בשבילי התנ"ך
 


רד"ק לירמיה פרק טז

[טז, א]
ויהי דבר ה' -

[טז, ב]
לא תקח לך אשה -
יש הנה מבוכה למה צוהו האל שלא יקח אשה ולא יוליד בנים ובנות, לפי שנגזרה גזרה על הבנים ועל הבנות הילודים במקום הזה שימותו ברעב, וכי לא היה כדאי ירמיהו שיחיו בניו בזכותו והנה הקטנים אינם מתים אלא בעון אבותיהם, וירמיהו לא היה לו עון שימותו בניו בעונו.

ועוד:
אף על פי שנגזרה גזרה שימותו בחרב וברעב הגזרה על קצתם ולא על כלם, כי גם גלות נגזר עליהם והנה נאמר בנבואת יחזקאל על ירושלם: והנה נותרה בה פלטה המוצאים בנים ובנות.

ועוד: שגם על האבות ועל האמות גזר שימותו ולא מתו כלם, שהרי גלו מהם וכענין הזה נאמר בנבואת יחזקאל אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו ולמה לא הצילו האבות הצדיקים את בניהם, שהרי הם כמותם כי אין לבנים הקטנים חטא שימותו בעבורו, אלא כשהם מתים בעון אבותיהם מתים, ואם האבות הם צדיקים למה ימותו הבנים?!

ומה שאני רואה בזה הוא, כי במקום הזה רוצה לומר בענתות ובענתות נאמרה לו נבואה זו והזהירו שלא יקח אשה ולא יוליד בנים ובנות שם, כי נגזרה גזרה על הבנים והבנות הנולדים בענתות וכן אמר למעלה על אנשי ענתות ושארית לא תהיה להם כי אביא רעה על אנשי ענתות שנת פקדתם הנה אמר כי לא תהיה שארית לאנשי ענתות אבל בירושלם תהיה שארית ופלטה, כמו שנאמר בנבואת יחזקאל: והנה נותרה בה פלטה המוצאים בנים ובנות, וכיון שנגזרה גזרה זו על אנשי ענתות כולם, אם יהיו לירמיהו שם בנים ובנות יסופו בכלל האחרים, כמו שנאמר: כי עד צדק ישוב משפט כמו שפירשנו במקומו, כי יסוף צדיק אחד בתוך אלפים אנשים חייבים, כמו שאמרו ללוט: פן תספה בעון העיר וכל שכן מי שאין לו זכות מעצמו כמו הבנים והבנות, ואילו היו לירמיהו בנים ובנות בענתות והיה מוציאם מענתות טרם בא הגזרה, לא היו נספים עם האחרים אלא שלא היו מניחין אותם קרוביהם בני ענתות, כי לא היו מאמינים בנבואה, לפיכך אמר לו האל: שלא יהיו לו שם בנים ובנות כי יסופו בעון העיר, ואפילו היה ירמיהו עצמו בענתות שמא לא ינצל בין כלם.

ומה שאמר המה לבדם ינצלו, זהו כשיהיו שלשה צדיקים בעיר אחת, כמו שאמר: ונח דניאל ואיוב בתוכה לא אמר צדיק אחד לבד אלא כשהם שלשה או יותר ינצלו, כי יצטרפו זכיות שלשתן להצילם ואם יהיו עשרה הם בצדקתם יצילו כל העיר, כמו שאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם ואם ינצלום ממיתה אפשר שלא יצילום מגלות או מעונש אחר.

ומה שנאמר בשיר של פגעים: יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש לא יקרה זה לכל צדיק, אלא למי שההשגחה בו תמיד לא תסור ממנו, כמו שנאמר בו: כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי, ואף על פי שנגזרה גזרה על אנשי ענתות שלא תהיה בהם שארית, היתה להם שארית שעשו תשובה בעת כבוש הארץ, כי מצאנו בשוב גלות בבל אמר: אנשי ענתות מאה ועשרים ושמנה, אף על פי כן האל צוה ירמיהו על מה שהיתה גזרתם תחלה ולא גלה תשובתם לירמיהו, לפי שאמר לו ה' כי גזרתם קשה, עד שצוהו האל שלא יקח אשה במקום ההוא.

[טז, ג]
כי כה הילודים -
שם תאר וכן הילודים במדבר.

[טז, ד]
ממותי -
שם בפלס כמבואי עיר מבוקעה ובלא מ"ם נוספת מותי חלאים תמות והוא קבוץ מן מות, ר"ל מיתת תחלואים ימותו ותחלואים, רוצה לומר בחלי רעב ימותו, כמו שאמר למעלה ואם באתי לעיר הנה תחלואי רעב.

וכן תרגם יונתן:
ממרעי כפן ימותון,
ואם לא יהיה זה פירושו מה ירצה לומר מיתת תחלואים ימותו?!
כל בני אדם מתים בחולי אם לא ימותו בחרב, אלא כך פירושו כמו שתרגם יונתן.

לא יספדו ולא יקברו -
כי כל אחד יהיה טרוד בעצמו, לא יהיה פנאי לספוד ולקבור.

[טז, ה]
כי כה, בית מרזח -
בית אבל. כן פירשו רז"ל.
וכן: וסר מרזח סרוחים.

ואדוני אבי ז"ל פירש:
כי מרזח הוא לשון הרמת קול, בין לבכי בין לשמחה וכן הוא בלשון ערבי מרזח.

ואל תנוד להם -
בחולם וענינו פירשנו למעלה.

כי אספתי את שלומי מאת העם הזה -
השלום והחסד והרחמים שהייתי נותן לעם הזה לקחתי אותם מאתם ואספתי אותם אלי, וכיון שאספתי אני שלומי מהם, לא תדרוש אתה בשלומם לא באבלם ולא בשמחתם.

[טז, ו]
ומתו -
ולא יתגודד ולא יקרח להם, ואע"פ שהוא אסור לישראל לעשותו, כמו שכתוב: לא תתגודדו לא תשימו קרחה בין עיניכם למת, אולי הם היו עושין כמנהגי הגוים כמו שהיו עושים עבירות אחרות כמנהג הגוים ואמר כי לא יהיה להם פנאי לעשות הדברים שעושים על מת, לא דברי אבל ולא דברי נחמה.

[טז, ז]
ולא יפרסו -
בסמ"ך כתוב וענינו כמו פרשה ציון בידיה, פרישת הידים באבל והכות כף אל כף.

ופירוש לא יפרסו ולא יתגודדו על המתים ולא יתנחמו מן החיים.

ואדוני אבי ז"ל פירש:
ולא יפרסו כמו שפורסין ובוצעין הלחם לאבל כשמברין אותו וזהו שאמר לנחמו על מת ואמר על אביו ועל אמו לשון יחיד והפסוקים לשון רבים, רוצה לומר כל אחד על אביו ועל אמו.

וכן תרגם יונתן:
גבר על אבוהי ועל אמיה.

[טז, ח]
ובית משתה -
הפסוקים האלה מבוארים עד לכן הנה ימים באים.

[טז, י]
על מֶה דבר ה' -
מֶה
בסגול והוא אחד מכ"ד מה שהם בסגול וכל דסמיך לח"ע דכו' במ"ז/

עוננו -
בלא יו"ד וכן חטאתנו לשון יחיד.

[טז, יב]
ואתם הרעותם -
והוא מן הדין פוקד עון אבות על בנים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.

[טז, יג]
והטלתי -
ענינו והשלכתי.

ועבדתם שם אלהים אחרים יומם ולילה -
כתרגומו:
ותפלחון תמן וגומר כבעמוד.

חנינה -
רחמים, כלומר לא ירחמו עליכם האויבים אלא יעבדו בכם בפרך.

[טז, יד]
לכן הנה ימים באים -
זו היא עתידה והיה הנביא אומר להם נחמה זו אחר פורענות והיה האל שולח להם בזה הענין על ידי נביאיו פורענות ונחמה כדי שלא יאמרו אבדה תקותינו, כי אף על פי שיפרע מהם על מעשיהם הרעים, עוד באחרית הימים תהיה להם תקוה.

ולא יאמרו עוד חי ה' -
כשישבע אדם ויאמר חי ה' ודרך העולם לסמוך על הזכרת ה' דבר ממעשיו או מנפלאותיו, כמו שאמר צדקיהו חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת.
וכן היו אומרים: חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים.
ואמר: הנה ימים באים שלא יאמר כי אם חי ה' אשר העלה וגו' וזה יהיה בימות המשיח בקבוץ גליות.

[טז, טו]
אשר הדיחם -
המדיחים והם מלכי האומות המגלים אותם.

ותירגם יונתן:
לא יהון משתען עוד בגבורתא דה' דאסיק ית בני ישראל וגומר כבעמוד.

והענין הזה מחלוקת בדברי רבותינו ז"ל, יש אומרים:
שלא יזכרו יציאת מצרים כל עיקר.

ויש אומרים:
שיזכרו אלא שיהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה.

[טז, טז]
הנני שולח לדוגים -
כתוב בוי"ו כמו עמדו עליו דוגים וקרי לדיגים ביו"ד והענין אחד, והוא תואר לצדי הדגים.

ודיגום -
משפטו והדגום, כמו מדוע אלי רבות משפטו הרבות, אמר עתה: הנני שולח לדיגים, כלומר שיעיר את רוחם לבא כאילו שלח להם שיבואו והמשל כמשל צידת הדגים וכמשל צידת החיות והעופות.
ומשל הדגים הוא על המתים בחרב, כי הדגים מתים בצידתם כשיעלו אותם מן המים.
ומשל החיות הוא על הגולים כי צדי החיות והעופות יצודו אותם חיים ולא ימותו בצידתם, אם לא ימיתון אחרי כן.

וכן תירגם יונתן:
לדיגים - לעמין קטולין ויקטלינון.

[טז, יז]
כי עיני -
לא כמו שהם אומרים: אין ה' רואה אותנו.

[טז, יח]
ושלמתי ראשונה -
בתחלה אפרע מהם על חלול הארץ שהיא ארץ טהורה והם טמאוה, כי לא תסבול הארץ תועבות ומעשים רעים, כמו שאמר אלהי נכר הארץ.
ואמר: ויורם את משפט אלהי הארץ.
ואמר: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, כי אפילו לא צויתים ולא הזהרתים על התועבות כמו שלא צויתי ולא הזהרתי הגוים שהיו בה מקדם, אף על פי כן הארץ לא סבלה אותם התועבות והקיאה אותם, כי אף על פי שהגוים לא נצטוו הרי נתן בהם האל שכל ובינה ומדרך השכל יש להשמר מכל התועבות ומלעבוד אלהים אחרים עץ ואבן, כל שכן ישראל שנצטוו שהוא מן הדין שתקיאם הארץ, לפיכך בתחלה יפרע מהם על חלול הארץ.

ומה שאמר משנה עונם
רוצה לומר עונותיהם ועונות אבותיהם, כמו שאמר: פוקד עון אבות על בנים והוא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כמו שאמר לשונאי.

ויונתן תירגם:
ואשלם לתניינין כקדמאין על חד תרין חוביהון וחטאיהון על דאחילו ית ארע בית שכנתי.

ומה שאמר בנבלת שקוציהם וגלוליהם
רצה לומר שיעור שקוציהם וגלוליהם ועל הדרך הזה נאמר: והשלכתי עליך שקוצים ונבלתיך כי עבודת השקוץ דבר כעור ומגונה, הוא מה שאמר: ארצי ונחלתי - הארץ הראויה לי להשרות בה שכינתי.

וכן אמר: ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, כי היא מקודשת מכל הארצות לטעם ידוע אצל מביני מדע.

[טז, יט]
ה' עזי ומעזי ומנוסי -
אמר הנביא דרך קריאה אתה ה' שאתה עזי מאלו הנלחמים עמי ואנוס אליך ביום צרתי, אלה שאני מוכיחם על העכו"ם, אינם רוצים לשוב מדרכם הרעה וידעתי כי יבא זמן שאפילו הגוים הרחוקים ישובו ויבאו אליך מאפסי ארץ, יבאו אליך במקום הזה ויאמרו: אך שקר נחלו אבותינו והבל וזה יהיה בימות המשיח.

ובאמרו: נחלו –
שעבדו עכו"ם דור אחר דור נחלה לבנים מאבות.

ואין בם מועיל -
פירש באלהים אחרים כי אין בהם שיהיה מועיל שום תועלת.

[טז, כ]
היעשה לו, אלהים -
לא יעשו משפט אלהים שיענום בקראם אליהם ויעזרום מצרתם, זה יאמרו הגוים כשיבאו אליך ויתודו על עונם ויתמהו, איך היתה עולה על דעתם זאת האמונה.

[טז, כא]
לכן -
אמר לו האל: לכן הנני מודיעם - לאלה שאינם רוצים לשוב, כי בפעם הזאת אודיעם את ידי.

וידעו כי שמי ה' -
כמו כי אני ה' - כי הוא שמו ושמו הוא.

הפרק הבא    הפרק הקודם