשי ההרים הגבוהים והשפלים, וגם קצת מהאילנות הגבוהים וכו', ונראה אף שנראו ראשי ההרים כיון שלא חרבו קצת משום הכי לא יכלה לעמוד על הארץ, וגם האילנות הגבוהים נעקרו ונמחו בימי המבול כדמשמע במדרש ודוק, נראה לי.

אות ע
רוצה לומר דחלון זו עשויה כדי להאיר.

אות פ
רצונו לומר לעיל כתיב פתח וכאן חלון, ומתרץ ולא זהו וכו' ואף על פי ששם פירש אותו במסופק יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה, מהכא משמע שהוא חלון, ויש מפרשים לצוהר לאורה מגזרת צהרים, כאילו אמר אשר עשה לאורה, כלומר לא לביאה וכו', ואם תאמר אם כן למה הוצרך לאורו של אבן טוב, ויש לומר בעבור הלילות ובעבור הימים שהחלון היה סגור, כדמשמע מויפתח וגו'.

[רש"י: (ז) יצוא ושוב - הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו, כמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח ב):
עד יבשת המים - פשוטו כמשמעו.
אבל מדרש אגדה:
מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים [צ] בימי אליהו, שנאמר (מלכים א' יז ו) והעורבים מביאים לו לחם ובשר:]

אות צ
ורמז לזה שמלת יבשת כתיב חסר שהוא אותיות תשבי דהוא אליהו, ועוד מדלא כתיב יבושת הארץ אלא יבושת המים רוצה לומר שבימי אליהו.

[רש"י: (ח) וישלח את היונה - לסוף שבעה ימים שהרי כתיב ויחל עוד שבעה ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל שבעה ימים:
וישלח - אין זה לשון שליחות [ק] אלא לשון שלוח, שלחה ללכת לדרכה, ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:]

אות ק
דלא שייך לשון שליחות אלא בבר דעת, ולעיל לא רצה רש"י לפרש שהרי כתוב בהדיא דלאו שליחות היה, שהרי כתיב יצוא ושוב, ופירש רש"י הולך ומקיף וכו', (קיצור מזרחי) דשם לא באה לראות הקלו המים, לכך אפשר לומר דלא שלחו לראות הקלו המים אלא שלחו לילך באשר ימצא בשביל ששימש בתיבה, ומה שלא שלחו מיד אחר המעשה, לפי שהיו המים על פני כל הארץ, ואם היה שלחו אז היה מינו נעדר, ובזה מתורץ נמי למה הוחיל ז' ימים עד ששלח היונה, היה לו לשלוח מיד כיון שלא הלך העורב בשליחות כלל, אלא שלא היה שליחות העורב לראיה, ולפי זה יהיה פירוש וישלח כמו וישלח משה את חותנו ודומיהם, שאין הכוונה להשיב שולחו דבר לכך לא פירש בו כלום, אבל בשליחות היונה ששלחו לראות שהוא כעין שליחות הוצרך לפרש.

[רש"י: (יא) טרף בפיה - אומר אני שזכר היה לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה,[ר] לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו:
(שה"ש ה יב) כיונים על אפיקי מים רוחצות,
(יחזקאל ז טז) כיוני הגאיות כולם הומות,
וכמו (הושע ז יא) כיונה פותה:

טרף – חטף [ש],
ומדרש אגדה: לשון מזון, ודרשו בפיה, לשון מאמר,[ת] אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם:]

אות ר
כלומר וגם אם היה כתיב טרפה בפיה, מכל מקום היה הלשון משמש גם על זכר, והואיל וזה זכר היה ניחא לו לכתוב טרף לשון זכר.

אות ש
לא מלשון הריגה כזאב יטרוף, אך מפני שכל טורף חוטף נקרא החוטף טורף, והא דשלח את הזכר, והלא יש לחוש שלא יחשדוהו כמו שחשדו העורב, ויש לומר כל הפוסל במומו פוסל והעורב שימש בתיבה משום הכי חשדו, אבל נח כוונתו היה לגלות זה לכל שהרי היונה גם כן זכר היה והלך בשליחותו, מפני שהיונה גם כן לא שימש בתיבה, משום הכי לא יחשוד גם את נח שישמש עם בת זוגו.

אות ת
והכי פירוש דקרא עלה זית רוצה לומר מרורים כזית, וטרף רוצה לומר מזונות, בפיה רוצה לומר במאמר פיה.

[רש"י: (יב) וייחל - הוא לשון ויחל, [א] אלא שזה לשון ויפעל וזה לשון ויתפעל. ויחל וימתין, וייחל ויתמתן:]

אות א
רוצה לומר כי היה דבר שמצייר השכל ואינו צריך עיון על זה מאחר שיבשו בז' ימים שימתין עוד ז' ימים וייבשו יותר.

[רש"י: (יז) הוצא - הוצא כתיב היצא קרי [ב]. היצא, אמור להם שיצאו. הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה:
ושרצו בארץ - ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש:]

אות ב
ומהרש"ל פירש כי גם בלא ו' הוא הוצא, והוי הוי"ו פועל נח, לכך אמר שיקרא אותו ביו"ד כי ו' וי' מתחלפים והוה היוצא כי פירוש היצא שיצאו מעצמן, אבל הוצא פירוש הוציאם בעצמו.

[רש"י: (כ) מכל הבהמה הטהורה - אמר לא ציווה לי הקב"ה להכניס מאלו שבעה שבעה אלא [ג] כדי להקריב קרבן מהם:]

אות ג
כתב הרא"ם שלא כוון רש"י בזה אלא מנא ידע שצריך להקריב קרבן, והלא לא מצינו שצוה הקדוש ברוך הוא לנח על זה, ועל זה פירש שהסברא מוכחת על זה שלא ציוה הקדוש ברוך הוא להכניס וכו', אלא דקשה לפי זה שראוי היה לפרש זה על ויבן מזבח או על ויעל עולות, ונראה לי לפרש דודאי ידע נח שיקריב קרבן לה', כמו הבל שהקריב קרבן על הטובה שהיה לו מאת השם יתברך, מכל שכן נח שניצול ממבול שיביא קרבן במקום תודה דארבעה צריכין להודות, אך קשה לרש"י מה שכתוב שהביא עולה מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור, די לו שיביא קרבן בשבילו ובשביל אשתו ובניו וכלותיו, למה הביא מכל המינים, ועל זה תירץ אמר לא ציוה וכו' וק"ל.

[רש"י: (כא) מנעריו - מנעריו כתיב משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע:
לא אסף. ולא אסף - כפל הדבר לשבועה, [ד] הוא שכתוב (ישעיהו נד ט) אשר נשבעתי מעבור מי נח, [ה] ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה, וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו א):]

אות ד
דאין לומר דלא אוסיף חד לקללת האדמה להשחית ג' טפחים של מחרישה וחד להכות כל חי, דהיה לו לכלול בחד לא אוסיף והוה ליה למימר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה ולהכות את כל חי, אלא כפל לא אוסיף לשבועה כן נראה לי, ודלא כהרא"ם שפירש לא אוסיף לקלל משמע להשחית ג' טפחים של מחרישה, וגם משמע להכות כל חי, אלא כופלו לשבועה.

אות ה
כתב הרא"ם ואם תאמר ולמה לא הביא לראיה על כפל לשבועה מקרא דוהקמותי את בריתי, דהכא משמע דכבר כרת ברית ורוצה לקיימו, אבל הוכרחו להביא מדברי קבלה דאשר נשבעתי וכו' וצריך עיון, ושמא יש לומר דמלשון הברית לא משתמע שהוא לשון שבועה אלא הבטחה בעלמא, משום הכי הוכרחו להביא ראיה מקרא דאשר נשבעתי, וק"ל נ"ל.

[רש"י: (כב) עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו - שש עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו חצי תשרי ומרחשוון וחצי כסלו זרע, חצי כסלו וטבת וחצי שבט [ו] קור וכו':
קור - קשה מחורף:
חורף - עת זרע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר [ז]. הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן:
קציר - חצי ניסן ואייר וחצי סיוון:
קיץ - חצי סיוון תמוז וחצי אב, הוא זמן לקיטת תאנים וזמן שמייבשים אותן בשדות, ושמו קיץ כמו (שמואל ב טז ב) והלחם והקיץ לאכול הנערים:
חום - הוא סוף ימות החמה חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר.
כמו ששנינו במסכת יומא (כט א): שלהי קייטא [ח] קשי מקייטא:
ויום ולילה לא ישבתו - מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו [ט] המזלות [י] ולא ניכר בין יום ובין לילה:
לא ישבתו - לא יפסקו כל אלה [כ] מלהתנהג כסדרן.]

אות ו
הכי גרסינן חצי כסלו וטבת וחצי שבט –חרף ולי נראה כי אין לשבש הספרים אלא כמו שפירש הרב ועין שם (הרא"ם)

אות ז
הכי קאמר קור והוא חצי כסלו וטבת וחצי שבט.

אות ח
ולפי שכל הקיץ הבריות עדיין קרים הם מחמת קור החורף אלא שבסוף הקיץ נתחממו, ונמצא שסוף הקיץ קשה מעיקרו של קיץ וכן הקור קשה מחורף גם כן על זה הדרך, דהא בפרק המקבל משמע שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צינה, ואיך כתב הכא שקור קשה מחורף, אלא שמפרש גם כן על זה הדרך, וכן משמע מדברי הרא"ם.

אות ט
הא דנקט רש"י דוקא שלא שמשו המזלות ולא נקט מכלל שלא נזרע ולא נקצר שהרי דקאי על כל הו' עתים, משום דמלתא דפשיטא הוא דכל אותן שש עתים תלויין בארץ דגם הקור והחום סיבת מציאותם מתהפכות מהנצוץ ההוא בזמן הקיץ יותר מבחורף, ובהיות הארץ מכוסה במים אין שם הפוך הנצוץ, והרי המים היו על כל פני הארץ, אלא נקט אפילו יום ולילה שאינן תלויין בארץ, (וראיה מיום א' וב' מו' ימי בראשית ששמשו המאורות הראשונים אף שהיה הארץ מכוסה במים), לא הוי לפי שלא שמשו וכו'.

אות י
שלא שמשו המזלות כל ימי המבול פירוש, כל שנים עשר חודש כתב הרא"ם ואם כן איך יוכל לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך י"ב חודש, ועוד מהיכן ידע מספר ימים שאמר ויהי מקץ מ' יום וגו', ועוד וישלח את היונה וגו' איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח, ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור וכו', והניח הדבר בקושיא, ולי נראה דמה שכתוב שלא שמשו המזלות היינו שלא היתה תנועת הגלגלים, אלא במקום שהיה השמש עומד שם היה אור כל י"ב חדש, ולא היו יום ולילה כשאר ימים שהוא י"ב שעות יום וי"ב שעות לילה, אלא חצי הכדור היה אור וחצי כדור היה חושך כל י"ב חדש, כמו שהיה בתחילת הבריאה קודם שנתלו המאורות בגלגלים, ונח כשנכנס בתיבה מפני מי המבול היה השמש על הארץ כדכתיב בעצם היום הזה וגו', וכן דייקו לישנא שאמרו שלא שמשו המזלות ולא אמרו שלא האירו המאורות, אלא ודאי המאורות האירו, אך יום ולילה לא היו כשאר ימים, וזה שנקט רש"י ולא ניכר בין יום ובין לילה כלומר במקום אחד היה כולו יום ובמקום אחד היה כולו חשך, ומפני שהשמש היה על הארץ חרבו פני האדמה מחום השמש, אף שהיה בתוך י"ב חדש, ובזה יתורצו כל קושיות הרא"ם, אך מה שהקשה מאין ידע מספר הימים וכו', אפשר שהיה משער הימים על ידי שיעור הזמן, כמו שכתב בעל העקידה בפרשת בראשית, או על ידי כלי שיעור שקורין בלשון אשכנז (זינין זייגר), שהיה לו כיון שהחמה היתה זורחת בחלון התיבה, כי לא לחנם עשאו כי לא היה נח יושב בחושך למ"ד דצהר היינו חלון, או על ידי בעלי החיים כמו דאמרינן משמורה ראשונה חמור נוער וכו', או על ידי עורבים ותרנגולים כמו דאמרינן הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, או על ידי סגולת אבן טוב, או דבר אחר וכמו שאמר גבי משה רבינו עליו השלום מנין היה יודע אימת יום ואימת לילה וכו', ודוק, וה' יראני נפלאות מתורתו.

אות כ
שלא תפרש ישבותו לשון שביתה ומנוחה, משום דלא שייך לשון מנוחה אלא על הפועל שעושה דבר, בו שייך לשון מנוחה ששבת ממלאכה זו, אבל הפעולה עצמה כגון הכא על עתים אין שייך לומר שבתו, אלא פירושו לשון הפסקה.

הפרק הבא    הפרק הקודם