רמבן, שמות פרק י

(א): כי אני הכבדתי את לבו -
הודיע הקב"ה למשה שהוא הכביד את לבם עתה אחרי שפחדו ממנו בברד והתוודו על עוונם. ואמר לו הטעם כי עשיתי כן, למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם שידעו מצרים את גבורתי, לא שאעניש אותם יותר מפני הכובד הזה.
ועוד כדי שתספר אתה וכל ישראל לדורות הבאים כוח מעשי, ותדעו כי אני ה', וכל אשר אחפוץ אעשה בשמים ובארץ:

(ב): וטעם התעללתי -
כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו, כטעם יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב ד). והנה הודיע הקב"ה עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה, כי מה טעם בא אל פרעה, כי לא יאמר לו כלום, ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה, כי הכתוב קצר בזה. וכן קצר למעלה במכת הברד שסיפר דברי הקב"ה אל משה התייצב לפני פרעה ואמרת אליו (לעיל ט יג), ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל, כמו שפירשתי (שם יט), וסבת זה שלא ירצה להאריך בשניהם, ופעם יקצר בזה ופעם בזה.

ובאלה שמות רבה (יג ד) ראיתי:
ולמען תספר באזני בנך, הודיעו הקדוש ברוך הוא למשה מה מכה יביא עליהם, וכתב אותה משה ברמז, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך, זו מכת הארבה, כמה דתימר עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם וגו' (יואל א ג):

(ג): ויבא משה ואהרן -
כתב רבי אברהם:
ידענו כי לעולם לא יבוא משה אל פרעה בלא אהרן עמו כי הוא המליץ, אבל הזכיר עתה משה ואהרן בעבור שציוה פרעה להשיב את שניהם וגירש אותם באחרונה, שלא עשה כן בכל המכות:

(ד): הנני מביא מחר ארבה -
אמרו המפרשים:
שהיו ימים רבים בין מכת הברד למכת הארבה בעבור הצומח לכם מן השדה (בפסוק הבא).

ועל דעתי
לא היו ימים רבים ביניהם, רק מעט, כי בידוע הוא שלא נמשך דין המצריים יותר משנה, כי משנות משה רבנו ייודע זה, כמו ששנינו במסכת עדיות (ב י): משפט המצרים במצרים שנים עשר חדש, וכן אמר (בפסוק הבא): יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד. וכתיב (בפסוק יב): אשר השאיר הברד, כי הייתה השנה ההיא בעצמה, אם כן היה הברד בחדש אדר בשנה ההיא, לא מקודם לכן, כי השעורה אביב והחיטה אפילה ולא יזיק אליה אם יכה הברד מה שצמח ממנה כי תשוב ותצמיח. ועדיין לא פרחה הגפן ולא הנצו האילנות, ולכך אמר הכתוב (לעיל ט כה): ואת כל עץ השדה שבר, כי שבר הענפים והפארות. ואחרי כן בחדש ימים בניסן צמחה החיטה והכוסמת, והיא הפליטה הנשארת להם מן הברד, והתחילו העצים להוציא פרח והניצנים נראו. וזה טעם הצומח, כי בא הארבה ואכל פרחיהם והשחית הכל אשר לא השאיר להם פרח או ציץ, ובחדש הזה עצמו נגאלו, והכתוב שאמר (להלן פסוק טו): ואת כל פרי העץ, יאמר על הנץ שיעשה פרי, כמו שאמר (שם): כל ירק בעץ:

(ו): ויפן ויצא מעם פרעה -
בעבור שפחדו מאד בברד, חשב משה שיפחדו גם עתה שימותו ברעב אם יאבדו יתר הפליטה הנשארת להם, ויצא בלא רשותו טרם שיענוהו הן או לאו, כדי שיתייעצו בדבר, חשב מחשבות אמת, כי כן עשו ואמרו לפרעה הטרם תדע כי אבדה מצרים.

ובדברי רבותינו (שמו"ר יג ד):
ראה אותן שפונים זה לזה, מאמינים לדבריו, יצא משם כדי שייטלו עצה לעשות תשובה.

והנכון בעיני, כי כן היה עושה בכל עת בואו אל פרעה אל היכלו, מתרה בו ויוצא מלפניו, אבל הוצרך הכתוב להזכיר זה בכאן בעבור ויושב את משה וגו':

(ח): מי ומי ההולכים -
היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נקבו בשמות, ומשה ענהו כי גם הבנים והבנות ילכו כי חג ה' לנו, ומצווה על כולנו לחוג לפניו, אז חרה לפרעה על הבנים והבנות, ואמר שלא ישלח הטף בשום פנים, כי הם לא יזבחו, אבל ישלח כל הזכרים הגדולים בעבור החג שאמר, ויישארו הטף והנשים:

(י): כי רעה נגד פניכם -
כתרגומו. זה לשון רש"י.
ומה טוב היה שיפרשהו אלינו, והנוסחאות מן התרגום מתחלפות בו, יש שכתוב בהן:
ארי בישא דאתון סבירין למעבד לקבל אפיכון אסתחרת.
ונראה לזאת הנוסחה שרצה אונקלוס לפרש הרעה שאתם חושבים לעשות ישבה נגד פניכם להעיד בכם שאתם רוצים לברוח, כלשון והושיבו שנים אנשים בני בלייעל נגדו ויעדוהו לאמר (מ"א כא י). והוא כלשון וישבו לאכול לחם (בראשית לז כח), ואסתחרו. קום נא שבה (שם כז יט), אסתחר.

ויש נוסחאות כתוב בהן: לקביל אפיכון לאיסתחרא, יאמר הנה הרעה הזאת מזומנת לשוב לנגד פניכם, כי עליכם תחזור, מלשון ולא תיסוב נחלה (במדבר לו ז), לא תסתחר:

וזה כמדרש חכמים שאמרו באלה שמות רבה (יג ה):
דרך הבחורים והזקנים לזבוח, שמא הקטנים והטף, מי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח, ראו כי אותה שאתם מבקשים לעשות, שיש בדעתכם לברוח, היא תשוב נגד פניכם שלא תצאו מכאן. כלומר מידה כנגד מידה.

ועוד מצאתי בו נוסחה אחרת לית קביל אפיכון לאסתחרא, יאמר אין בהכרת פניכם להסב הרעה אשר בלבבכם, כי הכרת פניכם ענתה בכם.

ודרך הפשט דעו כי רעה נגד פניכם, עומדת וקרובה לבא עליכם מאתי, כי אגמול אתכם רעה בראותי שאתם חפצים לברוח:

(יד): ואחריו לא יהיה כן -
הכתוב מודיע אותנו מדרך הנבואה שאחריו לא יהיה כן.

וכתב רש"י:
ואותו שהיה בימי יואל שנאמר בו כמוהו לא נהיה מן העולם (יואל ב ב), למדנו שהיו גדול משל משה, אותו של יואל היה על ידי מינים הרבה שהיה יחד ארבה וחסיל וילק וגזם, אבל של משה שלא היה אלא מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה.

וקשה עלי מאמר הרב, שהרי כתוב (תהלים עח מו): ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, וכתיב (שם קה לד): אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר?!
ואולי יאמר הרב:
שהיה מין הארבה של משה גדול משל יואל, ושאר המינין של יואל גדולים משל משה?
ואלה דברים בטלים
.

אבל "בכל גבול מצרים" נמשך, לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן שם.

ויתכן כי בעבור היות ארץ מצרים לחה מאד ביאור, לא יהיה שם ארבה גדול, כי דרכו לבא בשני עצירת המטר, וכאשר הוא מוזכר ביואל (א כ):

וכתב רבנו חננאל בפירוש התורה שלו:
מעת עתרת משה רבנו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל מצרים, ואם ייפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו, ואומרים כי זה כבר ידוע הוא לכל, בא וראה, כי בצפרדע אמר (לעיל ח ה): רק ביאור תשארנה, ולפיכך נשאר אלתמצ"ח עד עכשיו, אבל בארבה כתיב לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים, ועל זה נאמר (תהלים קה ב): שיחו בכל נפלאותיו. עד כאן לשון הרב:

ודעתי בפשט הכתוב, כי בעבור שמכת הארבה רגילה לבא לפעמים בכל הדורות, ועוד שבאה זאת כדרך המקרים כי רוח הקדים נשאו, בעבור זה אמר כי היה גדול מאד מכל אשר נהיה במקרה העולם, כי לפניו ואחריו איננו בא כמוהו, ובגדלו ידעו כי מכת אלוהים היא שאין רגילות לבא כן באחד הזמנים, וגם אותו של יואל מכה מאת אלוהים:

(יז): וטעם שא נא חטאתי -
דרך כבוד למשה, כי הוא אלוהים לפרעה (לעיל ז א): וגדול מאד בארץ מצרים (להלן יא ג). והעתירו אל ה' אלהיכם, לשניהם, כי כן יאמר פרעה בכל פעם דרך מוסר, כי יודע פרעה כי משה הוא המעתיר, כי כן אמר לו למתי אעתיר לך (לעיל ח ח), והעתרתי אל ה' (שם כה), אפרוש את כפי אל ה' (שם ט כט), כי לא ידבר משה בזה לשון רבים, שלא יוציא שקר מפיו:

(כג): וטעם לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו -
כי לא היה החשך הזה אפיסת אור השמש שבא שמשם והיה כמו לילה, אבל היה חשך אפלה, כלומר איד עב מאד שירד מן השמים, כי על כן אמר (בפסוק כא): נטה את ידך על השמים, להוריד משם חשכה גדולה נופלת עליהם. והייתה מכבה כל נר, כאשר בכל החפירות העמוקות ובכל מקומות החשך העצום לא יתקיים הנר, וכן העוברים בהרי חשך לא יעמד להם שם הנר ולא האש כלל, ועל כן לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו, ואלמלא כן היו משתמשין בנרות, וזהו שאמר הכתוב שלח חושך ויחשך (תהלים קה כח), כי היה שלוח חשך, לא אפיסת אור היום בלבד.

ויתכן שהיה איד עב מאד מורגש שהיה בו כמו ממש, כדברי רבותינו (שמו"ר יד א), כאשר הוא בים אוקיינוס כעדות ר"א:

(כד): וטעם צאנכם ובקרכם יוצג -
כי אנשי המקנה היו, וכל רכושם וחילם במקנה היה, וחשב פרעה כי לא יניחו כל ממונם ויברחו. ואם אולי יעשו כן הנה יישאר לו עושר גדול, כי היה מקנה כבד מאד:

(כה): גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות -
לא אמר משה דבר זה על מנת להיעשות, ולא עשה כן כלל, אבל הם דברי חיזוק. יאמר כי תכבד מאד יד ה' עליו ועל עמו, עד כי גם זבחים ועולות וכל אשר לו ייתן בעד נפשו. ובאמת כי כאשר אמר להם (להלן יב לב): וברכתם גם אותי, היה נותן ברצונו כל מקנהו לכפר עליו, אבל לא עלה על דעת משה לעשות זבח רשעים תועבה (משלי כא כז), כי ה' חפץ דכאו, לא לכפר עליו, רק להענישו ולנער אותו ואת כל חילו בים. ורבותינו אמרו (מכילתא פרק יג, תנחומא בא ז): כי "כאשר דברתם" (להלן יב לב): הוא על מאמרם גם אתה תיתן בידינו זבחים ועולות. אולי רצו לומר שרמז להם לתת ככל אשר אמרו, לא שלקחו ממנו כלל, או זבחים ועולות להם כדי שיצאו, לא להקריבם עליו. וגם זה אינו נכון:

(כט): לא אוסיף עוד ראות פניך -
פעם אחרת אחרי צאתי, כי במכת הבכורות לא ראהו, כי טעם ויקרא למשה ולאהרן (להלן יב לא), שהלך עד פתח ביתם וצעק בחשך קומו צאו מתוך עמי (שם). או ששלח להם על יד המצרים שנאמר בהם (שם לג): ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ. ויתכן שיאמר לא אוסיף עוד ראות פניך, בהיכלך, שלא אבא עוד אני אליך.

וכך אמרו באלה שמות רבה:
יפה אמרת, אל תוסף ראות פני עוד, איני בא אצלך, אתה בא אצלי