רדק למלכים א פרק ב


[ב, ב]
והיית לאיש -
זריז ומושל בנפשך וכובש את יצרך.

וכן תרגם יונתן:
לגבר דחיל חטאין,
ופירש לפניו ושמרת וכו',
וכן: ועמשא בן איש, רוצה לומר גדול ונכבד.
וכן: כולם אנשים גדולים ונכבדים:

[ב, ג]
את משמרת ה' אלהיך -
כמו: ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות ללכת בדרכיו - תכון המדות מה הוא חנון אף אתה היה חנון מה הוא רחום אף אתה היה רחום.

לשמור חקותיו -
המצות שלא נגלה טעמם.

מצותיו -
אשר נאמר בהם מצות, כגון: שלוח טמאים והפרת נדרים וכיוצא בהן.

ומשפטיו -
הדינין.

ועדותיו -
אשר הם עדות וזכר, כמו: שבת ומועדים וכיוצא בהם, שהם לזכר והנה כל התורה, ועדותיו נראית בו הוי"ו בקריאה והיא למ"ד הפועל, אף על פי שהוא מנחי העי"ן נהפכה עי"ן הפעל.
וכן: בדרך עדותיך ששתי והדומים להם.

תשכיל -
כתרגומו:
תצלח.

את כל אשר תעשה -
כמו בכל אשר תעשה ויהיה תשכיל פועל עומד, או יהיה את כמשמעו, ויהיה תשכיל פועל יוצא, כלומר בשמרך המצות תצליח אתה, את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם.

[ב, ה]
וגם אתה -
וגם לרבות על מצות ה' אשר צוהו ללכת בדרכי ה' אמר וגם זאת היא מדרכי ה', לבער אנשי הרשע, כי אתה ידעת את אשר עשה לי יואב וגו'.
או יהיה וגם אתה ידעת - כמו שאני יודע ואיני צריך להודיעך אלא לצוותך עליו, לבערו מן העולם.

אשר עשה לי -
פירש אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל ולי עשה מה שעשה להם, כי אבנר אני הבטחתיו וקבלתיו באהבתי ועמשא גם כן היה בשליחותי ומסב אנשי יהודה אלי.

ויש מפרשים:
אשר עשה לי –
שהרג אבשלום ולפירוש הזה יהיה אשר עשה לשני שרי חסר וי"ו השמוש ואשר עשה.

ובדרש:
אשר עשה לי –
שהראה הספר ששלח לו דוד, ביד אוריה.

לשני שרי צבאות ישראל -
כי אבנר היה שר צבא ועמשא שמהו אבשלום שר צבא ובדעת דוד היה למנותו אחר כך שר צבא.
ועוד: כי גדול היה ביהודה ושר צבא יהודה וכתוב עליו עוד: ויט את לבב כל איש יהודה כאיש אחד.

ויהרגם -
בשלום. טעמו עם ויהרגם, כלומר ויהרגם בשלום ושם אותם דמים, כאילו היו דמי מלחמה.

או פירוש וישם דמי מלחמה, דמי עשאל שהיו דמי המלחמה, כי עשאל רודף היה לאבנר שם אותם כדמי שלום, כאילו הרג אבנר לעשאל בשלום, נקם נקמתו מאבנר וגם כן הרגו בשלום, כי לקחו לדבר עמו ולא נשמר ממנו.
ועמשא גם כן הרג בשלום, שאמר לו השלום אתה אחי, אחז בזקנו לנשק לו ולא היה לו שום טענה להרגו ונתן הדמים ההם שעשה אותם דמי מלחמה, נתן אותם בחגורתו אשר במתניו, כמו שנאמר: ועליו חגור חרב מצומדת לו על מתניו.

ובנעלו אשר ברגליו -
שנפלו מתים לרגליו.

ויונתן תרגם הפסוק כן:
דקטילינון בערמימותיה וגו'
כבעמוד.

ויש דרש:
ובנעלו אשר ברגליו –
שהרג אבנר בערמה ושאל לו גדמת איך חולצת והיה שוחה ומראה לו, כי בשניה היא חולצת אז הכהו וזהו שאמר: לדבר אתו בשלי, לשון של נעלך, והנה אמר ובנעלו אשר ברגליו.

[ב, ו]
ועשית כחכמתך -
כלומר שלא תהרגנו עד שתמצא עליו עילה, אף על פי שהוא חייב מיתה, כי מלחמות ה' נלחם וטובות נמצאו בו אלא שהרג לאלה שני השרים חנם, לפיכך תעשה כחכמתך שתביאהו לידי עילה והסיבה שיתחייב הריגה.

ולא תורד שיבתו בשלום שאול -
שלא תניחנו למות מיתת עצמו, אלא יהרג כמו שהרג.

[ב, ז]
כי כן קרבו אלי -
בזה הדרך קרבו אלי במאכל ובמשתה, כמו שכתוב: משכב וספות וחטים ושעורים הגישו לדוד וכתוב: והוא כלכל את המלך בשבתו במחנים.

וכן תרגם יונתן:
אינון ספיקו צרכי.

[ב, ח]
והנה עמך -
כלומר אף על פי שהוא משבט בנימן עמך וברשותך והוא להביאו לידי מיתה.
או פירושו והנה עמך בירושלים, כדי שתוכל למצוא לו עילה וסיבה להמיתו.

ובדרש:
כי רבו היה והיה מלמדו וזהו טעם עמך.

קללני -
בזה אותי בדברים ובמעשה.

נמרצת -
חזקה שאמר לו איש הדמים איש הבליעל ועפר בעפר, כמו: מה נמרצו אמרי יושר.
ויש דרש שהוא נוטריקון.

ירד לקראתי -
שאמחול לו ונשבעתי לו שלא אמיתנו, אף על פי שנשבעתי לו שלא אמיתנו, חייב מיתה הוא, ולשמור שבועתי לא תמיתנו, עד שתמצא לו עלה ועון וסבב אתה הדבר שיבא לידי עון, שיהיה לך דין עליו, כדי להמיתו כי איש חכם אתה ותדע למצוא לו עילה.

[ב, י]
בעיר דוד -
היא ציון.

[ב, יב]
ותכון -
אחר שהמית אלה שדמו להיות לו לשטן, כמו שאמר אחרי מות שמעי והממלכה נכונה ביד שלמה.

[ב, טו]
כי מה' היתה לו -
כי נודע כי נתן הנביא אמר על פי ה', כי שלמה יהיה מלך ואף על פי כן היה הוא מערער במלוכה אם יוכל, ויתן לו את אבישג כי מותרת היתה לו, כי דוד אביו לא ידעה אלא שאין משתמשין בשרביטו של מלך אלא א"כ הוא מלך, ולתואנא זו ביקש אותה אדוניהו ובת שבע לא הרגישה בדבר.

[ב, יט]
וישב על כסאו -
אחר שקם לקראתה והשתחוה לה חזר למקומו על כסאו וצוה לשום כסא לאמו שתשב לימינו.

ויש דרש:
לאם המלך -
לאמה של מלכות והיא רות, כי עדיין היתה היא בחייה וזה רחוק מאד.

[ב, כא]
יתן -
אינו לשון זכר לנקבה אלא פירש יותן זה המתן והיא אבישג, ולשון זכר נופל על הענין וכן: יעשה מלאכה.

[ב, כב]
ושאלי לו את המלוכה -
והבין שלמה כי בתואנה הוא מבקש אותה, לפי שהיה אסור להשתמש בה אם לא היה מלך, ואם יתנו לו את אבישג היה סבור שהחזיק במלכות, והבין כי אביתר ויואב שהחזיקו את ידו יעצוהו זה, לפיכך אמר לו: ולאביתר וליואב בן צרויה.

וכן תרגם יונתן:
הלא בעצה דא הוו הוא ואביתר כהנא ויואב בר צרויה.

[ב, כד]
ויושיבני -
בפתח מקום צרי.
וכן: יאהבני אישי.

עשה לי בית -
בית מלכות.

וכן תרגם יונתן:
ותקיים לי מלכו.

[ב, כה]
ביד בניהו -
אף על פי שהיה כהן ואסור להטמא למתים, כשפגע בו לא מת מיד וסלק ידו ממנו טרם מותו. או, אף על פי שאסור לכהן להטמא למתים במקום מצוה מטמא, ולעשות מצות המלך מצוה היא וכן מותר לכהן להלחם במלחמות מצוה ולהטמא, לפיכך נתנו שלמה שר צבא.
וכן פירשנו בספר שמואל בפסוק: הוא הכה את שני אריאל מואב.

[ב, כו]
ענתות -
איש ענתות, כי משם היה וענתות לכהנים היה, כי כן כתוב בספר יהושע.
וכתיב: מן הכהנים אשר בענתות.
וכן ואני תפלה - ואני איש תפלה,
שקר מזין איש שקר
דמשק אליעזר - איש דמשק.
או פירוש לענתות לך.
וכן תרגם יונתן.

על שדיך -
אל נחלתך, כלומר לך לך לענתות.

וכן תרגם יונתן:
אזיל לך לקירוך,
ועל במקום אל.
וכן: הרמתה על ביתו,
ותתפלל על ה',
כמו אל ה'.

איש מות -
חייב מיתה הוא, מי שמרד במלכות ואביתר מרד בדוד, שהיתה ידו עם אדניהו והיה יודע כי בדעת דוד להמליך שלמה, או אפילו לא היה יודע מרד היה להמליך מלך בחיי דוד, שלא ברשותו.

התענית -
שהלך עם דוד בברחו מפני שאול ובברחו מפני אבשלום, וענוי הדרך היה להם, כמו שכתוב: כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר.

[ב, כז]
מהיות כהן -
פירוש כהן גדול ומעתה התחיל העונש על בית עלי, כמו שאמר: ספחני נא אל אחת הכהונות כי לעולם לא יהיה להם שום שררה בכהונה, אלא יהיו נטפלים לאחרים שיהיו שרים עליהם, ואביתר מבית עלי היה.

[ב, כח]
והשמועה -
שמועה שהומת אדוניהו וגורש אביתר, פחד על עצמו לפי שהוא נטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה, כי אילו נטה אחרי אבשלום ולא נטה אחרי אדוניהו לא היה לו לפחד, שכיון שכל ישראל היו רוצים להמליכו לא היה מרד שיתחייב מיתה, שאם כן היה עמשא חייב מיתה והנה דוד אמר לו לשומו שר הצבא ובקש דמו עתה מיד יואב, אבל במרד הזה היה חייב מיתה, שהרי היה יודע כי בלב דוד להמליך את שלמה ומרד בדוד ובשלמה ונטה אחרי אדוניהו, וטרם שהרג שלמה אדניהו לא היה מפחד, כי לא שמע מה שצוה דוד את שלמה ומהמרד לא היה ירא, כי אמר כי הנה אדניהו מרד והנה מחל לו שלמה, שאמר לו לא יפול משערת ראשו ארצה, כן מחל גם כן לעוזריו וכששמע שהרג אדניהו ושגרש אביתר מהיות כהן, פחד על עצמו וינס אל אהל ה' ששם היה הארון בירושלים והחזיק בקרנות המזבח להמלט שם, כי מזבח היה שם, כמו שכתוב: כי שם העלה דוד עולות ושלמים לפני הארון ושלמה לא הרגו עד עתה, כי אמר עד שימצא לו קצת עילה להמיתו כי כן צוה לו דוד, ועשית כחכמתך והיה ממתין לו עד שימצא לו עילה להמיתו, וכיון שהוגד לו לשלמה כן כי הלך והחזיק בקרנות המזבח, אמר: זהו קצת מרד שחושב להנצל מידי והנה הוא עדיין בדעתו ובמרדו, כיון שנס מפני ואני לא אמרתי להמיתו, לפיכך צוה את בניהו שיפגע בו.

ורבותינו ז"ל נתנו טעם אחר:
כי אחרי אבשלום לא נטה, אמרו: בקש לנטות ולא נטה, כלומר גם בדבר אבשלום מרד יואב בלבו ובקש לנטות אלא שלא נטה אחריו, אמר עדיין לחלוחית של דוד קיימת, כלומר גבורתו אבל בדבר אדוניהו שהיה דוד זקן ומוטל במטה, נטה אחרי אדוניהו בגלוי.

והחכם רבי אברהם אבן עזרא אמר:
כי יואב לא נטה אחרי אבשלום, בעבור שהיה יודע כי איננו ראוי להיות לו המלוכה, וגם כן חשב על שלמה.

[ב, כט]
אצל המזבח -
כמו שאמר: שהחזיק בקרנות המזבח.

ואמרו רבותינו ז"ל:
כי בדבר זה טעה יואב, כי לא היה קולט המזבח אלא על שגגה ועל גגו, דכתיב: מעם מזבחי, ולא על מזבחי.

[ב, ל]
לא כי פה אמות -
אמר כן כדי להעניש שלמה לפי מחשבתו שיהרגהו במזבח ה'.

ורבותינו ז"ל מהם אמרו:
כי הרוגי מלכות נכסיהם למלך, ומפני זה לא רצה לצאת כדי שלא יהיו נכסיו למלך.
אמר שלמה לבניהו: וכי לממונו אני צריך, עשה כאשר דבר ופגע בו.

ומהם אמרו:
כי נכסיהם ליורשים כמו הרוגי בית דין.
ומה שאמר לא כי פה אמות לא אמר אלא לחיי שעה, להאריך בחייו עד שילך בניהו לשלמה וישוב.

ועוד בדבריהם ז"ל:
וכי יואב שהיה חכם גדול וראש סנהדרין, שנאמר: יושב בשבת תחכמוני, לא היה יודע שכתוב בתורה: כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, שהלך והחזיק בקרנות המזבח, והלא הוא הרג אבנר ועמשא בערמה ושלמה שלח להוציאו משם ולדונו בבית דין, אלא אמר יואב: הרוגי בית דין אין נקברין בקברי אבותיהם אלא הם לעצמן, מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברי אבות,י וזהו שאמר: לא כי פה אמות.

ולדעת בעל זה הדרש, בא טעם וקברתו יפה, כלומר פגע שם בו כדבריו וקברתו בקברי אבותיו.


כה דבר יואב וכה ענני -
כפל דבר כמנהג המקרא, כי הוא לא אמר לו אלא לא כי פה אמות ואפשר שאמר לו דברים אחרים ותכלית הדברים לא כי פה אמות.

ורבותינו ז"ל אמרו:
כי אמר לו: לך אמור לשלמה שלא ידינני בשני דינין, אם ירצה להמיתני יקבל עליו הקללות שקללני אביו ואם לא יניחני עם הקללות שקללני אביו.
ושלמה אמר לבניהו: עשה כאשר דבר ופגע בו ואני אקבל את הקללות.

וכן ראינו שנתקיים בזרעו מרחבעם, דכתיב: והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה
וכתיב: וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב.
ודרשו זה מלשון התאמץ, נראה כי קשה היה לו הרכיבה מפני חולי הזוב שהיה לו.
מצורע מעוזיהו, דכתיב: והצרעת זרחה במצחו.
מחזיק בפלך מאסא, דכתיב: ואסא חלה את רגליו.
נופל בחרב מיאשיהו, דכתיב: ויורו המורים למלך יאשיהו.
וחסר לחם מיכניה, דכתיב: ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך.

[ב, לא]
כאשר דבר -
שתמיתהו, כי אין לטעון בזה שהרי הוא הרג שני השרים בערמה ובזדון.
וכתיב: מעם מזבחי תקחנו למות.

וקברתו -
והשתדל בקברתו כי גדול שר צבא היה ועל אדניה לא היה צריך להזהירו על קבורתו, כי בן מלך היה.

[ב, לב]
צדיקים וטובים ממנו -
שלא שפכו דם נקי כמו ששפך הוא ואפשר שהיו להם מעלות יתירות עליו.

ודרשו בו:

צדיקים וטובים -
שהם צדיקים וטובים בפה ובלב ולא עשו.
כי מה שאמר ויאמר המלך לרצים הנצבים סובו והמיתו את כהני ה'

דרשו בו:

כי אבנר ועמשא היו שהיו נצבים עליו ופירש הפסוק כן לרצים ולאשר היו נצבים עליו, כי אבנר ועמשא שרים היו ולא רצים.
וכן תרגם יונתן.

ולא אבו עבדי המלך אף על פי שאמר להם שאול בפה להרוג לא רצו הם והוא באגרת ששלח לו דוד לסבב מיתת אוריה ועשה הנה שהיו שניהם צדיקים ממנו וטובים שדרשו אכין ורקין והוא לא דרש, כי כאשר צוה שאול להם להמית את כהני ה' אמרו הם: כתיב: כל איש אשר ימרה את פיך יומת.
יכול אפילו צוה שאול לעבור על דברי תורה והמרה אדם את פיו יומת?!
תלמוד לומר: רק חזק ואמץ, ואכין ורקין מעוטין הם.
הנה דרשו הם הפסוק כהוגן וימרו את פי שאול שלא להרוג כהני ה' ויואב לא דרש כן, כי כיון ששלח לו דוד לסבב מיתת אוריה, עשה כן מיד.

ואבי דוד לא ידע -
כי שמא היה אדם סבור כי דוד ידע במיתת אבנר, לפי שהיה אחרי בית שאול והרי הראה בקוננו עליו ובצומו עד שהכירו העם כי לא היתה מאת המלך להמית את אבנר.
וכן בעמשא, שמא היה אדם סבור כי דוד ידע לפי שנטה אחרי אבשלום, לפיכך אמר ואבי דוד לא ידע, שהרי אמר לו: הזעק לי את איש יהודה ואתה פה עמוד.

[ב, לג]
ובראש זרעו -
כמו שקלל דוד אביו זרעו, כמו שאמר: ולא יכרת מבית וגו'.

[ב, לד]
ויעל בניהו -
עלה אל האהל שהיה שם הארון והמזבח שהחזיק יואב בקרנותיו ומקום גבוה היה.

בביתו במדבר -
מדבר יקרא מקום שאין שם יישוב כלל, ויקרא גם כן מדבר מקום שהוא ביישוב, אבל אינו עבוד, יניחנו למרעה הבהמות כמו שפירש בספר שמואל בפסוק עוברים על פני דרך את המדבר וכן המדבר זה פירושו במקום שהיה לו שם מרעה למקנה והיה לו שם בית, ובאותו המקום נקבר.

ויש בו דרש:
מה מדבר זה מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל, כי נדיב היה מאד.

דבר אחר:
מה מדבר זה מנוקה מגזל אף ביתו של יואב מנוקה מגזל.

דבר אחר:
וכי במדבר היה?!
אלא כיון שנהרג נעשו ישראל כמדבר.

[ב, לו]
בנה לך בית -
כי ביתו היה בבחורים וצוהו לבנות לו בית בירושלים כמו שפירש, כדי שיהיה מזומן לו וימצא לו עילה להמיתו.

[ב, מב]
הלא השבעתיך -
אף על פי שלא זכר למעלה השבועה אלא שהתרה בו, נראה שהשביעו אחר שא"ל והוא לא כפר בו.

ואדוני אבי ז"ל פירש:
כי מצות המלך הוא כמו השבועה, וכן אמר: אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים.

ואעד בך -
כלומר לא צויתיך ביני וביניך שלא תוכל להכחיש הדבר אלא בפני אחרים אמרתי לך, זה הדבר והשבעתיך בהש"י וקבלת המצוה והשבועה ואמרת: טוב הדבר והנה עברת על שנים על שבועת השם ועל המצוה אשר צויתיך.

[ב, מד]
אשר ידע לבבך -
אף על פי שראו רבים ושמעו מה שעשית לדוד אבי, אתה בעצמך תדע מחשבתך רעה שהיית חושב עליו, יותר ממה שאמרת בפיך.

והשיב ה' את רעתך -
כי מאתו היתה הסבה, כמו שכתוב: והאלהים אנה לידו, לפי שהיית חייב מיתה בקללך דוד אבי והוא נשבע לך שלא ימיתך, גלגל האל על ידך.

דבר אחר:
שאתה חייב מיתה בעבורו והוא ההעברה על שבועת ה' ועל מצותי.

[ב, מו]
ויצא -
יצא בניהו מלפני המלך והוציא עמו שמעי למקום המשפט ושם פגע בו.

נכונה ביד שלמה -
כיון שמתו אויביו, המלוכה היתה נכונה ביד שלמה.