רשי, מלכים א פרק ה


פרק ה, ג
בראים. פטומים על האבוס. רעי. מן האחו. וברבורים אבוסים. יש מרבותינו אומרים, תרנגולים פטומין (בבא מציעא פו ב).

פרק ה, ו

ארבעים אלף ארות סוסים. ובדברי הימים (ב ט כה) הוא אומר, ארבעת אלף, פירשו רבותינו (סנהדרין כא ב) ארבעים אלף ארוות היו, ובכל אחת ארבע אלף אצטבלאות. או ארבעת אלפים ארוות, ובכל אחת ארבעים אלף אצטבלאות.

פרק ה, ז

לא יעדרו דבר. אפילו של ימות החמה בימות הגשמים.

פרק ה, ח

והשערים והתבן. היו נותנים אלו הנציבים, אל המקום אשר יהיה שם המלך.

פרק ה, י

מחכמת כל בני קדם. מה היא חכמת בני קדם, יודעים במזלות וכו' כדאיתא בפסיקתא דפרה אדומה, וכל הפרשה הזאת נדרשת שם לפי משמעה.

פרק ה, יא

ויחכם מכל האדם. כמשמעו. איתן והימן וכלכל ודרדע. אחין היו, בני זרח בן יהודה, שנאמר (בדבהי"א ב ו,) ובני זרח זמרי ואיתן היו לוים משוררים. בני מחול. היו יודעים ליסד מזמורים האמורים במחולות שיר, שהיו הלוים אומרים על דוכנם מזמורים שיסדו בספר תהלים (מזמורים פח פט,) משכיל לאיתן האזרחי, ומשכיל להימן האזרחי. מדרש אגדה בפסיקתא, מכל האדם, זה אדם הראשון, איתן האזרחי, זה אברהם, הימן, זה משה, וכלכל, זה יוסף, ודרדע, זה דור המדבר, מחול, שנמחל להם על מעשה העגל.

פרק ה, יב

שלשת אלפים משל. שלשת למודי משלות, שלש פעמים כתוב משלי שלמה בספר משלי.
ויהי שירו חמשה.
שלשה אלה, ושיר השירים, וקהלת. ואלף. בכל אחד כדי הוא ללמוד. ומדרש אגדה (ערובין כא ב) שהיה אומר בכל פרק שלשת אלפים משל, ועל כל משל, אלף וחמשה טעמים.

פרק ה, יג

וידבר על העצים. מה רפואת כל אחד, ועץ פלוני יפה לבנין פלוני, וליטע בקרקע פלונית וכן על הבהמה, מה רפואתה, ועיקר גדוליה ומאכלה. ומדרש אגדה (ילקוט שמעוני רמז קעח, ) מה ראה מצורע ליטהר בגבוה שבגבוהים, ובנמוך שבנמוכים, ועל הבהמה ועל העוף, מה ראה זה להיות כשר בשחיטה בסימן אחד, וזה בשני סימנין, ודגים וחגבים בלא כלום.

פרק ה, יז

לא יכול לבנות בית וגו'. לא היה רשאי מפני המלחמה, והכתוב אומר (דברים יב י,) והניח לכם מכל אויביכם מסביב, ואחר כך (פרק יא,) והיה המקום וגו' לשכנו תדרשו וגו' (פרק ה).

פרק ה, כ

כצדנים. שכנים ליער לצד אחד היו, ובממשלתו של חירם.

פרק ה, כג

אשימם דברות. רפסודות קורא להם בדבהי"ב ב טו, ובלשון אשכנז פליצי"ן, ובלע"ז רי"ץ, קושרין העצים זה עם זה, ומציפין אותן על פני המים, ומוליכין אותן כמו שמוליכין הספינות. עד המקום אשר תשלח אלי. אשר תודיעני להביאם שם. ונפצתים שם. כשמתיר אגדן ומוציאן אל היבשה כל עץ ועץ לעצמו, היא קרויה ניפוץ. (כל דבר שלם שמחלקים אותו לפרקים, קרוי ניפוץ,) דיפצי"ר בלע"ז.

פרק ה, כה

מכלת לביתו. לשון מאכל. שמן כתית. שמן נקי, שאין זיתים נטחנים בריחים, אלא כותש במכתשת, ואין מעלה שמרים כל כך כמו הטחון.

פרק ה, כז

ויהי המס. עולה לשכר של שלשים אלף איש.

פרק ה, כח

חליפות. כמו שמסיים ואומר, חדש יהיו בלבנון, כשהיו עשרת אלפים איש בתשרי בלבנון, והעשרים אלף איש בביתו, במרחשון מתחלפים עשרת האלפים השניים ויוצאים ללבנון, ואלו חוזרים לביתם, ובכסליו יוצאים עשרת אלפים השלישים ויוצאים ללבנון, ואלו חוזרים לביתם, ובטבת יוצאים הראשונים וחוזרים ללבנון, וכן חוזרים חלילה, נמצאו כל עשרת אלפים שבהם, חדש בלבנון, ושני חדשים בביתם. על המס. לגבותו.

פרק ה, כט

שבעים אלף נשא סבל. להביא האבנים מן ההר לעיר, ושמונים אלף החוצבים אותם בהר, הרי מאה וחמשים אלף, וכולם גרים גרורים היו, שנתגיירו מחמת גדולת שלמה ושלחנו, וכן כתוב בדבהי"ב (ב טז,) 'ויספר שלמה את כל הגרים וימצאם מאה וחמשים אלף ויעש מהם שבעים אלף וגו''.

פרק ה, ל

משרי הנצבים. נוגשים ונציבים על עושי המלאכה. שלשת אלפים ושלש מאות. ובדבהי"ב (ב יז) הוא אומר, ושש מאות, אומר אני, שלשת אלפים ושלש מאות היו ממונים על מאה וחמשים אלף, שכל אחד ממונה על ארבעים וחמשה ויותר, והשלוש מאות שנוספים בדברי הימים, היו ממונים על כולם, שכל אחד ממונה על חמש מאות ויותר. ותדע, שהרי יש עוד שני כתובים בדבר זה, ומכחישין זה את זה, שנאמר בו בספר זה (לקמן ט כג,) אלה שרי הנצבים אשר לשלמה חמשים וחמש מאות, ובדבהי"ב ח י הוא אומר, מאתים וחמשים, הרי ארבע מקראות מכחישין זה את זה. אבל יש לנו לפרש, שבמקראות האחרונים ממונים על כולן, ולשלמה היו אלו הגרים להיות לנושא סבל ולחצוב אבנים בהר, ויהיו לו שאר עושי המלאכה לערי המסכנות, שהם אזרחיים, שאלו הכתובים אמורים שם. ובספר מלכים מנה את הנציבים הגרים שני מנינים, שרי הארבעים והחמשה לבדם, והשלש מאות החשובים צירף עם מאתים וחמשים שהיו ממונים על עושי ערי המסכנות, ומנה חמש מאות וחמשים שרים, ובדברי הימים מנה כל נציבי הגרים לעצמם, הגדולים עם הקטנים שלשת אלפים ושש מאות, וכולן גרים. ונציבי ערי המסכנות שהיו ישראל מאתים וחמשים, מנה לעצמן. הרודים בעם העושים במלאכה. הנוגשים את העם עושי המלאכה.

פרק ה, לא

ויסעו. מן ההר, לשון עקירה. אבנים יקרות. כבדות. אבני גזית. נפסלות ומסותתות. ואם תאמר והרי כבר נאמר (לקמן ו ז,) ומקבות והגרזן לא נשמע בבית בהיבנותו, פירוש שכל ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו, אלא שהיה מסתת מבחוץ, ומכניס ובונה מבפנים, (כך נדרש בסוטה מח ב).

פרק ה, לב

ויפסלו. בהרים. והגבלים. אומה ששמה גבל, ובקיאים לסתת אבנים ולבנות, כמה שנאמר (ביחזקאל כז ט) 'בצור, זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך'. ויכינו. לשון הזמנה.

הפרק הבא    הפרק הקודם